יורם, אין לנו מחלוקת
פתחתי את התשובה שלי במילה "כעיקרון".
אתה צודק, יש מתכונים שלא יהוו יצירות מוגנות כפי שיש גם צילומים טכניים שלא יהוו יצירה בעיני בית המשפט, אך בשני המקרים, מדובר על מיעוט די שולי.
כמובן שכשמישהו נתבע בבית משפט, חשוב לו מאד אם העבודה נשוא הדיון נופלת בתוך הכלל או בתוך המיעוט, אך ההבחנה לא תמיד ברורה וחדה. אני יוצא מהנחה שרוב המתכונים שמתפרסמים באתרים מסחריים אינם מתכונים כה פשוטים וגנריים כביצת עין.
מעבר לכך, מה שמוגע אינו המידע 0איך מכינים ביצע עין) אלא צורת הביטוי, ואם למשל מישהו יכתוב את המתכון בצורה יצירתית (רק לשם המחשה, בחרוזים) גם מתכון לביצת עין יכול להיות יצירה שראויה להגנה.
מה לעשות, רוב הציבור עדיין לא מבין את מקצוענו ואת תפקידנו ולא מודע לכך שחוות דעת משפטית לרוב לא מבוססת על שליפת סעיפי חוק או תקדימים מתוך ספרים ומאגרים, אלא מחייבת הבנה משפטית ויישום על עובדות.
רק אתמול באיזו שיחת חולין, מישהוא העלה בנוכחותי את השאלהף אם בתי המשפט צריכים לעשות צדק ואם יש חוק, איך יכול להיות שבמשפט אחד שישבו שלושה שופטים, אחד רצה לזכות ושניים רצו להרשיע?
כמובן, לכל משפטן שאלה כזאת הזויה, כי גם אם נתעלם משאלות של ראיות (קבילות ומהימנות) ישום החוק יכול להיות שונה ובהתנגשות בין זכויות, לא כל אחד יגיע לאותה נקודת איזון.
אני שונא הכללות, אך אעשה כאן הכללה: ההדיוט בתחום המשפט נוטה להתרשם מדיווחים בתקשורת על פסקי דין חריגים. היות ואין לו את הכלים המשפטיים לעשות הבחנות, הוא נוטה לחשוב שחריג שדווח בהרחבה או בהתלהבות בתקשורת הפך להיות הכלל.
כפי שנאמר, "פנים רבות לתורה". (לא רק לתורת משה, גם לתורת המשפט)