זיכרון בסלון
זיכרון, הדור הבא, מעריב, 16.4.2015, צח אוריין-אוראץ'
בשנותיה הראשונות של המדינה, הרבה לפני שהחלו שלל הטקסים האלטרנטיביים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה דוגמת "אנשים לא מספרים", "זיכרון במשרד" או "זיכרון בסלון", היו כאן רק טקסים ממלכתיים, כמו זה של "יד ושם" בירושלים, ומאז שנחקק "חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה" בשנת 1959 החלו לערוך טקסים ערכיים באווירה דומה גם בבתי הספר ברחבי הארץ. במהלך השנים שינו חלק מהטקסטים את אופים והם הפכו לאישיים יותר ובשנים האחרונות צצו יוזמות המנסות לשנות את מעטפת הזיכרון האידיאולוגית הזו, אם בשל אי-נוחות מהקשר המובנה בין טקסי השואה לבין לאומיות ותקומה או משום שהחיבור האישי של אותם יזמים לשואה הלך ונחלש.
פרויקט "זיכרון בסלון" נולד לפני חמש שנים בסלון פרטי אחד של עדי אלטשולר, 28, מייסדת תנועת הנוער "כנפים של קרמבו" ובן זוגה נדב אמבון, שהיו בתחושה כי הזיקה שלהם ושל צעירים רבים אחרים לטקסי יום הזיכרון לשואה במטרה לזכור ולא לשכוח מתפוגגת. אחרי אותו ערב מוצלח, עם קבוצת חברים, גיטרה, בירות, בורקסים ובמבה, החל להתגלגל הרעיון, כי מה שקרה בסלון הפרטי של אלטשולר יכול וצריך להיות גם בסלונים של צעירים רבים אחרים, וכי ערבי "זיכרון בסלון" צריכים להפוך לאלטרנטיבה לכל אותם טקסים ממסדים שקפאו על השמרים ואינם נוגעים בחבר'ה הצעירים. במקום צפייה מסורתית בתוכנית הטלוויזיה המיוחדות ליום השואה הם החלו להציע לצעירים אחרים לערוך או להשתתף בערב אינטימי, שכולל כמו אצלם עדות ושיחה עם שורד שואה, דיון פתוח ומשמעותי בין כלל המשתתפים וכל פעילות אמנותיות אחרת שאותו סלון בוחר לקיים. "אנחנו מאמינים שכדי לזכור את השואה, חשוב קודם להקשיב לאלו שהיו בה, ושרדו כדי לספר. אנחנו גם מאמינים שכדי לעסוק בשואה באופן שמתאים לשנת 2015 צריך להחזיר לעיסוק בשואה את החופש ממסגרות ומפורמאליות, מהממלכתיות שבמשך שנים הרחיקה רבים מכל רצון לעסוק בה" מוסיפה שני ברוסילבסקי, מיזמיות הפרויקט יחד עם כמה מאורחי הערב הראשון וחברים שנוספו במהלך השנים.
זיכרון בסלון, נטול כל אג׳נדה פוליטית או דתית, הפך כבר לתופעה חברתית בהיקפים גדולים ובשנה שעברה השתתפו במסגרתו עשרות אלפי אנשים בכ-800 ת סלונים שונים בארץ וביותר מ-150 בתים ברחבי העולם, והשנה המספרים רק צפויים לגדול עוד יותר ולגלוש לחללים ציבורים ומסגרות רבות נוספות. "זיכרון בסלון זו קהילה החוצה גבולות גיאוגרפיים ודמוגרפיים, קהילה של אנשים שמתחברים סביב הרצון המשותף לייצר שיח פלורליסטי, לייצר משמעות, להתקרב לנושא השואה ממקום אישי ובין- אישי" מוסיפה חברה נוספת בצוות המוביל את הפרויקט, שירה ציפריס.
איך זה עובד?
אתר הפרויקט (www.zikaronbasalon.com) מהווה נקודת מפגש ראשונית, גם לאלו המבקשים לארח בסלון ביתם וגם לאלו שמעדיפים להתארח בסלון אחר. מעבר לתיווך בין המארחים למתארחים האנונימיים, מציע האתר וצוות הפעילים של זיכרון בסלון גם סיוע בארגון הערב, איתור איש העדות שורד השואה ועד לבניית התוכן, איך כדאי לערוך אותו, כמה אנשים כדאי לארח (לא יותר מכמה עשרות) וגם רשימת נושאים מומלצים לדיון, כמו הפליטים בדרום תל אביב, יחסי ישראל גרמניה, גזענות, שואת הארמנים, וכל נושא שיוצר שיח עמוק ומשמעותי המנטרל את הקדושה מיום השואה. אין חובה על לבישת חולצות לבנות או ארשת פנים רצינית, אפילו בירה וכיבוד מתקבלים בברכה. לאורך שנות קיומה הצליחו יזמי זיכרון בסלון לשרטט נוסחה ייחודית החושבת מחוץ לקופסא, המציעה מעבר נוח משגרת היום יום אל הזיכרון ורגשי האשמה. במרכזה עומדת לרוב העדות של שורד שואה הגוררת שיחה או ויכוח, אך הכול באווירה ביתית ולא פורמלית המאפשרים פתחון פה לאמירות חריגות ואף בוטות (אכילת בשר זה הנאציזם של העולם המודרני) אך בעיקר מפגישה הנוסחה בין הרצון של צעירים רבים לזכור ולהתייחד לבין הצורך הטבעי שלהם להתפרק, לשתות, לבלות או במילים אחרות - לחיות. "אין דרך אחת לקיים ערב כזה, בדיוק להפך. המטרה מקדשת את האמצעים והם שונים ומגוונים" מפרט אתר הפרויקט. "אינני ניצולה קלאסית כי לא הייתי בגטו או במחנה עבודה ולא הרגשתי כלל שראוי שאספר מה עברתי, אבל הצעירים בסלון רצו לשמוע ושאלו שאלות ובעיניי זיכרון בסלון הוא גשר בין הדורות והנצחה טובה ביותר לשואה" מוסיפה ציפורה לרנר, שלקחה חלק באחד הסלונים בשנה שעברה וסיפרה שם לראשונה את סיפורה, כמעט 70 שנה אחרי תום המלחמה.
אורן זך, 50, העוסקת בתחום הדרכת הורים למשפחות ADHDהחליטה כי גם היא רוצה לארח השנה בסלון שלה בישוב קדימה-צורן. "אבי היה ניצול שואה ורק לאחר שהוא נפטר השנה למדתי עליו ועל מה שהוא עבר, ופתאום הבנתי כי יש עוד הרבה שלא שמעו או ישמעו את סיפורי השורדים" מסבירה זך, הנרגשת לקראת המפגש, בו תשתתף גם אלי ארנה מעוז, 82, ילידת הולנד שגורשה למחנה הריכוז טרזיינשטט. אלי, המתנדבת בעמותה המסייעת לקשישים שמוצאם מהולנד, מרבה לספר את סיפורה ילדותה הייחודי בפני קבוצות של ילדים ובני נוער אך מהמפגש הפעם היא נרגשת במיוחד גם בגלל שהוא יהיה מעורב עם הורים וילדים וגם בגלל שלראשונה ישמעו את סיפור חייה גם בני משפחתה וחלק מעשרת נכדיה. הזמרת חגית מעוז, קרובת משפחתה של אלי, תשיר ותשמע אף היא לראשונה את העדות המרגשת של הניצולה. "אין לי ספק שהחוויה, המשמעות והזיכרון מערב שכזה, האפשר חיבור בין הורים וילדים, ילווה אותי ואת כל מי שלקח בו חלק, כי בעוד שבטקס רגיל הילדים עם חברים ולא באמת קשובים עד הסוף, אירוע כמו זה עם הורים וילדים ביחד בסלון, מאפשר שיח אחר וחיבור והערכה להורים " מוסיפה זך.
הדרכים החדשות להנצחה כתחליף לאופציה המוכתבת והממסדית אינם בלעדיים לזיכרון בסלון. לאורך השנים, שהנכוחות של השואה בתודעה הקולקטיבית רק עלתה והתגברה, צצו יוזמות "בראש אחר" לטקסים אליהם הורגלנו. כבר בשנת 1999 ערכה הסופרת והפובליציסטית, שהרה בלאו, טקס אלטרנטיבי ראשוני בבר "לוגוס" בתל אביב שגרר פולמוס תוסס בעיקר מצד אלו שחשו כי האירוע פוגע בזיכרון החורבן העצום שעבר על העם היהודי. האירוע כלל מונולוגים, קטעי משחק ושירה שניסו לשבור את המוכר והבנאלי, כמו גיל ריבה שסיפר על אופנת השואה או שרית סמו עם בדיחות של שואה, ובהמשך התרחבו האירוע האלטרנטיבי של בלאו והוא התמקם בתיאטרון "תמונע" בתל אביב. יוזמות אחרות אימצו "סתם ניצולים" ויש כאלה שפעלו לאורך השנים לצרף את הנרטיב המזרחי לזה ההגמוני של יהדות אירופה, חלקם אף ערכו טקסי יום שואה מיוחדים ליהדות צפון אפריקה. במכון "שם עולם" מנחילים את זיכרון השואה באמצעות ניידת שואה מיוחדת, "קיום השבר", הנעה בין שלומי וקצרין בצפון ועד דימונה וירוחם בדרום ומדגימה בפני אלפי בני נוער, בעיקר בפריפריה, כיצד שרדו הניצולים בתוך השבר הנוראי של השואה ואיך התמודדו בתוך התופת מעבר לסיפור התופת עצמו ופרופ' מיכל גוברין גיבשה במסגרת מכון ואן ליר בירושלים קבוצה של חוקרים מדיסציפלינות שונות, אנשי דת, היסטוריונים, פסיכולוגים ואמנים, שמטרתה היא לנסח תבנית טקסית חדשה להעברת זיכרון השואה. המתווה החוויתי שהם המליצו עליו דומה במקצת למתכונת ליל הסדר ומעודד את משתתפיו לגלות מעורבות אקטיבית.
במהלך השנים בהן פעול זיכרון בסלון, התברר כי המסגרת אפקטיבית זו לחיבור הדור הצעיר להנצחת השואה רלוונטית גם לקהלים רבים אחרים, כמו בני הדור השני. רחל ורד גרינשפן, 69, מתל אביב נולדה כבת יחידה בגרמניה אחרי המלחמה. אימא אסתר, ילידת פולין, ששרדה את המחנה אושוויץ, לא דיברה כלל על עברה והייתה משוכנעת, כי היא שרדה לבד בעולם מכל משפחתה הענפה בלודז'. רק לאחר פטירת אבי המשפחה העזה רחל להתחיל לחקור את שורשי משפחת אימא, ביקרה שוב ושוב ב"יד ושם", יצאה לפולין ושכרה שם את שירותיו של חוקר מקומי, אך חזרה בידיים ריקות. מחקר גנאלוגי, שהחל כמעט באקראי, הביא לגילוי מפתיע במציאת אח אבוד לאסתר, החי בסיאטל. "כל החיים ידעתי כי אין לי משפחה מהצד של אימא שלי אבל מאד רציתי לדעת מי אני, מאיפה אני באה" משחזרת רחל, שאירחה בשנה שעברה בסלון דירתה המרווחת אירוע במסגרת זיכרון בסלון (גילוי נאות: הכותב ערך את האירוע בעקבות המסע לחקר שורשי המשפחה שהוא ערך עבור רחל ורד). לאחר אותו מפגש היא משוכנעת כי זו דרך חזקה ומעניינית להנציח, לזכור ולכבד. "היה לי חשוב להגיע לדור השני והשלישי כי אני מחפשת במה להבהיר לאנשים את חשיבות הגנאלוגיה, שפתרה לי המון סימני שאלה. אם אני לא הייתי מחפשת, ילדי כבר לא היו מחפשים. המפגש היה נפלא כי הגיעו צעירים זרים בני 20 פלוס, שזהו גיל נכדי, ילידי הארץ, וזה מאד הרשים ושימח אותי ובמקום שעתיים כולם נשארו כאן עד אחרי חצות וזה אומר הרבה. לדעתי, החיבור הזה, בין חקר העבר ושורשי המשפחה לבין הצורך לזכור ולא לשכוח הוא טבעי, כי זהו הזיכרון הפרטי שלי".
השנה יוצאת ורד מהסלון הביתי שלה לאירוע "
זיכרון, הדור הבא, מעריב, 16.4.2015, צח אוריין-אוראץ'
בשנותיה הראשונות של המדינה, הרבה לפני שהחלו שלל הטקסים האלטרנטיביים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה דוגמת "אנשים לא מספרים", "זיכרון במשרד" או "זיכרון בסלון", היו כאן רק טקסים ממלכתיים, כמו זה של "יד ושם" בירושלים, ומאז שנחקק "חוק יום הזיכרון לשואה ולגבורה" בשנת 1959 החלו לערוך טקסים ערכיים באווירה דומה גם בבתי הספר ברחבי הארץ. במהלך השנים שינו חלק מהטקסטים את אופים והם הפכו לאישיים יותר ובשנים האחרונות צצו יוזמות המנסות לשנות את מעטפת הזיכרון האידיאולוגית הזו, אם בשל אי-נוחות מהקשר המובנה בין טקסי השואה לבין לאומיות ותקומה או משום שהחיבור האישי של אותם יזמים לשואה הלך ונחלש.
פרויקט "זיכרון בסלון" נולד לפני חמש שנים בסלון פרטי אחד של עדי אלטשולר, 28, מייסדת תנועת הנוער "כנפים של קרמבו" ובן זוגה נדב אמבון, שהיו בתחושה כי הזיקה שלהם ושל צעירים רבים אחרים לטקסי יום הזיכרון לשואה במטרה לזכור ולא לשכוח מתפוגגת. אחרי אותו ערב מוצלח, עם קבוצת חברים, גיטרה, בירות, בורקסים ובמבה, החל להתגלגל הרעיון, כי מה שקרה בסלון הפרטי של אלטשולר יכול וצריך להיות גם בסלונים של צעירים רבים אחרים, וכי ערבי "זיכרון בסלון" צריכים להפוך לאלטרנטיבה לכל אותם טקסים ממסדים שקפאו על השמרים ואינם נוגעים בחבר'ה הצעירים. במקום צפייה מסורתית בתוכנית הטלוויזיה המיוחדות ליום השואה הם החלו להציע לצעירים אחרים לערוך או להשתתף בערב אינטימי, שכולל כמו אצלם עדות ושיחה עם שורד שואה, דיון פתוח ומשמעותי בין כלל המשתתפים וכל פעילות אמנותיות אחרת שאותו סלון בוחר לקיים. "אנחנו מאמינים שכדי לזכור את השואה, חשוב קודם להקשיב לאלו שהיו בה, ושרדו כדי לספר. אנחנו גם מאמינים שכדי לעסוק בשואה באופן שמתאים לשנת 2015 צריך להחזיר לעיסוק בשואה את החופש ממסגרות ומפורמאליות, מהממלכתיות שבמשך שנים הרחיקה רבים מכל רצון לעסוק בה" מוסיפה שני ברוסילבסקי, מיזמיות הפרויקט יחד עם כמה מאורחי הערב הראשון וחברים שנוספו במהלך השנים.
זיכרון בסלון, נטול כל אג׳נדה פוליטית או דתית, הפך כבר לתופעה חברתית בהיקפים גדולים ובשנה שעברה השתתפו במסגרתו עשרות אלפי אנשים בכ-800 ת סלונים שונים בארץ וביותר מ-150 בתים ברחבי העולם, והשנה המספרים רק צפויים לגדול עוד יותר ולגלוש לחללים ציבורים ומסגרות רבות נוספות. "זיכרון בסלון זו קהילה החוצה גבולות גיאוגרפיים ודמוגרפיים, קהילה של אנשים שמתחברים סביב הרצון המשותף לייצר שיח פלורליסטי, לייצר משמעות, להתקרב לנושא השואה ממקום אישי ובין- אישי" מוסיפה חברה נוספת בצוות המוביל את הפרויקט, שירה ציפריס.
איך זה עובד?
אתר הפרויקט (www.zikaronbasalon.com) מהווה נקודת מפגש ראשונית, גם לאלו המבקשים לארח בסלון ביתם וגם לאלו שמעדיפים להתארח בסלון אחר. מעבר לתיווך בין המארחים למתארחים האנונימיים, מציע האתר וצוות הפעילים של זיכרון בסלון גם סיוע בארגון הערב, איתור איש העדות שורד השואה ועד לבניית התוכן, איך כדאי לערוך אותו, כמה אנשים כדאי לארח (לא יותר מכמה עשרות) וגם רשימת נושאים מומלצים לדיון, כמו הפליטים בדרום תל אביב, יחסי ישראל גרמניה, גזענות, שואת הארמנים, וכל נושא שיוצר שיח עמוק ומשמעותי המנטרל את הקדושה מיום השואה. אין חובה על לבישת חולצות לבנות או ארשת פנים רצינית, אפילו בירה וכיבוד מתקבלים בברכה. לאורך שנות קיומה הצליחו יזמי זיכרון בסלון לשרטט נוסחה ייחודית החושבת מחוץ לקופסא, המציעה מעבר נוח משגרת היום יום אל הזיכרון ורגשי האשמה. במרכזה עומדת לרוב העדות של שורד שואה הגוררת שיחה או ויכוח, אך הכול באווירה ביתית ולא פורמלית המאפשרים פתחון פה לאמירות חריגות ואף בוטות (אכילת בשר זה הנאציזם של העולם המודרני) אך בעיקר מפגישה הנוסחה בין הרצון של צעירים רבים לזכור ולהתייחד לבין הצורך הטבעי שלהם להתפרק, לשתות, לבלות או במילים אחרות - לחיות. "אין דרך אחת לקיים ערב כזה, בדיוק להפך. המטרה מקדשת את האמצעים והם שונים ומגוונים" מפרט אתר הפרויקט. "אינני ניצולה קלאסית כי לא הייתי בגטו או במחנה עבודה ולא הרגשתי כלל שראוי שאספר מה עברתי, אבל הצעירים בסלון רצו לשמוע ושאלו שאלות ובעיניי זיכרון בסלון הוא גשר בין הדורות והנצחה טובה ביותר לשואה" מוסיפה ציפורה לרנר, שלקחה חלק באחד הסלונים בשנה שעברה וסיפרה שם לראשונה את סיפורה, כמעט 70 שנה אחרי תום המלחמה.
אורן זך, 50, העוסקת בתחום הדרכת הורים למשפחות ADHDהחליטה כי גם היא רוצה לארח השנה בסלון שלה בישוב קדימה-צורן. "אבי היה ניצול שואה ורק לאחר שהוא נפטר השנה למדתי עליו ועל מה שהוא עבר, ופתאום הבנתי כי יש עוד הרבה שלא שמעו או ישמעו את סיפורי השורדים" מסבירה זך, הנרגשת לקראת המפגש, בו תשתתף גם אלי ארנה מעוז, 82, ילידת הולנד שגורשה למחנה הריכוז טרזיינשטט. אלי, המתנדבת בעמותה המסייעת לקשישים שמוצאם מהולנד, מרבה לספר את סיפורה ילדותה הייחודי בפני קבוצות של ילדים ובני נוער אך מהמפגש הפעם היא נרגשת במיוחד גם בגלל שהוא יהיה מעורב עם הורים וילדים וגם בגלל שלראשונה ישמעו את סיפור חייה גם בני משפחתה וחלק מעשרת נכדיה. הזמרת חגית מעוז, קרובת משפחתה של אלי, תשיר ותשמע אף היא לראשונה את העדות המרגשת של הניצולה. "אין לי ספק שהחוויה, המשמעות והזיכרון מערב שכזה, האפשר חיבור בין הורים וילדים, ילווה אותי ואת כל מי שלקח בו חלק, כי בעוד שבטקס רגיל הילדים עם חברים ולא באמת קשובים עד הסוף, אירוע כמו זה עם הורים וילדים ביחד בסלון, מאפשר שיח אחר וחיבור והערכה להורים " מוסיפה זך.
הדרכים החדשות להנצחה כתחליף לאופציה המוכתבת והממסדית אינם בלעדיים לזיכרון בסלון. לאורך השנים, שהנכוחות של השואה בתודעה הקולקטיבית רק עלתה והתגברה, צצו יוזמות "בראש אחר" לטקסים אליהם הורגלנו. כבר בשנת 1999 ערכה הסופרת והפובליציסטית, שהרה בלאו, טקס אלטרנטיבי ראשוני בבר "לוגוס" בתל אביב שגרר פולמוס תוסס בעיקר מצד אלו שחשו כי האירוע פוגע בזיכרון החורבן העצום שעבר על העם היהודי. האירוע כלל מונולוגים, קטעי משחק ושירה שניסו לשבור את המוכר והבנאלי, כמו גיל ריבה שסיפר על אופנת השואה או שרית סמו עם בדיחות של שואה, ובהמשך התרחבו האירוע האלטרנטיבי של בלאו והוא התמקם בתיאטרון "תמונע" בתל אביב. יוזמות אחרות אימצו "סתם ניצולים" ויש כאלה שפעלו לאורך השנים לצרף את הנרטיב המזרחי לזה ההגמוני של יהדות אירופה, חלקם אף ערכו טקסי יום שואה מיוחדים ליהדות צפון אפריקה. במכון "שם עולם" מנחילים את זיכרון השואה באמצעות ניידת שואה מיוחדת, "קיום השבר", הנעה בין שלומי וקצרין בצפון ועד דימונה וירוחם בדרום ומדגימה בפני אלפי בני נוער, בעיקר בפריפריה, כיצד שרדו הניצולים בתוך השבר הנוראי של השואה ואיך התמודדו בתוך התופת מעבר לסיפור התופת עצמו ופרופ' מיכל גוברין גיבשה במסגרת מכון ואן ליר בירושלים קבוצה של חוקרים מדיסציפלינות שונות, אנשי דת, היסטוריונים, פסיכולוגים ואמנים, שמטרתה היא לנסח תבנית טקסית חדשה להעברת זיכרון השואה. המתווה החוויתי שהם המליצו עליו דומה במקצת למתכונת ליל הסדר ומעודד את משתתפיו לגלות מעורבות אקטיבית.
במהלך השנים בהן פעול זיכרון בסלון, התברר כי המסגרת אפקטיבית זו לחיבור הדור הצעיר להנצחת השואה רלוונטית גם לקהלים רבים אחרים, כמו בני הדור השני. רחל ורד גרינשפן, 69, מתל אביב נולדה כבת יחידה בגרמניה אחרי המלחמה. אימא אסתר, ילידת פולין, ששרדה את המחנה אושוויץ, לא דיברה כלל על עברה והייתה משוכנעת, כי היא שרדה לבד בעולם מכל משפחתה הענפה בלודז'. רק לאחר פטירת אבי המשפחה העזה רחל להתחיל לחקור את שורשי משפחת אימא, ביקרה שוב ושוב ב"יד ושם", יצאה לפולין ושכרה שם את שירותיו של חוקר מקומי, אך חזרה בידיים ריקות. מחקר גנאלוגי, שהחל כמעט באקראי, הביא לגילוי מפתיע במציאת אח אבוד לאסתר, החי בסיאטל. "כל החיים ידעתי כי אין לי משפחה מהצד של אימא שלי אבל מאד רציתי לדעת מי אני, מאיפה אני באה" משחזרת רחל, שאירחה בשנה שעברה בסלון דירתה המרווחת אירוע במסגרת זיכרון בסלון (גילוי נאות: הכותב ערך את האירוע בעקבות המסע לחקר שורשי המשפחה שהוא ערך עבור רחל ורד). לאחר אותו מפגש היא משוכנעת כי זו דרך חזקה ומעניינית להנציח, לזכור ולכבד. "היה לי חשוב להגיע לדור השני והשלישי כי אני מחפשת במה להבהיר לאנשים את חשיבות הגנאלוגיה, שפתרה לי המון סימני שאלה. אם אני לא הייתי מחפשת, ילדי כבר לא היו מחפשים. המפגש היה נפלא כי הגיעו צעירים זרים בני 20 פלוס, שזהו גיל נכדי, ילידי הארץ, וזה מאד הרשים ושימח אותי ובמקום שעתיים כולם נשארו כאן עד אחרי חצות וזה אומר הרבה. לדעתי, החיבור הזה, בין חקר העבר ושורשי המשפחה לבין הצורך לזכור ולא לשכוח הוא טבעי, כי זהו הזיכרון הפרטי שלי".
השנה יוצאת ורד מהסלון הביתי שלה לאירוע "
