"זכור מה שעשה לך עמלק"

[kogawa]

"זכור מה שעשה לך עמלק"

כל פסח חוזרים על המנטרה הזאת, וכל פסח אני מנסה להרהר מה עשה לי עמלק ולמה האל כל כך כועס עליהם.. בכל מקרה, הטיול באמל"ט לצד היופי והחוויה, נתקלים לא מעט גם בעמלק. מזמין אותכם לצרף סיפורי זוועה מהטיול: אני יצאתי טוב מהטיול בדרום אמריקה, ופרט לכרטיס טיסה שנגנב - לא קרה לי דבר, אבל טיילתי עם אדם שבמשך שבוע נשדד או כמעט נשדד 4 פעמים!! פעם אחת בטיול על החוף עם סנדלים חדשות ושעון כשנצמדו אליו שלשית מקומיים וסכין מטבח והפרידו בינו לבין הסנדלים, השעון ומעט כסף. פעם שנייה בעמידה עם המוצ'ילה באוטובוס צפוף כשזה שמאחוריו החליט לחלוק איתו את הווקמן שבתא העליון של התרמיל. פעם נוספת כשקבע עם קבוצת נערים בפארק כדי לרכוש חמרי עישון שאינם נמכרים במכולת וגמר את העסקה בריצה מטורפת כשהנערים אחריו עם אלות בייסבול. ופעם נוספת כשיצא מגן בוטאני בערב ואחריו רביעיה מהפאוולה - דבר שנגמר בנס כששלף מהתיק נחש מים שהצליח לתפוס מוקדם יותר. האם זה קורה למי שבהתנהגותו מזמין את זה? מה עשה לכם העמלק?

 

[bananaboy8]

איך גיליתי את שני התחביבים המובילים בבוליביה

בשלב מסויים במהלך הטיול שלי בדרום אמריקה טרחתי וחציתי את הגבול למדינת בוליביה. אחד הדברים החביבים עלי בטיולים הוא להתחבר לאנשי המקום וכך לנסות וללמוד כמה שיותר על התרבות, המנהגים, אורח החיים שלהם וכיוב'. אז למדתי פה והבנתי שם, אבל חוץ מן המנהג הנפוץ של לא לצחצח שיניים, לא ממש גיליתי תחביבים בוליביאנים רציניים, עד שקרו לי שני מקרי ה"עמלק" הבאים: הראשון בעיר פוטוסי; במהלך פסטיבל "לוס צ'וטיוס" הידוע לברכה, כאשר נשאתי עלי מצלמה וכסף בפאוץ' קטן. הייתי כולי שמח וטוב לב וקיבה מפני שהקפדתי על הפתגם של חז"ל: "יין ישמח לבב אנוש-ו"קובה ליברה" פי שלש". לפתע הרגשתי שמישהו מתחכך בי בהנאה יתרה. לצערי לא הייתה זו אחת הרקדניות בפסטיבל, אלא בוליביאני צעיר ולא מושך במיוחד. לקח לי קצת זמן לעשות אחד ועוד אחד (הייתי ברמה ב' במתמטיקה) אבל לבחור לקח יותר זמן... תפסתי את העמלק בצוואר וצרחתי עליו בעברית שהוא בכלל לא נחמד. הוא לא אהב את הרעיון וניסה להתרחק במהירות, אבל אז 5-6 חברה בוליביאנים, שותפיי לטריבונה, קפצו על המציאה (תרתי משמע) והפליאו בו את מכותיהם... אז זה נראה לי משהו טבעי וטרם קישרתי את הנושא למשהו, עד למקרה הבא: החלטתי לנסוע לכפר קטן ממנו ניתן לצאת לטיולים בקורדיירה קימסה-קרוס. העמסתי את מוצ'ילתי תבד"לא על המיניאוטובוס המצ'וקמק, ועזרתי לכמה בוליביאנים מבוגרים ולא גבוהים בכלל בכלל להרים את הכבודה שלהם אל גג האוטובוס. שנייה לאחר מכן תקפה אותי הרגשה מוזרה שחסר לי משהו. פשפשתי בכיסי ולמעט החור הרגיל לא מצאתי כלום. הבטתי סביבי בחרדה, והאנשים להם עזרתי הצביעו כולם על משהו ברחוב. הסתכלתי לכיוון וראיתי אדם מבוגר מתרחק במהירות. מיד פתחתי בריצה שאם הייתה נמשכת מאה מטר הייתה ללא ספק מנפצת את שיא העולם הפסול של בן ג'ונסון האגדי. הגנב המסכן נבהל כשראה איש גדול וצהוב מתנפל עליו באמוק... תפסתי את הבנזונה והחזרתי לעצמי את ארנקי האבוד. מובן שידידי הבוליביאנים החדשים לא היססו, תפסו את המסכן ונתנו לו כמה שטוזות רציניות... ואז נדלקה המנורה מעל לראשי ! התחביב מספר אחד בבוליביה, הוא כמובן לגנוב !! התחביב מספר שתיים בבוליביה, הוא כמובן לתפוס את הגנב הפוטה מדרה ולזיין אותו מכות !! אח... עם נפלא !

 

[kogawa]

פברו אמריליה

לבוליביה הגעתי מספר פעמים, וגם לברזיל. באחד המעברים, שהיה בין ברזיל לבוליביה, נדרשתי לקחת מונית במחיר מופרז לחלוטין המעביר מהגבול לתחנת הרכבת ממנה נוסעים לתוככי בוליביה. הויכוח ביני לנהג המונית היה עקר מלכתחילה, אבל אז עוד לא ידעתי שהאלטרנטיבה של "לצאת פראייר" זה "להידפק עד העצם".. עד שהגעתי בהליכה בסגנון ד"ר שאול לדני עם המוצ'ילה לתחנת הרכבת, היא הייתה כבר במסלול התרחקות, והאפשרויות היו למצוא מקום לישון שם או לעבור חזרה את הגבול לברזיל היותר מודרנית ולישון שם. בצעדים קלים ועם חיוך על פני שבתי לברזיל האהובה ממנה נפרדתי רק לפני שעה - כניסה רביעית אל חיקה המלטף, ולהפתעתי אמרו לי שאין כל בעיה להיכנס, ורק אזדקק לזריקת חיסון כנגד הקדחת הצהובה. בעידן מחלת האדידס, שום כוח בעולם לא ישכנע אותי להידקר בכוונה במחט, וניסיתי את כל שורת התירוצים. רק הגעתי, לא ממש הייתי בבוליביה, אני רגיש לתרופות, קיבלתי חיסון אבל שכחו לחתום בפנקס, כלום לא עזר. הפקיד בשלו, ואין כל דרך לעקוף זאת או לשכנע את תא השכל היחיד שנמצא בראשו ונמצא בדיוק בסייסטה.. וכך אני תקוע בין עולמות - זה שעזבתי ואליו אני מת לשוב, וזה המרוחק והעלוב. שעתיים עברו והגבול לפני סגירה, ורק אז הבחנתי שהזריקה נעשית כזריקה תת-עורית באקדח לחץ אוויר ולא עם מחט, ואז הרהבתי עוז לעמוד בתור ולקבל אותה. לא נהניתי בכלל, אבל יכולתי לשוב לברזיל לעוד לילה, רק כדי לחזור לאותו מעבר גבול למחרת ולעבור הלאה. במעבר הגבול הבא בין בוליביה לארגנטינה, נדרשתי לאשרה - דבר קל ומקובל. עיירת מערבונים זעירה עם רחוב אחד ושני בתי קולנוע המציגים את רמבו 2 ורמבו 3, ועוד שגרירות מפוארת של ארגנטינה. מצאתי חורבה הקרויה מלון וניגשתי לשגרירות שהייתה הומה בשגריר. וודאי הייתי המבקר הראשון מזה שבוע או חודש, ולשגריר היה המון זמן לשוחח איתי בניחותא. מסתבר שהוא מלבנון ואנחנו כמעט אחים, ואיך הפלאפל בישראל? בנתיים הזמן נוקף לו למרות שהמחוגים בשעון הקיר תקועים. בשלב מסוים האצתי בו ושאלתי מה הפרוצדורה לקבל את אשרת הכניסה? הוא אמר לי שעלי למלא נייר, להצמיד תמונה ולשלם. עשיתי זאת, ואז ניחתה המכה: עליך לשלם במטבע ארגנטיני ולא בוליביאני. בסדר, אתה יכול להחליף לי? לא, יש בנק בבניין הסמוך. ועד מתי הוא פתוח? הוא פתוח כל יום עד 17:00 אבל עכשיו 17:05 אז למה לא אמרת קודם? שמע, בכל מקרה אני לא מאשר ויזה באותו היום - ארגנטינה היא מדינה מכובדת ואי אפשר לקבל ויזה על המקום. תבוא מחר, תחליף כסף ותוך מספר שעות תקבל את הויזה שלך .. מה שאני לא זוכר מהסיפור הוא האם ראיתי באותו הערב את רמבו 2 או את רמבו 3 מעברי הגבול היו העמלק שלי, ובזכותם אני מחוסן כנגד קדחת צהובה ושולט בסרטי רמבו..

 

[SOLO TREKKER]

בוליביה, טרק "אל - צ'ורו".

זה הפך לטרק הקצר ביותר בחיי. יצאתי אליו עם אשתי, ובפאס (בסה"כ אחרי כשעתיים הליכה), פגשנו 3 מקומיים חמושים באקדח. תחת איומי האקדח הם שלו מהתרמילים את מה שרצו - כולל האוהל שלי, הכסף שהיה עלינו, שעונים ומצלמות (למזלנו הפקדנו בלה-פאס את הדרכונים, כרטיסי טיסה, כרטיסי אשראי, ועיקר הדולרים שלנו). לאחר מכן פשוט חזרנו למטה לבותקה של הריינג'רס המקומיים. הם הקפיצו אותנו חזרה ללה-פאס, ובזאת תם הטרק.

 

[kogawa]

עשיתם יופי של צעד

קראו בקישורים את סיפורי האנשים שהעדיפו לשמור על הכבוד: מרדכי ניר מרחובות אלי סוויסא מירוחם

 

[SOLO TREKKER]

הרצח הזה קרה בטרק הוואיוואש בפרו

בדיוק שבועיים אחרי שאשתי ואני בילינו בו 8 ימים נפלאים. אחרי ששמענו על הרצח התחלנו להפקיד את המסמכים, הכרטיסים והכסף לפני היציאה לטרקים (עד אז במשך שנים הייתי נסחב עם הכל עלי, גם בטיול הקודם לדרום אמריקה, גם באפריקה, ובוודאי במזרח). החבר'ה שנשדדו בוואיוואש היו קבוצה די גדולה - היו שם יותר נשדדים משודדים, וכנראה זה הביא אותם להתנגד. היות ובמקרה שלי היינו רק אני ואישתי, אפילו לא הייה צל של פיתוי להתנגד לשוד.