זועק לקיר.
זה כאילו היה מובן מאליו שלא אהיה קרבי, או אפילו לא קרוב לזה, הכי ג'ובניק שיש- תפור עליי! מי הם שיזלזלו בי? אני אוכיח לכולם שאני יכול! למרות שאני יודע שלא... השמטתי כל בעיה רפואית, הראתי נכונות ומוטיבציה בשמיים ומויינתי לתפקיד לוחם, או לפחות חשבתי שהוא לוחם. ואז התחילו הסרטים... "איך אני אסתדר?! זה עולם אחר, אני לא מכיר אותו, אני לא אצליח להתמודד איתו. אבל העיקר הרצון, אין העומד בפני הרצון (בולשיט!!!)..." הגעתי לבקו"ם לבד, נובמבר 2007, פוחד בטירוף, חש ברעידות בכל הגוף... אבל הביטחון העצמי הגבוה גרם לי להגיע בחיוך ולצחוק בתוך תוכי על המשחק העלוב של המפקדים מנופחי האגו וישר עלתה לי בראש אסוציאציות מהשואה: לקחו לנו את הציוד האישי, את הפלאפונים והסיגריות, סידרו אותנו בשני תורים והלכנו אל הלא נודע... פרודיה. סיימתי את "שרשרת החיול" והגעתי לבסיס טירונות. ירדתי מהאוטובוס ישר לאיבה, להשפלה, לצעקות ולניצול הכח לרעה. הייתי בשוק שככה מתייחסים בצבא של היום. למה זה טוב? למי זה טוב? זה יהפוך אותי לחייל טוב יותר? אני צריך שיגידו לי כמה שאני כלומניק? שאני זוחל כמו כוסית במחזור? התייחסו אלינו כאילו אנחנו עוד גרגר אבק באדמה. זה בטוח יהפוך אותנו ללוחמים אמיתיים, נכון. כבר מההתחלה היה לי ברור שזה לא מקום בשבילי, אבל רציתי כל-כך להצליח בו. ספגתי בשקט את העלבונות ועשיתי את המקסימום שלי, שכנראה לא מספיק. ישנתי בקושי 3 שעות בלילה, קמתי כל לילה לשמירה, אכלתי חודשיים רק מנות קרב: בוקר-צהריים-ערב אותו לחם יבש, פג תוקף שהרטבנו כדי שיבלע ביתר קלות. ישנו באוהל סיירים בקור של מינוס 3 מעלות- אוהל במיועד לזוג, אבל הצטופפנו ארבעה חיילים באוהל כדי להתחמם מחום הגוף. נתתי את כל כולי, ומה קיבלתי בתמורה? יריקה לפנים. השפלה. תמיד אמרתי לעצמי שאני אסיים את הארבעה חודשים האלה, אגיע לסדיר ואז החיים יהיו ורודים יותר. זה מה שהחזיק אותי שם. סיימתי אותם. נטול כוחות, נטול מוטיבציה ורצון לתרום. המקום הזה שינה אותי באופן קיצוני, אני אדם אחר. נדיר שיראו חיוך על פני, נעלמה לה השמחת חיים והתמימות הטהורה שהיתה לפני שנכנסתי למקום הזה. סיימתי את ארבעת החודשים הקשים בחיי, ארבעה חודשים שמרגישים כמו 10 שנים. אני לא אותו אדם. רע לי. ביקשתי לראות קב"ן כמה ימים לפני סוף האימון מתקדם, נפגשנו והוחלט שאגיע לסדיר, היא אמרה ששם הרבה יותר קל ואת הדרך הקשה כבר עברתי, שיהיה טיפשי לוותר עכשיו. רציתי להאמין שהיא צודקת, המשכתי. הגעתי לסדיר, מוצא את עצמי טוחן מינימום 7 שעות שמירה ביום, מטבחים, תורנויות רס"ר ושאר התעסקויות בקקי. בשביל זה הוכשרתי בטירונות ובקורס להיות לוחם? בשביל לשבת 7 שעות בעמדה מטופשת? בשביל לשטוף סירים מהבוקר עד 12 בלילה? בשביל לפנות פחים!? הייתי יכול לעשות את זה גם בלי ההכשרה מורטת הכחות. אז גיליתי שאני לא באמת לוחם, אני רק כתוב ככה. שקעתי לדיכאון כבד, אמיתי, לראשונה בחיי. לא ישן בלילות, עייף תמידית, סחרחורות-הקאות-התכווצויות, דמעות בעיניים באופן תמידי. הפכתי לאדם עצבני, עצוב. הרגשתי שמצבי הולך ומדרדר והשלמתי סופית עם העובדה שהמקום מזיק לי מאוד- ביקשתי קב"ן בחודש מאי, עברו שלושה שבועות ועדיין לא קיבלתי, בטענה שהמקרה שלי לא דחוף. פינו אותי לבית חולים עקב הקאות מרובות וחוסר יכולת לתפקד, אחרי 4 ימים של אשפוז בבית חולים אזרחי, העבירו אותי לבית חולים צבאי, לעוד שבועיים של אשפוז. כל הבדיקות המרובות שנשלחתי אליהן- יצאו תקינות, הרופאים אובדי עצות- לא יודעים כבר מה לעשות איתי. לאחר שבועיים של אישפוז בבית חולים הצבאי, החליטו לשחרר אותי לרופא יחידה אבל לא לפני שאראה שם קב"ן. נפגשתי עם הקב"ן, סיפרתי הכל, הוא אמר שאני חייב לראות בדחיפות קב"ן יחידה ונתן לי הפניה ביד כדי שאביא אותה למפקדיי והם יקבעו לי פגישה מיידית. חזרתי לבסיס, 5 קילו פחות, חולה. הבאתי לקצין שלי את ההפניה ושום דבר לא השתנה... לא פוגש קב"ן. נכנסתי למצוקה עמוקה יותר, מתעלמים ממני, לא מאמינים לי. אני לא מסוגל להיות שם! ההורים שלי כבר לא ישנים בלילות, דואגים לי מאוד. אימא התקשרה למשרד מפקד הגדוד ודיברה איתו, הוא השתיק אותה כשאמר "תשחררי אותו מהסינר שלך, והכל יהיה בסדר". הוא אמר שאני אראה קב"ן במיידי, שהוא ידאג לזה... עבר שבוע מאז, ולא ראיתי. בינתיים מצבי רק מדרדר ואני לא מסוגל לתפקד. קיבלתי עכשיו גימלים הביתה ואני מסתגר בחדר ולא רוצה לצאת, לא רוצה שיראו אותי במצב הזה, לא אופייני לי- מי אני?! אני לא מזהה את עצמי ככה. אני שבור לגמרי ולא יכול לחשוב בכלל על האפשרות שאני צריך לחזור לגטו ביום שישי, לסגור 28 יום. אני זועק לקיר. מסגרת אטומה! אני לא רוצה להיות עוד סיפור של רשלנות צבאית, לא בשבילי- לי כבר לא אכפת... בשביל המשפחה שלי, הם אוהבים אותי. אני חייב לקבל עזרה דחופה, לפני שיהיה לי את האומץ...
זה כאילו היה מובן מאליו שלא אהיה קרבי, או אפילו לא קרוב לזה, הכי ג'ובניק שיש- תפור עליי! מי הם שיזלזלו בי? אני אוכיח לכולם שאני יכול! למרות שאני יודע שלא... השמטתי כל בעיה רפואית, הראתי נכונות ומוטיבציה בשמיים ומויינתי לתפקיד לוחם, או לפחות חשבתי שהוא לוחם. ואז התחילו הסרטים... "איך אני אסתדר?! זה עולם אחר, אני לא מכיר אותו, אני לא אצליח להתמודד איתו. אבל העיקר הרצון, אין העומד בפני הרצון (בולשיט!!!)..." הגעתי לבקו"ם לבד, נובמבר 2007, פוחד בטירוף, חש ברעידות בכל הגוף... אבל הביטחון העצמי הגבוה גרם לי להגיע בחיוך ולצחוק בתוך תוכי על המשחק העלוב של המפקדים מנופחי האגו וישר עלתה לי בראש אסוציאציות מהשואה: לקחו לנו את הציוד האישי, את הפלאפונים והסיגריות, סידרו אותנו בשני תורים והלכנו אל הלא נודע... פרודיה. סיימתי את "שרשרת החיול" והגעתי לבסיס טירונות. ירדתי מהאוטובוס ישר לאיבה, להשפלה, לצעקות ולניצול הכח לרעה. הייתי בשוק שככה מתייחסים בצבא של היום. למה זה טוב? למי זה טוב? זה יהפוך אותי לחייל טוב יותר? אני צריך שיגידו לי כמה שאני כלומניק? שאני זוחל כמו כוסית במחזור? התייחסו אלינו כאילו אנחנו עוד גרגר אבק באדמה. זה בטוח יהפוך אותנו ללוחמים אמיתיים, נכון. כבר מההתחלה היה לי ברור שזה לא מקום בשבילי, אבל רציתי כל-כך להצליח בו. ספגתי בשקט את העלבונות ועשיתי את המקסימום שלי, שכנראה לא מספיק. ישנתי בקושי 3 שעות בלילה, קמתי כל לילה לשמירה, אכלתי חודשיים רק מנות קרב: בוקר-צהריים-ערב אותו לחם יבש, פג תוקף שהרטבנו כדי שיבלע ביתר קלות. ישנו באוהל סיירים בקור של מינוס 3 מעלות- אוהל במיועד לזוג, אבל הצטופפנו ארבעה חיילים באוהל כדי להתחמם מחום הגוף. נתתי את כל כולי, ומה קיבלתי בתמורה? יריקה לפנים. השפלה. תמיד אמרתי לעצמי שאני אסיים את הארבעה חודשים האלה, אגיע לסדיר ואז החיים יהיו ורודים יותר. זה מה שהחזיק אותי שם. סיימתי אותם. נטול כוחות, נטול מוטיבציה ורצון לתרום. המקום הזה שינה אותי באופן קיצוני, אני אדם אחר. נדיר שיראו חיוך על פני, נעלמה לה השמחת חיים והתמימות הטהורה שהיתה לפני שנכנסתי למקום הזה. סיימתי את ארבעת החודשים הקשים בחיי, ארבעה חודשים שמרגישים כמו 10 שנים. אני לא אותו אדם. רע לי. ביקשתי לראות קב"ן כמה ימים לפני סוף האימון מתקדם, נפגשנו והוחלט שאגיע לסדיר, היא אמרה ששם הרבה יותר קל ואת הדרך הקשה כבר עברתי, שיהיה טיפשי לוותר עכשיו. רציתי להאמין שהיא צודקת, המשכתי. הגעתי לסדיר, מוצא את עצמי טוחן מינימום 7 שעות שמירה ביום, מטבחים, תורנויות רס"ר ושאר התעסקויות בקקי. בשביל זה הוכשרתי בטירונות ובקורס להיות לוחם? בשביל לשבת 7 שעות בעמדה מטופשת? בשביל לשטוף סירים מהבוקר עד 12 בלילה? בשביל לפנות פחים!? הייתי יכול לעשות את זה גם בלי ההכשרה מורטת הכחות. אז גיליתי שאני לא באמת לוחם, אני רק כתוב ככה. שקעתי לדיכאון כבד, אמיתי, לראשונה בחיי. לא ישן בלילות, עייף תמידית, סחרחורות-הקאות-התכווצויות, דמעות בעיניים באופן תמידי. הפכתי לאדם עצבני, עצוב. הרגשתי שמצבי הולך ומדרדר והשלמתי סופית עם העובדה שהמקום מזיק לי מאוד- ביקשתי קב"ן בחודש מאי, עברו שלושה שבועות ועדיין לא קיבלתי, בטענה שהמקרה שלי לא דחוף. פינו אותי לבית חולים עקב הקאות מרובות וחוסר יכולת לתפקד, אחרי 4 ימים של אשפוז בבית חולים אזרחי, העבירו אותי לבית חולים צבאי, לעוד שבועיים של אשפוז. כל הבדיקות המרובות שנשלחתי אליהן- יצאו תקינות, הרופאים אובדי עצות- לא יודעים כבר מה לעשות איתי. לאחר שבועיים של אישפוז בבית חולים הצבאי, החליטו לשחרר אותי לרופא יחידה אבל לא לפני שאראה שם קב"ן. נפגשתי עם הקב"ן, סיפרתי הכל, הוא אמר שאני חייב לראות בדחיפות קב"ן יחידה ונתן לי הפניה ביד כדי שאביא אותה למפקדיי והם יקבעו לי פגישה מיידית. חזרתי לבסיס, 5 קילו פחות, חולה. הבאתי לקצין שלי את ההפניה ושום דבר לא השתנה... לא פוגש קב"ן. נכנסתי למצוקה עמוקה יותר, מתעלמים ממני, לא מאמינים לי. אני לא מסוגל להיות שם! ההורים שלי כבר לא ישנים בלילות, דואגים לי מאוד. אימא התקשרה למשרד מפקד הגדוד ודיברה איתו, הוא השתיק אותה כשאמר "תשחררי אותו מהסינר שלך, והכל יהיה בסדר". הוא אמר שאני אראה קב"ן במיידי, שהוא ידאג לזה... עבר שבוע מאז, ולא ראיתי. בינתיים מצבי רק מדרדר ואני לא מסוגל לתפקד. קיבלתי עכשיו גימלים הביתה ואני מסתגר בחדר ולא רוצה לצאת, לא רוצה שיראו אותי במצב הזה, לא אופייני לי- מי אני?! אני לא מזהה את עצמי ככה. אני שבור לגמרי ולא יכול לחשוב בכלל על האפשרות שאני צריך לחזור לגטו ביום שישי, לסגור 28 יום. אני זועק לקיר. מסגרת אטומה! אני לא רוצה להיות עוד סיפור של רשלנות צבאית, לא בשבילי- לי כבר לא אכפת... בשביל המשפחה שלי, הם אוהבים אותי. אני חייב לקבל עזרה דחופה, לפני שיהיה לי את האומץ...
