ש ח ר של י ו ם חדש
New member
זורקת שאלה שמטרידה אותי, לדיון../images/Emo11.gif
זה מאוד מציק לי. נדמה לי שכבר דנו בזה רבות מעל דפי הפורום אבל עדיין לא מיציתי את הנושא. האמת היא, שלרובכם יש ילדים קטנים מאוד ואתם לא מבינים את הרגשתי ואולי לא יכולים להזדהות כך שאני לא בטוחה שתוכלו לעזור לי, אבל אני רוצה לשמוע בכל זאת, או לפחות לשתף. היום אחר הצהריים נפגשתי עם חברה שהבן שלה חבר טוב של טל. חבר קרוב. גם החברה, היא חברה עם נשמה טובה, באמת אישה טובת לב ולא מאלה ששמחות לאיד או משהו כזה חלילה. אישה טובה שעוזרת תמיד ויש לה אוזן קשבת לכל מצוקה. אמרתי לה: "נעמה, תגידי לי את האמת. איך טל נתפש מהצד, בעין של מישהו שלא מכיר ולא יודע ורואה אותו בפעם הראשונה. האם רואים שמשהו לא בסדר ברגל? האם רואים קושי מסוים, איך הוא נתפש חברתית בכלל מבחינת העניין הזה?" אמרתי לה שלא תפחד להגיד לי שום דבר כי כאמא אני לא רואה את הדברים שרואים אנשים שלא מכירים אותו. היא אמרה לי: "תראי יעל, מי שרואה אותו בפעם הראשונה, מעבר לעניין הסד, שבו נגיד שהוא הולך עם מכנסיים ארוכים ולא רואים את הסד, אז רואים, בוודאי שרואים. יש סחיבה קלה של הרגל. יש צליעה קלה בעיקר כשהוא רץ." שאלתי אותה אם הוא נראה נכה, כן כן, ממש שאלתי אותה דוגרי, ככה, אם הוא נתפש כבעל נכות מסוימת, והיא אמרה לי "כן. נכות קלה. רואים שיש משהו לא בסדר ברגל וזה נתפש חברתית כנכות קלה". רציתי למות. האמת היא שאני יודעת את זה מבפנים אבל זה קורע אותי. העובדה שהילד שלי יהיה שונה מכולם. נכון, זה לא פיגר שכלי, זה לא תסמונת דאון, זה לא אוטיזם, אבל הוא שונה. אני לא יודעת מה זה יעשה לו חברתית. איך הוא ישחק כדורגל כמו כולם, ברמה של כולם, כשהוא יהיה בכיתות ו', ז' ומעלה, כשכבר החבר'ה משחקים כמו גברים, אני לא יודעת מה יהיה עם בחורות, מה יהיה עם טיולי צופים, גדנ"ע, לא יודעת מה... הבטן מתכווצת לי. אני כל הזמן שומעת את ד"ר עזרא באוזניים שלי שאמר, "גיברת, בחיים הרגליים שלו לא תהיינה דומות וזהות זו לזו. הרגל הזו לעולם לא תהייה בסדר לגמרי." זה קשה. מאוד. נכון, הוא מתפקד, הוא בסדר, אבל אני כל הזמן בחרדה. אני הולכת ברחוב איתו ופוחדת שהוא יתקל במרצפת בולטת ושירוץ יותר מדי מהר וימעד. בקיצור, מין פחד כזה זוחל לי בעורקים. מעבר לזה, שאני לא יודעת, מה יקרה חברתית ככל שהוא יגדל. זה מפחיד אותי. ושוב, אני יודעת שלרבים מכם הקלאבפוט נראה כאילו זה משהו שמסתדר ונגמר. זה לא. זה סיפור לחיים שלמים. אצלינו זה ככה לפחות. אצלינו זה לא עובר. ואולי זה לא יעבור. זה יהיה טוב יותר, זה ישתפר, אבל זה לעולם לא יהיה רגיל ונורמלי ומאחורינו. זהו. גמרתי לנאום. שבת שלום, יעל
זה מאוד מציק לי. נדמה לי שכבר דנו בזה רבות מעל דפי הפורום אבל עדיין לא מיציתי את הנושא. האמת היא, שלרובכם יש ילדים קטנים מאוד ואתם לא מבינים את הרגשתי ואולי לא יכולים להזדהות כך שאני לא בטוחה שתוכלו לעזור לי, אבל אני רוצה לשמוע בכל זאת, או לפחות לשתף. היום אחר הצהריים נפגשתי עם חברה שהבן שלה חבר טוב של טל. חבר קרוב. גם החברה, היא חברה עם נשמה טובה, באמת אישה טובת לב ולא מאלה ששמחות לאיד או משהו כזה חלילה. אישה טובה שעוזרת תמיד ויש לה אוזן קשבת לכל מצוקה. אמרתי לה: "נעמה, תגידי לי את האמת. איך טל נתפש מהצד, בעין של מישהו שלא מכיר ולא יודע ורואה אותו בפעם הראשונה. האם רואים שמשהו לא בסדר ברגל? האם רואים קושי מסוים, איך הוא נתפש חברתית בכלל מבחינת העניין הזה?" אמרתי לה שלא תפחד להגיד לי שום דבר כי כאמא אני לא רואה את הדברים שרואים אנשים שלא מכירים אותו. היא אמרה לי: "תראי יעל, מי שרואה אותו בפעם הראשונה, מעבר לעניין הסד, שבו נגיד שהוא הולך עם מכנסיים ארוכים ולא רואים את הסד, אז רואים, בוודאי שרואים. יש סחיבה קלה של הרגל. יש צליעה קלה בעיקר כשהוא רץ." שאלתי אותה אם הוא נראה נכה, כן כן, ממש שאלתי אותה דוגרי, ככה, אם הוא נתפש כבעל נכות מסוימת, והיא אמרה לי "כן. נכות קלה. רואים שיש משהו לא בסדר ברגל וזה נתפש חברתית כנכות קלה". רציתי למות. האמת היא שאני יודעת את זה מבפנים אבל זה קורע אותי. העובדה שהילד שלי יהיה שונה מכולם. נכון, זה לא פיגר שכלי, זה לא תסמונת דאון, זה לא אוטיזם, אבל הוא שונה. אני לא יודעת מה זה יעשה לו חברתית. איך הוא ישחק כדורגל כמו כולם, ברמה של כולם, כשהוא יהיה בכיתות ו', ז' ומעלה, כשכבר החבר'ה משחקים כמו גברים, אני לא יודעת מה יהיה עם בחורות, מה יהיה עם טיולי צופים, גדנ"ע, לא יודעת מה... הבטן מתכווצת לי. אני כל הזמן שומעת את ד"ר עזרא באוזניים שלי שאמר, "גיברת, בחיים הרגליים שלו לא תהיינה דומות וזהות זו לזו. הרגל הזו לעולם לא תהייה בסדר לגמרי." זה קשה. מאוד. נכון, הוא מתפקד, הוא בסדר, אבל אני כל הזמן בחרדה. אני הולכת ברחוב איתו ופוחדת שהוא יתקל במרצפת בולטת ושירוץ יותר מדי מהר וימעד. בקיצור, מין פחד כזה זוחל לי בעורקים. מעבר לזה, שאני לא יודעת, מה יקרה חברתית ככל שהוא יגדל. זה מפחיד אותי. ושוב, אני יודעת שלרבים מכם הקלאבפוט נראה כאילו זה משהו שמסתדר ונגמר. זה לא. זה סיפור לחיים שלמים. אצלינו זה ככה לפחות. אצלינו זה לא עובר. ואולי זה לא יעבור. זה יהיה טוב יותר, זה ישתפר, אבל זה לעולם לא יהיה רגיל ונורמלי ומאחורינו. זהו. גמרתי לנאום. שבת שלום, יעל
את המשפט הזה של ד"ר עזרא את צריכה להוציא מהראש. כמו גם השאלות ששאלת לחברה שלך על טל. (אני חושב שטל יהיה יותר מאושר אם תעשי זאת) פחד ודאגה תחליפי בתקווה וראיה כוללת. ולבסוף: יש בי אהבה והיא........... ? שלך, איהאב
