חלק II
היה זה ערב, לקראת סופו של אחד ממסעות החבורה. ביום שלאחר מכן הם עמדו לחזור לכפר מגוריהם. החבורה שוחחה יחדיו, חוץ מסברטקס כמובן, באחד מדרכי השיחה האהובים על חבריה: הם עברו בטורות על אנשי החבורה, כך שעד לסוף השיחה הגיע טורו של כל אחד מספר פעמים. כשהגיע טורו של אחד מבני הקבוצה, כל שאר בני הקבוצה ניסו להעמידו ללעג גדול ככל האפשר. הפעם נושא השיחה היה הנערות בכפר, שבהן התאהבו. באותו היום, הם לא הצליחו לעשות צחוק מאף אחד מבני הקבוצה, עד שהגיע טורו של סבטרטקס. "ועל איזו נערה אתה חולם, סברטקס?" שאל בלעג אחד מחברי הקבוצה. סברטקס היסס בתשובתו, ונתן לידידו רגע ארוך מספיק בשביל להוסיף הערה מעליבה: "אכן, הוא חולם על נערה מהכפר. הוא שוכב כל לילה בצד הדרך, מכניס את ידו לתוך מכנסיו, וחולם עליה!" סברטקס נפגע מהדברים שנאמרו, בעיקר משום שהיו נכונים למדי. הוא אכן אהב את אחת מנערות הכפר - נערה בשם סיגל. הוא ראה אותה בכל פעם שחזר לכפר - צפה בה ליתר דיוק. הצעד הנועז ביותר שעשה לקראתה היה לברך אותה לשלום, מבלי לקבל תשובה. "אני... אני לא מאוהב באף אחד כרגע," אמר סברטקס בגמגום, "אבל יש מספר נערות שאני מחבב." חבריו ציחקקו בשל דיבורו המגמם, והבינו שאין אלה דברי אמת. "אני יודע במי הוא מאוהב!" אמר חבר אחר של הקבוצה בקול גדול, "הוא מאוהב בסיגל!" סברטקס קפא במקומו. הוא לא חשב עד אותו הרגע, כמה קל היה לנחש שהוא מאוהב בנערה הזו. רוב אנשי הכפר, ובמיוחד הצעירים שבהם, הכירו אותה בגלל יופיה, וחבריו בוודאי ראו אותו מתבונן בה. סברטקס לא יכל להסתיר את האמת, ולכן הוא השפיל את מבטו ושתק. חבריו הבינו שאכן הוא מאוהב בסיגל, וראו את פגיעותו בנושא. הם עברו לנושא אחר, והמשיכו ללעוג לחברי הקבוצה בטורות, ורק דילגו על סברטקס. חברי הקבוצה דיברו שוב על אהבתו של סברטקס ביום שלמחרת, כשהגיעו חזרה לכפר. לקראת הערב, אחד מחברי הקבוצה הציע לסברטקס ללכת לביתה של סיגל. חברי הקבוצה האחרים הסכימו נלהבות להצעה, והיו מוכנים לוותר על ערב שלם בשביל לראות את תוצאות המפגש. לאחר נסיון התנגדות קצר, חברי הקבוצה הרימו את סברטקס בידיו וברגליו, וסחבו אותו לביתה של סיגל. לאחר מכן, הם הלכו להסתתר מאחורי כמה שיחים, ואחד מהם הספיק לפלוט איום קצר, שמא לא ידפוק בדלת ביתה. סברטקס קם מהאדמה, התנער, ולאחר כדקה, דפק בשקט על הדלת. הדלת נפתחה לאחר מספר רגעים, ואביה הזקן של סיגל ניצב בפתח. סברטקס מיהר לנשום לרווחה - סיגל לא תהיה בבית. "האם סיגל נמצאת בבית?" הוא שאל. "התמזל מזלך, אכן היא בבית!" ענה האב בשמחה, "היא חזרה מטיול לפני דקות ספורות... כנס לחדר האורחים, ושב היכן שתרצה. אני אעלה לקומה השניה ואומר לה לרדת." סברטקס נכנס לחדר האורחים, וישב על כסא עץ מרווח. האח היתה מימינו, מפזרת חום נעים, ובמרחק של כמה מטרים מלפניו, היו המדרגות. בליבו, הוא עדיין קיווה שסיגל לא תהיה בבית. הוא הסתכל בחדות על המדרגות; ליבו פעם במהירות, אך הזמן עבר לאט מהרגיל. לבסוף הוא ראה את כפות רגליה היחפות של סיגל, כשירדה במדרגות. היא היתה לבושה בשמלה כחולה ודקה, שיערה הזהוב אסוף בחוט דקיק. סברטקס השפיל את מבטו, מתחמק מעיניה החומות. " שלום לך," היא אמרה. "שלום לך," הוא ענה, ולא הוסיף דבר למשך מספר רגעים. "חברי גרמו לי לבוא לכאן," הוא אמר לבסוף, "שכן לא רציתי לעשות זאת בעצמי." מבטו היה עדיין מופנה אל הרצפה. "מדוע אינך מסתכל לתוך עיני?" סיגל שאלה בתמיהה. " האם אתה מפחד?" סברדקס הרים את מבטו, והסתכל לתוך עיניה של סיכל. "כן, אני מפחד," הוא אמר. אבל הוא כבר לא פחד. הוא כבר עשה את הצעד הראשון, ועשיו הכל היה הרבה יותר קל. "אינך צריך לפחד ממני, אבל בבקשה תגיד לי למה באת לכאן." סברטקס המשיך להסתכל לתוך עיניה. באותו הרגע הוא הרגיש לא בנוח, בכך שהוא ישב והיא עמד. הוא קם ממקומו, ואמר לסיגל דבר שלא אמר לאדם לפני כן. "הם לא באמת חברי," הוא התחיל, "חזרנו היום ממסע בן שבוע, שאספר לך עליו אם תרצי. אתמול בערב אמרתי להם שאני מחבב אותך, והיום הם סחבו אותי לכאן, בשביל לעשות ממני צחוק." סיגל לא אמרה דבר למשך דקה בערך. סברטקס גם כן שתק. "אתה לא צריך לספר לי על המסע," היא אמרה. סברטקס הופתע שבחרה לדבר קודם על המסע. "אני משערת שאתה רוצה להיות ביחד איתי, אבל אני לא רוצה להיות ביחד איתך. אני זוכרת שעברת לידי, השפלת את מבטך ומלמלת: 'שלום'. איני מעוניית להיות עם בחורים כאלה... אני מצטערת." סיגל ציפתה שסברטקס יהיה עצוב, אך רגשותיו היו שונים. עכשיו נראה לו שכבר ידע מראש שתשובתה תהיה שלילית; עכשיו הוא שמח על כך שעזר אומץ ושאל אותה בכל זאת. "להתראות," אמר סברטקס, לפני שעשה את המעשה הנואז ביותר בחייו. הוא התקרב אל סיגל ונישק אותה על לחייה. "להתראות," ענתה סיגל, לפני שסברטקס יצא מביתה. סברטקס נזכר בחבריו. הוא לא ידע אם האזינו לשיחתו עם סיגל, אבל זה גם לא עניין אותו באותו הרגע. המחשבה שעלתה בראשו היתה: "אני אודה להם אחר כך." זה עומד להיות קשה, סברטקס ידע. הוא ידע שעמדו לסרב לו עוד מספר רב של פעמים. אבל לא עמדו רק לסרב לו. עכשיו, פתאום, היה לו אומץ. הוא ידע דבר אחד לבטח: הגיע הזמן לשינוי.
