זמן להוציא תסכולים
אני לא יודעת עד כמה אני במקום הנכון אבל אני כבר לא יודעת לאיפה לפנות, לא יודעת מה לעשות. לפני חודש +- ההורים שלי עלו על קשר שהיה לי עם מישהו שגר רחוק ממני וגדול ממני בשנתיים (אני בת 15).. מאז המצב בבית פשוט על הפנים ובכלל המצב שלי על הפנים. הם נורא כעסו ששיקרתי להם בשביל להיפגש איתו ושהייתי הולכת אליו בתירוצים שאני במקומות אחרים.. הם הכריחו אותי להיפרד ממנו, ומאז אני פשוט שבורה, ואני אפילו לא יודעת אם זה בגלל הפרידה, בגלל שהיחסים ביני לבין ההורים שלי התדרדרו לחלוטין, או בגלל כל הדברים שאני אפרט בהמשך... ההורים שלי נורא חשובים לי ואני מרגישה שאני מאבדת אותם, בנוסף לכך שאיבדתי גם אותו (ובעצם בגללם...)... והם איבדו את האמון שלהם בי, וגם אני את שלי בהם, והכל דפוק. בקיצור, מאז המצב בבית גרוע והמצב שלי גרוע יותר. אין לי חשק לצאת, אין לי כוח לדבר עם חברים, אין לי כוח לעשות שומדבר. כל מה שאני עושה זה לשבת בבית, לשמוע מוזיקה ולהתמרמר... פתאום אני רואה את הכל שחור.. אני מרגישה לבד מבחינת החברים, מרגישה כאילו שומדבר לא הולך לי, גם כשיש לי קצת חשק לצאת אז ההורים שלי מתחילים בחקירות שלהם ומוציאים לי את כל החשק הזה. הם בטוחים שאני ממשיכה לשקר להם והאמת, הלוואי שזה היה נכון, אבל פשוט אין לי אומץ ואין לי רצון לשקר להם יותר. העניין הוא שאני גרה במושב בצפון, חור מה שנקרא, ופשוט נמאס לי מזה שאין פה כלום. נמאס לי מזה שכל אני יושבת בבית, ואין לי רשיון, אני לא יכולה לעשות שומדבר.. נמאס לי לצאת במושב ולחזור אחרי חצי שעה, נמאס לי מכל השגרה הזאת, נמאס לי מהכל.. אין לי חשק לשומדבר.. אני מרגישה לבד, מרגישה שאני מאבדת את ההורים שלי, את החברים שלי, אני כבר לא בטוחה מי באמת חבר שלי ומי לא.. אני נכלאת פה ואני נאבדת בתוך עצמי, והאמת שאני נאבדת גם בתוך הפוסט הזה כי אני רוצה להגיד כל כך הרבה דברים ואין לי למי או איך ויוצא שאני כותבת את זה בפורום שאני אפילו לא יודעת אם הוא המקום הנכון. זה יותר הוצאת תסכול מאוד גדול שיש בי, אבל גם אולי קצת בקשת עזרה וייעוץ. אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני כל הזמן חולמת על גיל 18. חולמת לעוף מפה, חולמת על חופש משלי. ובינתיים אני כאילו מחכה למשהו שיבוא וישנה את כל המצב הנוכחי, וכשאני מסתכלת קדימה אני פשוט לא רואה שומדבר. ונמאס לי לראות ילדים בגילי מבלים ונהנים ואני תקועה בתוך החרא שלי, עם כמה שלא נעים לי להגיד את זה... תודה למי שקרא
אני לא יודעת עד כמה אני במקום הנכון אבל אני כבר לא יודעת לאיפה לפנות, לא יודעת מה לעשות. לפני חודש +- ההורים שלי עלו על קשר שהיה לי עם מישהו שגר רחוק ממני וגדול ממני בשנתיים (אני בת 15).. מאז המצב בבית פשוט על הפנים ובכלל המצב שלי על הפנים. הם נורא כעסו ששיקרתי להם בשביל להיפגש איתו ושהייתי הולכת אליו בתירוצים שאני במקומות אחרים.. הם הכריחו אותי להיפרד ממנו, ומאז אני פשוט שבורה, ואני אפילו לא יודעת אם זה בגלל הפרידה, בגלל שהיחסים ביני לבין ההורים שלי התדרדרו לחלוטין, או בגלל כל הדברים שאני אפרט בהמשך... ההורים שלי נורא חשובים לי ואני מרגישה שאני מאבדת אותם, בנוסף לכך שאיבדתי גם אותו (ובעצם בגללם...)... והם איבדו את האמון שלהם בי, וגם אני את שלי בהם, והכל דפוק. בקיצור, מאז המצב בבית גרוע והמצב שלי גרוע יותר. אין לי חשק לצאת, אין לי כוח לדבר עם חברים, אין לי כוח לעשות שומדבר. כל מה שאני עושה זה לשבת בבית, לשמוע מוזיקה ולהתמרמר... פתאום אני רואה את הכל שחור.. אני מרגישה לבד מבחינת החברים, מרגישה כאילו שומדבר לא הולך לי, גם כשיש לי קצת חשק לצאת אז ההורים שלי מתחילים בחקירות שלהם ומוציאים לי את כל החשק הזה. הם בטוחים שאני ממשיכה לשקר להם והאמת, הלוואי שזה היה נכון, אבל פשוט אין לי אומץ ואין לי רצון לשקר להם יותר. העניין הוא שאני גרה במושב בצפון, חור מה שנקרא, ופשוט נמאס לי מזה שאין פה כלום. נמאס לי מזה שכל אני יושבת בבית, ואין לי רשיון, אני לא יכולה לעשות שומדבר.. נמאס לי לצאת במושב ולחזור אחרי חצי שעה, נמאס לי מכל השגרה הזאת, נמאס לי מהכל.. אין לי חשק לשומדבר.. אני מרגישה לבד, מרגישה שאני מאבדת את ההורים שלי, את החברים שלי, אני כבר לא בטוחה מי באמת חבר שלי ומי לא.. אני נכלאת פה ואני נאבדת בתוך עצמי, והאמת שאני נאבדת גם בתוך הפוסט הזה כי אני רוצה להגיד כל כך הרבה דברים ואין לי למי או איך ויוצא שאני כותבת את זה בפורום שאני אפילו לא יודעת אם הוא המקום הנכון. זה יותר הוצאת תסכול מאוד גדול שיש בי, אבל גם אולי קצת בקשת עזרה וייעוץ. אני כבר לא יודעת מה לעשות, אני כל הזמן חולמת על גיל 18. חולמת לעוף מפה, חולמת על חופש משלי. ובינתיים אני כאילו מחכה למשהו שיבוא וישנה את כל המצב הנוכחי, וכשאני מסתכלת קדימה אני פשוט לא רואה שומדבר. ונמאס לי לראות ילדים בגילי מבלים ונהנים ואני תקועה בתוך החרא שלי, עם כמה שלא נעים לי להגיד את זה... תודה למי שקרא