פסיפלורה40
New member
זכרונות מתקופת ההמתנה
או טו טו ימלאו 3 שנים להגעתך לארץ.
ביומיום אני לא כל כך חושבת על התקופה הזו, שקדמה ליום הטוב הזו, שבו סו"ס הגענו יחד לארץ.
אבל אני זבהחלט וכרת.
זוכרת את הציפיה המייחלת לטלפון של טף. זוכרת את הימים הארוכים, והערבים העוד יותר ארוכים, של המתנה.
הנסיעה הראשונה הייתה לקראת סוף יולי, אז נפגשנו לראשונה.
הכינו אותנו מראש שבמחוז שלך לוקח בערך חודשיים שלושה בין הנסיעות, ובכל מקרה באוגוסט בתי המשפט ברוסיה יוצאים לפגרה, כך שאת הזמן עד ספטמבר העברתי בקלות יחסית, למה שבא אח"כ. הייתי מתואמת ציפיות, וידעתי שאין מצב לנסיעה באוגוסט.
אבל מהרגע שספטמבר הגיע, הדברים השתנו. לספטמבר כבר אפשר היה לקוות... בטף אמרו לי שזה הסצנריו האופטימלי, אבל למה לא להיות אופטימי?
טלפונים לעמותה, שיחות בין ההורים הממתינים [היינו כמה משפחות שאמצנו באותו זמן מאותו המקום]. כל אחד מנסה להיאחז בשביב תקווה. אני זוכרת שאחת האמהות-לעתיד אמרה שיש לה הרגשה שאחרי סוכות נקבל את הזימון, ולגמרי התכווננתי לזה. היה ברור לי שאחרי סוכות זה קורה. אבל גם סוכות חלף לו. חום יולי אוגוסט פינה מקום לסוף הקיץ ותחילת הסתיו. בפלטי השיחות היוצאות מביתי לעמותת טף נרשמו עוד ועוד שיחות. אבל גם הם לא ידעו בדיוק מתי זה יקרה.
את הימים קצת יותר קל להעביר - עסוקים בעבודה. אחה"צ - יש כבר ילדה בבית, שזקוקה לטיפול. אבל הערב.... איך מעבירים את הערבים? איך מיישבים את תחושת הצער וההחמצה שהקטנטונת שמקומה איתנו, כבר הייתה יכולה בזמן הזה לישון בפיג'מת דובונים במיטה בחדר הסמוך, ולא באיזה אולם שינה ברוסיה הרחוקה? איך מגשרים על התחושה שמשהו ששיך לך נמצא במקום אחר, רחוק ממך, במקום איפה שהוא צריך להיות - אצלך ובחיקך! אני זוכרת שהייתי כל כך עצבנית, שיכולתי לטפס על הקירות. כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אני רק יכולה להעיד [וגם להציע לממתינים כעת] שבשלב מסוים פשוט הבנתי שהפתרון בשבילי הוא סרטים באורך מלא. לראות עוד ועוד סרטים, כמה שיותר, משהו שתופס אותך חזק ומעביר את הזמן עד שנהיים כבר ממש ממש עייפים...
סיכומו של דבר, באמצע אוקטובר היתה הנסיעה השניה, וממנה כבר היה ידוע שתוך שבועיים בדיוק תבוא הנסיעה השלישית והאחרונה. גם אם גיליתי שהיא תהיה הרבה יותר ארוכה ממה שחשבתי, עדיין ידעתי בדיוק מתי היא תבוא. אבל ללא ספק אורך ההמתנה באמצע, פלוס אי הוודאות מתי זה יקרה, הם אתגר גדול בתהליך.
כייף שזה רק זכרון עכשיו, ושתודה לאל את איתנו, מנמנמת לך עכשיו במיטתך, כאן קרוב מעבר לקיר.
פשוט מידי פעם, אם זה בגלל התקופה של השנה, או כשאחרים כותבים על זה כאן בפורום, הזכרונות עולים.
בהזדמנות זאת - מחזקת את ידי הממתינים, ומאחלת שיקרב ויגיע היום בו ההמתנה תסתיים עבורכם.
או טו טו ימלאו 3 שנים להגעתך לארץ.
ביומיום אני לא כל כך חושבת על התקופה הזו, שקדמה ליום הטוב הזו, שבו סו"ס הגענו יחד לארץ.
אבל אני זבהחלט וכרת.
זוכרת את הציפיה המייחלת לטלפון של טף. זוכרת את הימים הארוכים, והערבים העוד יותר ארוכים, של המתנה.
הנסיעה הראשונה הייתה לקראת סוף יולי, אז נפגשנו לראשונה.
הכינו אותנו מראש שבמחוז שלך לוקח בערך חודשיים שלושה בין הנסיעות, ובכל מקרה באוגוסט בתי המשפט ברוסיה יוצאים לפגרה, כך שאת הזמן עד ספטמבר העברתי בקלות יחסית, למה שבא אח"כ. הייתי מתואמת ציפיות, וידעתי שאין מצב לנסיעה באוגוסט.
אבל מהרגע שספטמבר הגיע, הדברים השתנו. לספטמבר כבר אפשר היה לקוות... בטף אמרו לי שזה הסצנריו האופטימלי, אבל למה לא להיות אופטימי?
טלפונים לעמותה, שיחות בין ההורים הממתינים [היינו כמה משפחות שאמצנו באותו זמן מאותו המקום]. כל אחד מנסה להיאחז בשביב תקווה. אני זוכרת שאחת האמהות-לעתיד אמרה שיש לה הרגשה שאחרי סוכות נקבל את הזימון, ולגמרי התכווננתי לזה. היה ברור לי שאחרי סוכות זה קורה. אבל גם סוכות חלף לו. חום יולי אוגוסט פינה מקום לסוף הקיץ ותחילת הסתיו. בפלטי השיחות היוצאות מביתי לעמותת טף נרשמו עוד ועוד שיחות. אבל גם הם לא ידעו בדיוק מתי זה יקרה.
את הימים קצת יותר קל להעביר - עסוקים בעבודה. אחה"צ - יש כבר ילדה בבית, שזקוקה לטיפול. אבל הערב.... איך מעבירים את הערבים? איך מיישבים את תחושת הצער וההחמצה שהקטנטונת שמקומה איתנו, כבר הייתה יכולה בזמן הזה לישון בפיג'מת דובונים במיטה בחדר הסמוך, ולא באיזה אולם שינה ברוסיה הרחוקה? איך מגשרים על התחושה שמשהו ששיך לך נמצא במקום אחר, רחוק ממך, במקום איפה שהוא צריך להיות - אצלך ובחיקך! אני זוכרת שהייתי כל כך עצבנית, שיכולתי לטפס על הקירות. כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אני רק יכולה להעיד [וגם להציע לממתינים כעת] שבשלב מסוים פשוט הבנתי שהפתרון בשבילי הוא סרטים באורך מלא. לראות עוד ועוד סרטים, כמה שיותר, משהו שתופס אותך חזק ומעביר את הזמן עד שנהיים כבר ממש ממש עייפים...
סיכומו של דבר, באמצע אוקטובר היתה הנסיעה השניה, וממנה כבר היה ידוע שתוך שבועיים בדיוק תבוא הנסיעה השלישית והאחרונה. גם אם גיליתי שהיא תהיה הרבה יותר ארוכה ממה שחשבתי, עדיין ידעתי בדיוק מתי היא תבוא. אבל ללא ספק אורך ההמתנה באמצע, פלוס אי הוודאות מתי זה יקרה, הם אתגר גדול בתהליך.
כייף שזה רק זכרון עכשיו, ושתודה לאל את איתנו, מנמנמת לך עכשיו במיטתך, כאן קרוב מעבר לקיר.
פשוט מידי פעם, אם זה בגלל התקופה של השנה, או כשאחרים כותבים על זה כאן בפורום, הזכרונות עולים.
בהזדמנות זאת - מחזקת את ידי הממתינים, ומאחלת שיקרב ויגיע היום בו ההמתנה תסתיים עבורכם.
