יש לזה שני צדדים
האחד הוא שעד כמה שזה נשמע אבסורד, אבל כן, גם את זה אנחנו יוצרים. כמובן שלא במתכוון, זאת בעצם יצירה לא מכוונת. אבל אנחנו יצרנו אותה. הפחד ממשהו נורא מיצר את אותו דבר נורא. גם אם לא רצינו את זה, המחשבה שלנו והרגש החזק של הפחד יצרו את זה.
הצד השני הוא שאנחנו לא יכולים ליצור התנסויות בחיים של אחרים, לא משנה כמה הכוונות שלנו טובות וטהורות עבורם (וכך גם אף אחד לא יכול ליצור בחיים שלנו). אז יכול להיות שאותו מוות של אדם קרוב הוא דבר שהוא במחשבה לא מכוונת זימן לעצמו (ואז זימון מכוון של האדם שחווה את האובדן לא יהיה "אני לא רוצה שהאדם הזה לא ימות", או "אני רוצה שהאדם הזה יחיה לנצח", אלא "אני רוצה את הכלים הכי טובים להתמודד עם ההתנסות באובדן הזה", לדוגמא...), ויכול להיות שאנחנו זימנו לעצמנו את האובדן כשזימנו את אותו אדם לחיים שלנו ע"י המחשבות שלנו, כי הרי אנחנו נמשכים לאנשים שנמצאים באותו תדר שלנו, בדיוק כמו שאנחנו מזמנים מצבים. מורכב, אבל לא באמת. כשמבינים שהכל בשליטתנו והכל יצירה שלנו מבינים עד כמה זה פשוט.
האחד הוא שעד כמה שזה נשמע אבסורד, אבל כן, גם את זה אנחנו יוצרים. כמובן שלא במתכוון, זאת בעצם יצירה לא מכוונת. אבל אנחנו יצרנו אותה. הפחד ממשהו נורא מיצר את אותו דבר נורא. גם אם לא רצינו את זה, המחשבה שלנו והרגש החזק של הפחד יצרו את זה.
הצד השני הוא שאנחנו לא יכולים ליצור התנסויות בחיים של אחרים, לא משנה כמה הכוונות שלנו טובות וטהורות עבורם (וכך גם אף אחד לא יכול ליצור בחיים שלנו). אז יכול להיות שאותו מוות של אדם קרוב הוא דבר שהוא במחשבה לא מכוונת זימן לעצמו (ואז זימון מכוון של האדם שחווה את האובדן לא יהיה "אני לא רוצה שהאדם הזה לא ימות", או "אני רוצה שהאדם הזה יחיה לנצח", אלא "אני רוצה את הכלים הכי טובים להתמודד עם ההתנסות באובדן הזה", לדוגמא...), ויכול להיות שאנחנו זימנו לעצמנו את האובדן כשזימנו את אותו אדם לחיים שלנו ע"י המחשבות שלנו, כי הרי אנחנו נמשכים לאנשים שנמצאים באותו תדר שלנו, בדיוק כמו שאנחנו מזמנים מצבים. מורכב, אבל לא באמת. כשמבינים שהכל בשליטתנו והכל יצירה שלנו מבינים עד כמה זה פשוט.