"בדירתו של אף ילד או מבוגר, שהייתי בביתו בילדותי, לא הייתה ספרייה.
כולם גרו בדירות של חדר או חדר וחצי, צפופות ודחוסות, והיו מאושרים כבני מזל שניצלו והגיעו לארץ המובטחת, דלה ככל שתהיה, כי הייתה להם קורת גג מעל לראשם, גם אם דלה וצפופה, ובדרך כלל גם היתה להם משפחה קטנה, כנגד כל הסיכויים, והרבה זיכרונות מכאיבים על בני משפחתם שנרצחו בשואה במקומות שונים.
לי, כילדה קטנה, בחדר על הגג בשכונת תל ארזה, היו שני ספרי 'במבי' מצוירים, ספר קטן על הכלב יוקטן וספר שאהבתי שקראו לו 'עולם הילד'.
כשעברנו לגור ברחוב טשרניחובסקי בשיכון רסקו בירושלים, שהיה נראה כאתר בנייה מכוער, אמי הסבירה לי כשהלכנו לספרייה ברחוב שמעוני בין בתים אפורים מכוערים מכוסים בשפריץ, שספרייה זה מקום שבו מחליפים ספרי קריאה.
לקרוא מאד אהבתי מילדותי, ושמחתי על ההזדמנות לקרוא ספרים שעדיין לא קראתי.
נכנסנו בשמחה לדירה קטנה ברחוב שמעוני, שם הייתה הספרייה הציבורית של שיכון רסקו בירושלים, בדירה בת שניים וחצי חדרים. הספרייה היתה בחצי החדר ששימש כמסדרון וספרייה. מרת צפורה אשבל, הספרנית הראשונה שפגשתי בחיי, השאירה עלי רושם רב.
"זו בתי הבכורה, רחל," אמרה אמי בחשיבות ו"היא מאד אוהבת לקרוא", ו"זו גברת צפורה אשבל, הספרנית" אמרה לי אמי, כשהציגה את הספרנית הנמוכה, לבנת השיער והממושקפת, שהיה לה מבטא רוסי כבד וסבר פנים קפדני.
"תרשי לה בבקשה לקרוא איזה ספר שהיא רוצה, היא קוראת יפה מאד", אמרה אמי לספרנית.
"בשום פנים ואופן לא״, ״אצלי קוראים רק לפי הסדר!״, ענתה לה הספרנית בנחרצות.
״היא יכולה לקרוא ספרים של כיתה א וכיתה ב שמסודרים על המדפים התחתונים מתחת לחלון, וכשתסיים את כולם ארשה לה, אולי, לקרוא ספרים של כיתה ג״.
הספרייה היתה פתוחה פעמיים או שלוש בשבוע ואני הייתי הולכת לבדי מרחוב טשרניחובסקי לרחוב שמעוני, מחליפה את הספר הכרוך בעטיפת נילון, בספר חדש, מהוה מרוב שימוש בדרך כלל, וקוראת בהליכה על המדרכה, את הספר החדש שזה עתה החלפתי בספרייה.
הספרנית שחשדה בי בהתחלה שאינני קוראת את כל הספר שלקחתי בהשאלה, לפני שבאתי להחליף את הספר ששאלתי, בספר חדש, יום או יומיים למחרת,
היתה בוחנת אותי על תוכן הספר, ואני שקראתי כל ספר לפחות פעמיים, כי כל כך אהבתי לקרוא, הייתי עונה לה בפירוט ובהנאה ובביטחון,
כי אמי שאלה לפניה גם היא, בחיבה ובסקרנות ובעניין, כשהייתה חוזרת עייפה מעבודתה, בשני אוטובוסים, ומטפלת בשלושת ילדיה ובכל ענייני הבית, בקניות, בבישול בכביסה וגיהוץ, ובהכנת ארוחת ערב לכל המשפחה: ׳איזה ספר את קוראת עכשיו? ומה כתוב בו? ואיזה מילה חדשה למדת היום? האם יש לך איזו שאלה חדשה בגלל הספר? מי כתבה את הספר? ומי ציירה את הציורים? או מי חיבר ומי צייר? באיזה עיר נדפס?באיזו שנה?
הספרנית הוותיקה המשיכה לשאול אותי, אם לא היו משאילי ספרים אחרים בספרייה,
עד שהשתכנעה שאני אכן קוראת נלהבת ונאמנה, המסיימת כל ספר מכריכה לכריכה, ורשאית לקרוא גם ספרים שלא יועדו לגילי,
ועד היום אני זוכרת את שעות האושר שהספרייה הקטנטנה הזאת, על המאות הבודדות של ספריה, הסבה לי, כשהפגישה אותי עם מיטב ספרות הילדים והנוער שנדפסה בסוף שנות החמישים ובשנות השישים.
שם קראתי נפעמת את ספריה של לוסי מוד מונטגומרי, 'האסופית', 'אן מאבונלי', ו'אן שרלי', ואת ספריהן של ימימה טשרנוביץ ולאה גולדברג, את ׳מסע הבובות לארץ ישראל׳ של אברהם רגלסון, את ׳מחניים איזהו גיבור׳ על נמצ׳ק הקטן של פראנץ מולנאר, את ' מיכאל סטרוגוב' ו'מסע אל בטן האדמה', את כל ספרי ז׳ול ורן וקארל מאי, את ׳מחליקיים של כסף׳ וסיפורי הנס כריסטיאן אנדרסן, והכרתי את ׳בת מונטזומה׳ וספרי ריידר הגרד, ׳מכרות המלך שלמה׳, וקראתי את ׳בישימון ובערבה׳ של סינקביץ, את ׳המיתולוגיה היוונית לילדים', את ׳שמונה בעקבות אחד׳ של ימימה טשרנוביץ, את 'גילגי' הנהדרת של אסטריד לינדגרן ואת 'אורה הכפולה' של אריך קסטנר ואת '35 במאי' שלו, את 'חמישה שבועות בכדור פורח' את הספרים על קפטן נמו ו'שמונים אלף מיל מתחת למים׳ ו'אייבנהו', ו'גונוב-גונבתי' ו'אי המטמון' ויד הנפץ, ואת ׳בוג יארגל׳, את ׳נשים קטנות׳, את 'פוליאנה' ו'קוו וודיס׳ וכלבם של בני בסקרוויל' וכל ספרי קונן דויל על שרלוק הולמס ואת 'ציידי החיידקים' על לואי פסטר'
וספרים רבים אחרים שהיו בהחלט הרחק מעבר להשגתי ולגילי, אבל היו מרתקים ומקסימים, מעשירים ומרחיבי אופקים, וגם אם הבנתי רק שליש או מחצית מכל הנאמר, למדתי המון מילים עבריות נהדרות, למדתי מושגים מסתוריים כמו 'מחליקיים של כסף' או 'בריכת האחלמה' או 'כדור פורח'
ולמדתי בגיל מוקדם שהעולם הנגלה לקוראים בספרים, מעניין לאין ערוך מאשר העולם המקרי שאדם נולד לתוכו, על שפע מגבלותיו ואתגריו.
עד מהרה סיימתי לקרוא את מדף ספרי כיתות א-ב והורשיתי לעלות למדף ג-ד
כי הספרנית הוותיקה שראתה שאני אכן קוראת מתמידה, סקרנית ונלהבת, היכולה לענות ברהיטות על שאלות הבחינה שלה, הסירה את החסמים והרשתה לי לשאול איזה ספר שאני רוצה ולפעמים אפילו שניים.
הייתה זו אחת המתנות הנפלאות שקיבלתי בימי חיי ואני אסירת תודה עליה הן לאמי עליה השלום, שידעה בתבונתה, שאין מתנה גדולה לילד מאשר לרשום אותו לספרייה בימים שנאבקו בהם עם קשיי הקיום, בבתים שלא היו בהם ספרים,
והן לגברת צפורה אשבל שהפכה את דירת מגוריה הקטנטונת לספרייה ציבורית, שגרמה אושר רב לאוהבי ספרים, וחינכה את הקוראים הצעירים לאהוב ספרים ולכבד את הכתוב בהם ופתחה להם את הדרך לעולמות לא נודעים.
אמא זיכרונה לברכה פתחה בפני את עולם הפלא זה המצוי בספרי הספרייה המהוהים העטופים בנילון, שבו שדרת הגלמושים ומעין האחלמה של אן מאבונלי או יערות העד הטרופיים של בוג יארג'ל, או בובות השלג במחליקיים של כסף, או 'חמישה שבועות בכדור פורח' או 'מסע סביב העולם בשמונים יום' של ז'ול ורן,
החליפו את הסביבה הדלה והכעורה של שיכון רסקו האפור בין הסלעים, בירושלים הענייה של שלהי שנות החמישים והמחצית הראשונה של שנות השישים, בעולם שלא היתה בו שום אסתטיקה ושום יופי עבור אף אחד.
כתבה: פרופ' רחל אליאור, חוקרת בתחום היצירה המיסטית היהודית לדורותיה. פרופסור אמריטה ומופקדת הקתדרה על שם ג'ון וגולדה כהן לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית.
מזל טוב לפרופ' רחל אליאור שחוגגת היום יומולדת 75, ותודה לה על שהיא מעשירה ומרחיבה את עולמם של תלמידיה ועוקביה המרובים!
באדיבות ספריית בית אריאלה
כולם גרו בדירות של חדר או חדר וחצי, צפופות ודחוסות, והיו מאושרים כבני מזל שניצלו והגיעו לארץ המובטחת, דלה ככל שתהיה, כי הייתה להם קורת גג מעל לראשם, גם אם דלה וצפופה, ובדרך כלל גם היתה להם משפחה קטנה, כנגד כל הסיכויים, והרבה זיכרונות מכאיבים על בני משפחתם שנרצחו בשואה במקומות שונים.
לי, כילדה קטנה, בחדר על הגג בשכונת תל ארזה, היו שני ספרי 'במבי' מצוירים, ספר קטן על הכלב יוקטן וספר שאהבתי שקראו לו 'עולם הילד'.
כשעברנו לגור ברחוב טשרניחובסקי בשיכון רסקו בירושלים, שהיה נראה כאתר בנייה מכוער, אמי הסבירה לי כשהלכנו לספרייה ברחוב שמעוני בין בתים אפורים מכוערים מכוסים בשפריץ, שספרייה זה מקום שבו מחליפים ספרי קריאה.
לקרוא מאד אהבתי מילדותי, ושמחתי על ההזדמנות לקרוא ספרים שעדיין לא קראתי.
נכנסנו בשמחה לדירה קטנה ברחוב שמעוני, שם הייתה הספרייה הציבורית של שיכון רסקו בירושלים, בדירה בת שניים וחצי חדרים. הספרייה היתה בחצי החדר ששימש כמסדרון וספרייה. מרת צפורה אשבל, הספרנית הראשונה שפגשתי בחיי, השאירה עלי רושם רב.
"זו בתי הבכורה, רחל," אמרה אמי בחשיבות ו"היא מאד אוהבת לקרוא", ו"זו גברת צפורה אשבל, הספרנית" אמרה לי אמי, כשהציגה את הספרנית הנמוכה, לבנת השיער והממושקפת, שהיה לה מבטא רוסי כבד וסבר פנים קפדני.
"תרשי לה בבקשה לקרוא איזה ספר שהיא רוצה, היא קוראת יפה מאד", אמרה אמי לספרנית.
"בשום פנים ואופן לא״, ״אצלי קוראים רק לפי הסדר!״, ענתה לה הספרנית בנחרצות.
״היא יכולה לקרוא ספרים של כיתה א וכיתה ב שמסודרים על המדפים התחתונים מתחת לחלון, וכשתסיים את כולם ארשה לה, אולי, לקרוא ספרים של כיתה ג״.
הספרייה היתה פתוחה פעמיים או שלוש בשבוע ואני הייתי הולכת לבדי מרחוב טשרניחובסקי לרחוב שמעוני, מחליפה את הספר הכרוך בעטיפת נילון, בספר חדש, מהוה מרוב שימוש בדרך כלל, וקוראת בהליכה על המדרכה, את הספר החדש שזה עתה החלפתי בספרייה.
הספרנית שחשדה בי בהתחלה שאינני קוראת את כל הספר שלקחתי בהשאלה, לפני שבאתי להחליף את הספר ששאלתי, בספר חדש, יום או יומיים למחרת,
היתה בוחנת אותי על תוכן הספר, ואני שקראתי כל ספר לפחות פעמיים, כי כל כך אהבתי לקרוא, הייתי עונה לה בפירוט ובהנאה ובביטחון,
כי אמי שאלה לפניה גם היא, בחיבה ובסקרנות ובעניין, כשהייתה חוזרת עייפה מעבודתה, בשני אוטובוסים, ומטפלת בשלושת ילדיה ובכל ענייני הבית, בקניות, בבישול בכביסה וגיהוץ, ובהכנת ארוחת ערב לכל המשפחה: ׳איזה ספר את קוראת עכשיו? ומה כתוב בו? ואיזה מילה חדשה למדת היום? האם יש לך איזו שאלה חדשה בגלל הספר? מי כתבה את הספר? ומי ציירה את הציורים? או מי חיבר ומי צייר? באיזה עיר נדפס?באיזו שנה?
הספרנית הוותיקה המשיכה לשאול אותי, אם לא היו משאילי ספרים אחרים בספרייה,
עד שהשתכנעה שאני אכן קוראת נלהבת ונאמנה, המסיימת כל ספר מכריכה לכריכה, ורשאית לקרוא גם ספרים שלא יועדו לגילי,
ועד היום אני זוכרת את שעות האושר שהספרייה הקטנטנה הזאת, על המאות הבודדות של ספריה, הסבה לי, כשהפגישה אותי עם מיטב ספרות הילדים והנוער שנדפסה בסוף שנות החמישים ובשנות השישים.
שם קראתי נפעמת את ספריה של לוסי מוד מונטגומרי, 'האסופית', 'אן מאבונלי', ו'אן שרלי', ואת ספריהן של ימימה טשרנוביץ ולאה גולדברג, את ׳מסע הבובות לארץ ישראל׳ של אברהם רגלסון, את ׳מחניים איזהו גיבור׳ על נמצ׳ק הקטן של פראנץ מולנאר, את ' מיכאל סטרוגוב' ו'מסע אל בטן האדמה', את כל ספרי ז׳ול ורן וקארל מאי, את ׳מחליקיים של כסף׳ וסיפורי הנס כריסטיאן אנדרסן, והכרתי את ׳בת מונטזומה׳ וספרי ריידר הגרד, ׳מכרות המלך שלמה׳, וקראתי את ׳בישימון ובערבה׳ של סינקביץ, את ׳המיתולוגיה היוונית לילדים', את ׳שמונה בעקבות אחד׳ של ימימה טשרנוביץ, את 'גילגי' הנהדרת של אסטריד לינדגרן ואת 'אורה הכפולה' של אריך קסטנר ואת '35 במאי' שלו, את 'חמישה שבועות בכדור פורח' את הספרים על קפטן נמו ו'שמונים אלף מיל מתחת למים׳ ו'אייבנהו', ו'גונוב-גונבתי' ו'אי המטמון' ויד הנפץ, ואת ׳בוג יארגל׳, את ׳נשים קטנות׳, את 'פוליאנה' ו'קוו וודיס׳ וכלבם של בני בסקרוויל' וכל ספרי קונן דויל על שרלוק הולמס ואת 'ציידי החיידקים' על לואי פסטר'
וספרים רבים אחרים שהיו בהחלט הרחק מעבר להשגתי ולגילי, אבל היו מרתקים ומקסימים, מעשירים ומרחיבי אופקים, וגם אם הבנתי רק שליש או מחצית מכל הנאמר, למדתי המון מילים עבריות נהדרות, למדתי מושגים מסתוריים כמו 'מחליקיים של כסף' או 'בריכת האחלמה' או 'כדור פורח'
ולמדתי בגיל מוקדם שהעולם הנגלה לקוראים בספרים, מעניין לאין ערוך מאשר העולם המקרי שאדם נולד לתוכו, על שפע מגבלותיו ואתגריו.
עד מהרה סיימתי לקרוא את מדף ספרי כיתות א-ב והורשיתי לעלות למדף ג-ד
כי הספרנית הוותיקה שראתה שאני אכן קוראת מתמידה, סקרנית ונלהבת, היכולה לענות ברהיטות על שאלות הבחינה שלה, הסירה את החסמים והרשתה לי לשאול איזה ספר שאני רוצה ולפעמים אפילו שניים.
הייתה זו אחת המתנות הנפלאות שקיבלתי בימי חיי ואני אסירת תודה עליה הן לאמי עליה השלום, שידעה בתבונתה, שאין מתנה גדולה לילד מאשר לרשום אותו לספרייה בימים שנאבקו בהם עם קשיי הקיום, בבתים שלא היו בהם ספרים,
והן לגברת צפורה אשבל שהפכה את דירת מגוריה הקטנטונת לספרייה ציבורית, שגרמה אושר רב לאוהבי ספרים, וחינכה את הקוראים הצעירים לאהוב ספרים ולכבד את הכתוב בהם ופתחה להם את הדרך לעולמות לא נודעים.
אמא זיכרונה לברכה פתחה בפני את עולם הפלא זה המצוי בספרי הספרייה המהוהים העטופים בנילון, שבו שדרת הגלמושים ומעין האחלמה של אן מאבונלי או יערות העד הטרופיים של בוג יארג'ל, או בובות השלג במחליקיים של כסף, או 'חמישה שבועות בכדור פורח' או 'מסע סביב העולם בשמונים יום' של ז'ול ורן,
החליפו את הסביבה הדלה והכעורה של שיכון רסקו האפור בין הסלעים, בירושלים הענייה של שלהי שנות החמישים והמחצית הראשונה של שנות השישים, בעולם שלא היתה בו שום אסתטיקה ושום יופי עבור אף אחד.
כתבה: פרופ' רחל אליאור, חוקרת בתחום היצירה המיסטית היהודית לדורותיה. פרופסור אמריטה ומופקדת הקתדרה על שם ג'ון וגולדה כהן לפילוסופיה יהודית באוניברסיטה העברית.
מזל טוב לפרופ' רחל אליאור שחוגגת היום יומולדת 75, ותודה לה על שהיא מעשירה ומרחיבה את עולמם של תלמידיה ועוקביה המרובים!
באדיבות ספריית בית אריאלה