זקוקה לעזרה קצת בדחיפות...
שלום רב, קוראים לי עדי ואני בת 18 וחצי. התגייסתי לצבא לפני חודש וחצי בחוסר רצון מוחלט לשרת. כבר לפני הגיוס דחו לי את התאריך מס' רב של פעמים וגם את הזימונים שקיבלתי דחו וביטלו אינספור פעמים. החשש הכי גדול שלי לפני הגיוס היה שברגע שאגיע לצבא הטרטורים יימשכו ויהיו גרועים יותר ואז לא אוכל לצאת מהצבא ולעשות שירות לאומי. בסופו של דבר התגייסתי לאור הלחצים מהמעגל המשפחתי והחברתי שצריך להתגייס וחשוב להתגייס והיום אני מתחרטת על זה. כשהגעתי לקצין המיון בבקו"ם הוא אמר לי שאני הולכת לתפקיד שנקרא מנהלת רשת מחשוב (שנחשב לאחד התפקיד המובחרים שאפשר להגיע אליהם דרך כלל צה"לי אבל הוא לא באמת כזה) ושאני הולכת לעשות טירונות של 10 ימים עד שבועיים בצריפין. מאז ומתמיד הייתי ילדת בית ולכן היה לי קושי לישון מחוץ לבית לתקופה ממושכת. מכאן אפשר להבין שברגע שיצאתי מקצין המיון לא הייתה מאושרת ממני. כל זה התברר כטעות גדולה מאוד שכן ברגע שעליתי לאוטובוס התברר לי שנוסעים למחנה 80 לטירונות של חודש ושאני הולכת לסגור את השבת הראשונה. אני חושבת שאפשר להבין את המצב שהייתי בו ברגע ששמעתי את הדברים האלו. אז הבנתי שכל אותם האנשים שאמרו לי "את תראי, ברגע שתתגייסי הטרטורים ייפסקו" טעו ובגדול. הגעתי לטירונות שמוגדרת כטירונות ברובאי 01, אבל גם שם נפלתי. כל החברות שלי (מהאזרחות ומהמחלקה) לא עשו טירונות קשה כמו שאני עשיתי (למרות שהבנות שאיתי במחלקה היו יחד איתי). עליתי לשמירות בשישי שבת עם מחלקה אחרת ואז בראשון, שני ושלישי עליתי לשמירות עם המחלקה שלי. הגעתי למצב שביום ראשון בערב כבר הייתי חולה עם חום ולא מסוגלת לעמוד על הרגליים כי מיום חמישי בלילה ישנתי משהו כמו 4 שעות. בנוסף, השמירות שלי היו בלילות בהם הוגדר מצב של קרה בארץ ומחנה 80 נמצא יחסית בצפון- מיותר לציין שלא משנה כמה שכבות לבשתי קפאתי מקור. ברגע שבאמת נגמרו השמירות (ואני לא מחשיבה את יום השמירות הנוסף שהמחלקה שלי עשתה כי למזלי הייתה לי רק שמירה אחת) חשבתי שזו אבל לא כך היה הדבר. במשך כל הטירונות סינג'רו אותי לעשות כל דבר אפשרי. לא הייתה פעם אחת שהיה צריך לעשות משהו ואני לא הייתי עושה אותו או לוקחת חלק בעשייה שלו. כל זה לא נבע מעונש אלא בדיוק להפך. לטענת המפקדים, אני חיילת מצטיינת והם סומכים עליי. הטירונות שברה אותי לגמרי במיוחד בגלל שהייתי היחידה שעברה את מסכת העינויים הזו במשך חודש. ראיתי את חברות שלי מהאזרחות עוברות טירונות שהן כמעט ולא עשו בה כלום וראיתי את הבנות שאיתי במחלקה שגם כן לא עשו יותר מדיי (לא כי הן לא רצו, כי הן לא התבקשו). בסופו של דבר סיימתי את הטירונות, אמנם בהצטיינות אבל עם טעם מר בפה והרגשה רעה מאוד. בסוף הטירונות התבשר לי שהקורס אינו מתחיל מיד ושאני אאלץ להיות בשבוע המתנה (עבודות רס"ר). באותה נק' התחזקה אצלי התחושה שהטרטורים של הצבא אצלי יימשכו עד שאסיים את השנתיים של השירות שלי. הגעתי לבסיס שבו הציבו אותי וכבר ביום השני קיבלתי 2 גימלים (דלקת בגרון שאני סוחבת איתי עוד מהטירונות כי מה לעשות צריך להתחנן לראות רופא). בסופו של דבר גם השבוע הזה הגיע לסיום וחשבתי לעצמי שהנה סוף סוף אני אוכל להתחיל בקורס שלי ומיד אח"כ להגיע לשירות הסדיר שלי. אבל אז ציפתה לי ההפתעה הנוראית ביותר: הודיעו לי שאני הולכת לשבוע השלמת טירונות לרובאות 02 בניצנים באוהלים ושלאחר מכן ייפתח הקורס (את ההשלמה אני צריכה לעשות ע"מ לצאת לאבטחת יישובים). זה היה הקש ששבר את גב הגמל. אני לא חושבת שאני צריכה לספוג כ"כ הרבה טרטורים (וכן אני יודעת שיש כאלה שמטרטרים אותם הרבה יותר, אבל לי זה מפריע) ובנוסף ההורים שלי שהיו אצל קצין העיר הבינו ממנו שזה בכלל לא תקני לשים אותי להשלמת טירונות (משמע אני יכולה לקבול אותם על המעשה ומי שעשה את זה ייענש אבל זה לא ממש יעזור לי). הגעתי למצב שבו אני לא רוצה לשרת בצבא ולא רוצה ללכת לטירונות הזו. ידעתי שאם אני אלך לשם אני לא אחזור. גם ככה אני במעין מצב של דיכאון ואני לא צריכה תוספת של שבוע טירונות באוהלים ושמירות. נכון לעכשיו הצלחתי להוציא 3 גימלים אבל אני לא בטוחה כמה זה יעזור. אני לא מסוגלת להתמודד עם המחשבה שאצטרך לחזור לצבא ואני אפילו לא יודעת למה (כי יכול להיות שלא יכניסו אותי לקורס בגלל זה ויכול להיות שיכריחו אותי לחכות לטירונות הבאה ע"מ לעשות את ההשלמה) ובייחוד כשאני יודעת דבר אחד בטוח: הטרטורים לא נגמרו כאן וגם אם אכנס לקורס איש אינו מבטיח לי שבאמת אסיים אותו ואח"כ אקבל בסיס פתוח שמגיע לי לפי בעיות ת"ש. כעת אני נמצאת בדילמה. אין לי שום כוונה להיות משתמטת וגם אם אצא מהצבא אעשה שירות לאומי. הבעיה שלי היא כזו: אני לא יודעת מה לעשות- האם לפנות לקב"ן כדי להשתחרר מהצבא על פרופיל 21 (שלא יהיה שקר, כי באמת שרע לי) או להישאר בצבא ולנסות איכשהו לשרוד. הבעיה בפרופיל 21 היא שזה כתם לכל החיים ואני כן בחורה משכילה שמתכננת ללכת ללמוד ולהגיע למקצועות נחשבים ואני ארצה לעבוד במקומות טובים. בכל מקרה, אשמח לשמוע דעות ועצות... תודה מראש, עדי
שלום רב, קוראים לי עדי ואני בת 18 וחצי. התגייסתי לצבא לפני חודש וחצי בחוסר רצון מוחלט לשרת. כבר לפני הגיוס דחו לי את התאריך מס' רב של פעמים וגם את הזימונים שקיבלתי דחו וביטלו אינספור פעמים. החשש הכי גדול שלי לפני הגיוס היה שברגע שאגיע לצבא הטרטורים יימשכו ויהיו גרועים יותר ואז לא אוכל לצאת מהצבא ולעשות שירות לאומי. בסופו של דבר התגייסתי לאור הלחצים מהמעגל המשפחתי והחברתי שצריך להתגייס וחשוב להתגייס והיום אני מתחרטת על זה. כשהגעתי לקצין המיון בבקו"ם הוא אמר לי שאני הולכת לתפקיד שנקרא מנהלת רשת מחשוב (שנחשב לאחד התפקיד המובחרים שאפשר להגיע אליהם דרך כלל צה"לי אבל הוא לא באמת כזה) ושאני הולכת לעשות טירונות של 10 ימים עד שבועיים בצריפין. מאז ומתמיד הייתי ילדת בית ולכן היה לי קושי לישון מחוץ לבית לתקופה ממושכת. מכאן אפשר להבין שברגע שיצאתי מקצין המיון לא הייתה מאושרת ממני. כל זה התברר כטעות גדולה מאוד שכן ברגע שעליתי לאוטובוס התברר לי שנוסעים למחנה 80 לטירונות של חודש ושאני הולכת לסגור את השבת הראשונה. אני חושבת שאפשר להבין את המצב שהייתי בו ברגע ששמעתי את הדברים האלו. אז הבנתי שכל אותם האנשים שאמרו לי "את תראי, ברגע שתתגייסי הטרטורים ייפסקו" טעו ובגדול. הגעתי לטירונות שמוגדרת כטירונות ברובאי 01, אבל גם שם נפלתי. כל החברות שלי (מהאזרחות ומהמחלקה) לא עשו טירונות קשה כמו שאני עשיתי (למרות שהבנות שאיתי במחלקה היו יחד איתי). עליתי לשמירות בשישי שבת עם מחלקה אחרת ואז בראשון, שני ושלישי עליתי לשמירות עם המחלקה שלי. הגעתי למצב שביום ראשון בערב כבר הייתי חולה עם חום ולא מסוגלת לעמוד על הרגליים כי מיום חמישי בלילה ישנתי משהו כמו 4 שעות. בנוסף, השמירות שלי היו בלילות בהם הוגדר מצב של קרה בארץ ומחנה 80 נמצא יחסית בצפון- מיותר לציין שלא משנה כמה שכבות לבשתי קפאתי מקור. ברגע שבאמת נגמרו השמירות (ואני לא מחשיבה את יום השמירות הנוסף שהמחלקה שלי עשתה כי למזלי הייתה לי רק שמירה אחת) חשבתי שזו אבל לא כך היה הדבר. במשך כל הטירונות סינג'רו אותי לעשות כל דבר אפשרי. לא הייתה פעם אחת שהיה צריך לעשות משהו ואני לא הייתי עושה אותו או לוקחת חלק בעשייה שלו. כל זה לא נבע מעונש אלא בדיוק להפך. לטענת המפקדים, אני חיילת מצטיינת והם סומכים עליי. הטירונות שברה אותי לגמרי במיוחד בגלל שהייתי היחידה שעברה את מסכת העינויים הזו במשך חודש. ראיתי את חברות שלי מהאזרחות עוברות טירונות שהן כמעט ולא עשו בה כלום וראיתי את הבנות שאיתי במחלקה שגם כן לא עשו יותר מדיי (לא כי הן לא רצו, כי הן לא התבקשו). בסופו של דבר סיימתי את הטירונות, אמנם בהצטיינות אבל עם טעם מר בפה והרגשה רעה מאוד. בסוף הטירונות התבשר לי שהקורס אינו מתחיל מיד ושאני אאלץ להיות בשבוע המתנה (עבודות רס"ר). באותה נק' התחזקה אצלי התחושה שהטרטורים של הצבא אצלי יימשכו עד שאסיים את השנתיים של השירות שלי. הגעתי לבסיס שבו הציבו אותי וכבר ביום השני קיבלתי 2 גימלים (דלקת בגרון שאני סוחבת איתי עוד מהטירונות כי מה לעשות צריך להתחנן לראות רופא). בסופו של דבר גם השבוע הזה הגיע לסיום וחשבתי לעצמי שהנה סוף סוף אני אוכל להתחיל בקורס שלי ומיד אח"כ להגיע לשירות הסדיר שלי. אבל אז ציפתה לי ההפתעה הנוראית ביותר: הודיעו לי שאני הולכת לשבוע השלמת טירונות לרובאות 02 בניצנים באוהלים ושלאחר מכן ייפתח הקורס (את ההשלמה אני צריכה לעשות ע"מ לצאת לאבטחת יישובים). זה היה הקש ששבר את גב הגמל. אני לא חושבת שאני צריכה לספוג כ"כ הרבה טרטורים (וכן אני יודעת שיש כאלה שמטרטרים אותם הרבה יותר, אבל לי זה מפריע) ובנוסף ההורים שלי שהיו אצל קצין העיר הבינו ממנו שזה בכלל לא תקני לשים אותי להשלמת טירונות (משמע אני יכולה לקבול אותם על המעשה ומי שעשה את זה ייענש אבל זה לא ממש יעזור לי). הגעתי למצב שבו אני לא רוצה לשרת בצבא ולא רוצה ללכת לטירונות הזו. ידעתי שאם אני אלך לשם אני לא אחזור. גם ככה אני במעין מצב של דיכאון ואני לא צריכה תוספת של שבוע טירונות באוהלים ושמירות. נכון לעכשיו הצלחתי להוציא 3 גימלים אבל אני לא בטוחה כמה זה יעזור. אני לא מסוגלת להתמודד עם המחשבה שאצטרך לחזור לצבא ואני אפילו לא יודעת למה (כי יכול להיות שלא יכניסו אותי לקורס בגלל זה ויכול להיות שיכריחו אותי לחכות לטירונות הבאה ע"מ לעשות את ההשלמה) ובייחוד כשאני יודעת דבר אחד בטוח: הטרטורים לא נגמרו כאן וגם אם אכנס לקורס איש אינו מבטיח לי שבאמת אסיים אותו ואח"כ אקבל בסיס פתוח שמגיע לי לפי בעיות ת"ש. כעת אני נמצאת בדילמה. אין לי שום כוונה להיות משתמטת וגם אם אצא מהצבא אעשה שירות לאומי. הבעיה שלי היא כזו: אני לא יודעת מה לעשות- האם לפנות לקב"ן כדי להשתחרר מהצבא על פרופיל 21 (שלא יהיה שקר, כי באמת שרע לי) או להישאר בצבא ולנסות איכשהו לשרוד. הבעיה בפרופיל 21 היא שזה כתם לכל החיים ואני כן בחורה משכילה שמתכננת ללכת ללמוד ולהגיע למקצועות נחשבים ואני ארצה לעבוד במקומות טובים. בכל מקרה, אשמח לשמוע דעות ועצות... תודה מראש, עדי
