זכות מוסרית או רע הכרחי ../images/Emo35.gif
בדיון בנושא ניסויים בבעלי-חיים שנמצא בתחתית העמוד טען כותב בשם Labman את הדברים הבאים: "יש לנו את הזכות המוסרית לערוך מחקרים, גם במדע בסיסי, כי אחרת הספרים לא יוכלו להתעדכן, והרפואה לא תוכל להתקדם. אין הדבר אומר שכל מחקר יציל במישרין חיי אדם, אלא שכלל המחקרים, גם אלה שלא מצילים חיי אדם במישרין יש תרומה חשובה, ואפילו קריטית להתקדמות הרפואה, והתקדמות הרפואה מביאה בסופו של דבר להצלת חיי-אדם ולשיפור באיכותם, שהם לדעתי ערכים גבוהים יותר בסולם הערכים מאשר זכויותיהם של בע"ח, עם סיוג: כל עוד במחקרים נגרמת כמות הסבל המזערית האפשרית (גם אם זה אומר השקעה כספית יותר גבוהה)." העמדה הזו היא עמדה מאד מקובלת בציבור הרחב. פרופ´ חגי ברגמן, חוקר העורך כבר שנים רבות ניסויים קשים בקופים במסגרת חקר מחלת הפרקינסון, הציג את תפיסת המוסר שלו באופן כמעט זהה בהרצאתו שנערכה בכנס "אתיקה ביחס של בני-אדם לבעלי-חיים" לפני מספר ימים. בהודעה זו הייתי רוצה להסביר מדוע הצגת הניסויים בבעלי-חיים כמימוש של זכות מוסרית כלשהי היא בעיני הצגה שגויה ומטעה הראויה לכל הפחות לעיון מחודש. ----- תפיסות מוסר מקובלות אכן גורסות שיש להעדיף בעקרון את טובת עצמנו ואת טובתו של המעגל הקרוב אלינו על פני טובתם של אחרים. לתת נדבה לעניים נחשב למעשה מוסרי רק כל עוד זה לא בא על חשבון ילדיך הפרטיים שבינתיים יושבים בבית וגוועים מרעב בעצמם. עם זאת, במקביל להעדפה זו, עלינו גם לשאוף כל הזמן להגדלת אותו "מעגל קרוב" כך שיכלול כמה שיותר פרטים על מנת שאלה יחיו עמנו בהרמוניה גם בעתיד. עד כאן לא אמרתי שום דבר חדש. אם נסתכל אחורה על ההיסטוריה האנושית, נראה שככל שהשתפר מצבו של הפרט הממוצע, כך זכו עוד ועוד גורמים להכנס למעגל הקרוב שעלינו לכבד את זכויותיו כמו את שלנו. לדוגמא, פעם היה מקובל לחשוב שלכושים יש מעצם טבעם פחות זכויות מאשר ללבנים, ואח"כ הוחלט (בעקרון) שהם אנשים שווי זכויות לכל דבר ועניין. פעם ראו בנשים קבוצה נחותה יותר מאשר גברים, והיום כבר גם נשים זוכות (בעקרון, בעקרון) לאותן זכויות שזוכים להם הגברים. פעם נהגו להעביד ילדים בפרך, והיום זה נעשה כמעט רק במדינות נחשלות מהעולם השלישי. במדינות מסוימות, כגון ניו-זילנד (ובקרוב גם כל מדינות האיחוד האירופי), נכנסו למעגל הזכויות גם קופי האדם, וקיים איסור מוחלט בחוק לבצע בהם ניסויים או לפגוע בהם בכל דרך שהיא. דוגמא אחרונה זו מראה שהרחבת המעגל איננה ולא צריכה להיות מוגבלת רק לבני-אדם. שימו לב שמה שהשתנה לאורך הזמן הוא לא תפיסת המוסר הבסיסית שלנו, זו שתמיד העדיפה אותנו ואת הדומים לנו על פני אחרים, אלא רצוננו הטוב (שנגזר מהיכולת האובייקטיבית שלנו) להרחיב עוד ועוד את המעגל הקרוב שלנו וכך לפגוע בכמה שפחות גורמים מסביבנו שלא לצורך. לאור זה אפשר להבין (אם כי לא חייבים לקבל) עמדה מוסרית הגורסת שניסויים בבעלי-חיים שנעשים באמת לשם קידום הרפואה האנושית הם לגיטימיים כל עוד אין בידינו אמצעים חלופיים להגיע לאותן תוצאות. יחד עם זה, גם מי שחושב ככה חייב גם להסכים שברגע שיהיו בידינו אמצעים חלופיים, לעשות ניסוי בחולדה במקום בתרבית תאים לא יהיה מעשה יותר מוסרי מלבעוט סתם ככה בכלב שעובר לידינו ברחוב. במצב כזה כבר לא תעמוד לנו הטענה שאנו עושים זאת כסוג של הגנה עצמית, ומעטים הם האנשים שבמוצהר רואים בהתעללות בבעלי-חיים לשמה מעשה שאינו פסול מבחינה מוסרית. מהאמור לעיל אני מסיק שתי מסקנות: 1. אל זכותנו להשתמש בבעלי-חיים למחקר מדעי (ולכל סיבה אחרת, כמובן, לרבות ניצולם בחקלאות ואכילת בשרם) אסור להתייחס כאל "זכות מוסרית", אלא כאל רע הכרחי. עד כמה זה אכן הכרחי לאכול חיות או לעשות בהן ניסויים מסוימים, ומה זה אומר עלינו כאשר אנו עושים זאת למרות שאין הדבר הכרחי? על כך יענה כל אחד לעצמו. אגב, הסכמה לגבי העובדה שניסויים בבעלי-חיים הם רע הכרחי אפשר למצוא אפילו בחוק צער בעלי-חיים (ניסויים בבעלי-חיים) התשנ"ד 1994, שבו כתוב במפורש שאין לבצע ניסויים בבעלי-חיים כאשר ישנן חלופות, שיש לצמצם את מספר בעלי-החיים למינימום ההכרחי, ועוד ועוד דרישות שכולן מבליעות אמירה אחת פשוטה: ניסויים בבעלי-חיים הם דבר בלתי רצוי. החברה הישראלית אמנם עדיין מתירה לעשות זאת, אך רק כשהשתכנענו שאין בידינו כל ברירה אחרת ובתנאים מגבילים. המסקנה השניה אפילו יותר חשובה: 2. כאנשים מוסריים, יש לנו לא זכות אלא חובה מוסרית לפעול לצמצום התופעה ככל שנוכל, כדי שילדינו או נכדינו יוכלו להכניס גם בעלי-חיים אל תוך המעגל הקרוב שלהם ולא לפגוע בהם כלל. הכוונה בדברים אלה איננה רק לכך שעלינו לפעול לפי החוק ולא לעשות ניסויים מיותרים, שזה מבחינתי דבר מובן מאליו, אלא גם שפיתוח חלופות לבעלי-חיים בניסויים הוא מעשה מוסרי מאין כמוהו, ושסירוב לבצע ניסוי מיותר הוא מעשה מצפוני, מוסרי וראוי להערכה. חברה מוסרית תשקיע מיוזמתה משאבים בפיתוח חלופות לבעלי-חיים לצורך ניסויים, משום שבטווח הארוך היא תביא בכך להגדלת מעגל היצורים שזכויותיהם תכובדנה. בישראל, לצערי, לא רק שלא מושקעים כיום שום משאבים לאומיים למטרה זו, אלא שקיים פיגור משמעותי מול מדינות אחרות בעולם. את האשמה בכך יש לתלות בראש ובראשונה במועצה הציבורית לניסויים בבעלי-חיים, שמיום היווסדה (לפני כשבע שנים) ועד לעצם היום הזה לא קיימה אפילו דיון ממצה אחד בנושא חלופות לחיות מעבדה בישראל. לסיכום, הקביעה שניצול של בעלי-חיים לצורך ניסויים היא "זכות מוסרית" שלנו, וזאת תוך הצגה מגמתית כאילו מדובר בסוג של הגנה עצמית ("מי תעדיפו שימות, הכלב או הילד?"), היא הצגה שעומדת אפילו בניגוד לערכי המוסר המקובלים ביותר בחברה האנושית. לכן ראוי לדעתי לנטוש את הנראטיב הזה לטובת עמדות ראויות ומוסריות יותר, ולהסיק מהן מסקנות הן ברמה הלאומית והן ברמה האישית.
בדיון בנושא ניסויים בבעלי-חיים שנמצא בתחתית העמוד טען כותב בשם Labman את הדברים הבאים: "יש לנו את הזכות המוסרית לערוך מחקרים, גם במדע בסיסי, כי אחרת הספרים לא יוכלו להתעדכן, והרפואה לא תוכל להתקדם. אין הדבר אומר שכל מחקר יציל במישרין חיי אדם, אלא שכלל המחקרים, גם אלה שלא מצילים חיי אדם במישרין יש תרומה חשובה, ואפילו קריטית להתקדמות הרפואה, והתקדמות הרפואה מביאה בסופו של דבר להצלת חיי-אדם ולשיפור באיכותם, שהם לדעתי ערכים גבוהים יותר בסולם הערכים מאשר זכויותיהם של בע"ח, עם סיוג: כל עוד במחקרים נגרמת כמות הסבל המזערית האפשרית (גם אם זה אומר השקעה כספית יותר גבוהה)." העמדה הזו היא עמדה מאד מקובלת בציבור הרחב. פרופ´ חגי ברגמן, חוקר העורך כבר שנים רבות ניסויים קשים בקופים במסגרת חקר מחלת הפרקינסון, הציג את תפיסת המוסר שלו באופן כמעט זהה בהרצאתו שנערכה בכנס "אתיקה ביחס של בני-אדם לבעלי-חיים" לפני מספר ימים. בהודעה זו הייתי רוצה להסביר מדוע הצגת הניסויים בבעלי-חיים כמימוש של זכות מוסרית כלשהי היא בעיני הצגה שגויה ומטעה הראויה לכל הפחות לעיון מחודש. ----- תפיסות מוסר מקובלות אכן גורסות שיש להעדיף בעקרון את טובת עצמנו ואת טובתו של המעגל הקרוב אלינו על פני טובתם של אחרים. לתת נדבה לעניים נחשב למעשה מוסרי רק כל עוד זה לא בא על חשבון ילדיך הפרטיים שבינתיים יושבים בבית וגוועים מרעב בעצמם. עם זאת, במקביל להעדפה זו, עלינו גם לשאוף כל הזמן להגדלת אותו "מעגל קרוב" כך שיכלול כמה שיותר פרטים על מנת שאלה יחיו עמנו בהרמוניה גם בעתיד. עד כאן לא אמרתי שום דבר חדש. אם נסתכל אחורה על ההיסטוריה האנושית, נראה שככל שהשתפר מצבו של הפרט הממוצע, כך זכו עוד ועוד גורמים להכנס למעגל הקרוב שעלינו לכבד את זכויותיו כמו את שלנו. לדוגמא, פעם היה מקובל לחשוב שלכושים יש מעצם טבעם פחות זכויות מאשר ללבנים, ואח"כ הוחלט (בעקרון) שהם אנשים שווי זכויות לכל דבר ועניין. פעם ראו בנשים קבוצה נחותה יותר מאשר גברים, והיום כבר גם נשים זוכות (בעקרון, בעקרון) לאותן זכויות שזוכים להם הגברים. פעם נהגו להעביד ילדים בפרך, והיום זה נעשה כמעט רק במדינות נחשלות מהעולם השלישי. במדינות מסוימות, כגון ניו-זילנד (ובקרוב גם כל מדינות האיחוד האירופי), נכנסו למעגל הזכויות גם קופי האדם, וקיים איסור מוחלט בחוק לבצע בהם ניסויים או לפגוע בהם בכל דרך שהיא. דוגמא אחרונה זו מראה שהרחבת המעגל איננה ולא צריכה להיות מוגבלת רק לבני-אדם. שימו לב שמה שהשתנה לאורך הזמן הוא לא תפיסת המוסר הבסיסית שלנו, זו שתמיד העדיפה אותנו ואת הדומים לנו על פני אחרים, אלא רצוננו הטוב (שנגזר מהיכולת האובייקטיבית שלנו) להרחיב עוד ועוד את המעגל הקרוב שלנו וכך לפגוע בכמה שפחות גורמים מסביבנו שלא לצורך. לאור זה אפשר להבין (אם כי לא חייבים לקבל) עמדה מוסרית הגורסת שניסויים בבעלי-חיים שנעשים באמת לשם קידום הרפואה האנושית הם לגיטימיים כל עוד אין בידינו אמצעים חלופיים להגיע לאותן תוצאות. יחד עם זה, גם מי שחושב ככה חייב גם להסכים שברגע שיהיו בידינו אמצעים חלופיים, לעשות ניסוי בחולדה במקום בתרבית תאים לא יהיה מעשה יותר מוסרי מלבעוט סתם ככה בכלב שעובר לידינו ברחוב. במצב כזה כבר לא תעמוד לנו הטענה שאנו עושים זאת כסוג של הגנה עצמית, ומעטים הם האנשים שבמוצהר רואים בהתעללות בבעלי-חיים לשמה מעשה שאינו פסול מבחינה מוסרית. מהאמור לעיל אני מסיק שתי מסקנות: 1. אל זכותנו להשתמש בבעלי-חיים למחקר מדעי (ולכל סיבה אחרת, כמובן, לרבות ניצולם בחקלאות ואכילת בשרם) אסור להתייחס כאל "זכות מוסרית", אלא כאל רע הכרחי. עד כמה זה אכן הכרחי לאכול חיות או לעשות בהן ניסויים מסוימים, ומה זה אומר עלינו כאשר אנו עושים זאת למרות שאין הדבר הכרחי? על כך יענה כל אחד לעצמו. אגב, הסכמה לגבי העובדה שניסויים בבעלי-חיים הם רע הכרחי אפשר למצוא אפילו בחוק צער בעלי-חיים (ניסויים בבעלי-חיים) התשנ"ד 1994, שבו כתוב במפורש שאין לבצע ניסויים בבעלי-חיים כאשר ישנן חלופות, שיש לצמצם את מספר בעלי-החיים למינימום ההכרחי, ועוד ועוד דרישות שכולן מבליעות אמירה אחת פשוטה: ניסויים בבעלי-חיים הם דבר בלתי רצוי. החברה הישראלית אמנם עדיין מתירה לעשות זאת, אך רק כשהשתכנענו שאין בידינו כל ברירה אחרת ובתנאים מגבילים. המסקנה השניה אפילו יותר חשובה: 2. כאנשים מוסריים, יש לנו לא זכות אלא חובה מוסרית לפעול לצמצום התופעה ככל שנוכל, כדי שילדינו או נכדינו יוכלו להכניס גם בעלי-חיים אל תוך המעגל הקרוב שלהם ולא לפגוע בהם כלל. הכוונה בדברים אלה איננה רק לכך שעלינו לפעול לפי החוק ולא לעשות ניסויים מיותרים, שזה מבחינתי דבר מובן מאליו, אלא גם שפיתוח חלופות לבעלי-חיים בניסויים הוא מעשה מוסרי מאין כמוהו, ושסירוב לבצע ניסוי מיותר הוא מעשה מצפוני, מוסרי וראוי להערכה. חברה מוסרית תשקיע מיוזמתה משאבים בפיתוח חלופות לבעלי-חיים לצורך ניסויים, משום שבטווח הארוך היא תביא בכך להגדלת מעגל היצורים שזכויותיהם תכובדנה. בישראל, לצערי, לא רק שלא מושקעים כיום שום משאבים לאומיים למטרה זו, אלא שקיים פיגור משמעותי מול מדינות אחרות בעולם. את האשמה בכך יש לתלות בראש ובראשונה במועצה הציבורית לניסויים בבעלי-חיים, שמיום היווסדה (לפני כשבע שנים) ועד לעצם היום הזה לא קיימה אפילו דיון ממצה אחד בנושא חלופות לחיות מעבדה בישראל. לסיכום, הקביעה שניצול של בעלי-חיים לצורך ניסויים היא "זכות מוסרית" שלנו, וזאת תוך הצגה מגמתית כאילו מדובר בסוג של הגנה עצמית ("מי תעדיפו שימות, הכלב או הילד?"), היא הצגה שעומדת אפילו בניגוד לערכי המוסר המקובלים ביותר בחברה האנושית. לכן ראוי לדעתי לנטוש את הנראטיב הזה לטובת עמדות ראויות ומוסריות יותר, ולהסיק מהן מסקנות הן ברמה הלאומית והן ברמה האישית.