זכרון
הזכרון והגעגוע כל הזמן רוכשים בתוכי, אך קורה גם שמקום, אדם, שיר, ריח... מעלים את הזכרון, בדרך כלל הכאב שמלווה זיכרון כזה משתק אותי, והדמעות חונקות.
לפעמים צריכה את הזמן לעצמי לאסוף את השברים והכוחות, לפעמים יכולה להמשיך לקחת נשימה ודקה לעצמי וחוזרת לחייך.
יש ילד שהיה איתו במעון והיה גדול ממנו בשבוע, כל פעם שאני רואה אותו, כבר גדול הולך ומדבר... אותי הדמעות חונקות, מרגישה את כל ההגנות שלי עולות.
וכמובן מלהפגש פה ושם אי אפשר להמנע. לפני מספר ימים הייתה הופעה בסיפריה של הקיבוץ, והוא ישב לא רחוק ממני, מצד חלק ממני רצה להיות קרוב אליו, להזכר, וחלק רק רצה לברוח משם מהכאב.
באותו הרגע עלה לי הזיכרון של שניהם במעון יושבים אחד ליד השני ואוכלים, שני פעוטות מתוקים ורכים. בני הרך שעוד לא עמד אז, נעמד נשען על השולחן לרגע הושיט יד ולקח לו משהו מהצלחת.
הצעקות כמובן היו עד השמים (של השני), ואני כולי נרגשת מכך שעמד, ומהחיוך שעל פניו...
