זיכרון חוזר משתף
היום בבוקר הייתי בהר-הרצל וביקרתי שם את אותה אבן שאני מבקר כבר 5רצופות, אני יושב על האבן ומחכה למשפחה שתגיע.
אני רואה את האחות באה עם הילד הקטן שלה שלעולם לא יידע מי היה הדוד שלו.
אני רואה את בעלה שזוכר אותו אבל רק ממפגש חטוף בתחנה המרכזית בבאר שבע לפני האוטובוס האחרון שהוא לקח.
אני רואה את שני האחים שלו הקטנים שמכירים אותי ורצים אלי לחיבוק מנחם.
אני רואה את האבא מגיע עם פנים עצובות ומצטרף לחיבוק.
וככה עמדנו בגשם השוטף מכונסים אחד בשני.
וכל רגע שעובר מצטרפים עוד ועוד חברים ממחלקה ומשפחה לחיבוק הזה מסביב לאבן הלבנה. והגשם רק הולך ומתגבר.
אנו עומדים מול האבן ומספרים כמה הוא אהב את החורף.
ואני נזכר באותו לילה גשום ארור שלקח אותו ולא החזיר
העומדים מבקשים ממני לספר שוב את הסיפור האחרון על הלילה האחרון שלו, על הגשם האחרון שהוא הרגיש. וכל שנה זה נעשה קשה יותר יותר.
ואני מספר על המעצר שהסתבך, על היריות, ועל השקט הנוראי ששמעתי ברגע שהוא כבר נלקח. ואני ממשיך בסיפור הגשם והדמעות של הבוקר שוטפות את הקבר בערבוביה.
אני מתאר את הליכה אל הרכב פינוי, את ההלם שחשנו לא יכולנו להבין.
את הרגע שהעבירו אותו אל בית המנוחות וכל הגדוד עמד במדי-א' נקיים ורק אנחנו עמדנו עם מדי-ב' מאותו הלילה עם הבוץ עם הלכלוך ועם הדם על המדים.
אני פונה לילד שלעולם לא יכיר את דודו אך נושא את שמו
כאן נמצא דודך אל תחשוב שהוא לא יודע שאתה פה, או שהוא יניח לך ללכת בלי השגחה, כי כמו שאנחנו מכירים אותו סביר להניח שהוא צועק על גבריאל למה החרב שלו חלודה ומתזז את מיכאל.
ובחיוך של ילד אנחנו נפרדים איש איש לדרכו אבל עדין דבוקים חזק בחיבוק שלעולם לא ייפרד.
"נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף"
היום בבוקר הייתי בהר-הרצל וביקרתי שם את אותה אבן שאני מבקר כבר 5רצופות, אני יושב על האבן ומחכה למשפחה שתגיע.
אני רואה את האחות באה עם הילד הקטן שלה שלעולם לא יידע מי היה הדוד שלו.
אני רואה את בעלה שזוכר אותו אבל רק ממפגש חטוף בתחנה המרכזית בבאר שבע לפני האוטובוס האחרון שהוא לקח.
אני רואה את שני האחים שלו הקטנים שמכירים אותי ורצים אלי לחיבוק מנחם.
אני רואה את האבא מגיע עם פנים עצובות ומצטרף לחיבוק.
וככה עמדנו בגשם השוטף מכונסים אחד בשני.
וכל רגע שעובר מצטרפים עוד ועוד חברים ממחלקה ומשפחה לחיבוק הזה מסביב לאבן הלבנה. והגשם רק הולך ומתגבר.
אנו עומדים מול האבן ומספרים כמה הוא אהב את החורף.
ואני נזכר באותו לילה גשום ארור שלקח אותו ולא החזיר
העומדים מבקשים ממני לספר שוב את הסיפור האחרון על הלילה האחרון שלו, על הגשם האחרון שהוא הרגיש. וכל שנה זה נעשה קשה יותר יותר.
ואני מספר על המעצר שהסתבך, על היריות, ועל השקט הנוראי ששמעתי ברגע שהוא כבר נלקח. ואני ממשיך בסיפור הגשם והדמעות של הבוקר שוטפות את הקבר בערבוביה.
אני מתאר את הליכה אל הרכב פינוי, את ההלם שחשנו לא יכולנו להבין.
את הרגע שהעבירו אותו אל בית המנוחות וכל הגדוד עמד במדי-א' נקיים ורק אנחנו עמדנו עם מדי-ב' מאותו הלילה עם הבוץ עם הלכלוך ועם הדם על המדים.
אני פונה לילד שלעולם לא יכיר את דודו אך נושא את שמו
כאן נמצא דודך אל תחשוב שהוא לא יודע שאתה פה, או שהוא יניח לך ללכת בלי השגחה, כי כמו שאנחנו מכירים אותו סביר להניח שהוא צועק על גבריאל למה החרב שלו חלודה ומתזז את מיכאל.
ובחיוך של ילד אנחנו נפרדים איש איש לדרכו אבל עדין דבוקים חזק בחיבוק שלעולם לא ייפרד.
"נָחָשׁ יֵצֵא צֶפַע וּפִרְיוֹ שָׂרָף מְעוֹפֵף"
