זקוקה לעזרתכם

[pachol]

זקוקה לעזרתכם ../images/Emo92.gif

כבר הרבה זמן לא נכנסתי לפורום והרבה דברים עברו והשתנו... אמי הייתה מאושפזת כחודש בבית החולים הפסיכיאטרי בשל מצב פסיכוטי ורק בשבוע שעבר החזרנו אותה לבית אבות, זה פשוט לא יימאן איך מצבה הדרדר כל כך מהר, היא כבר לא מזהה כמעט אף אחד וברגעים שהיא כן אין מאושרת ממני, אני משתדלת להפנים שאין מה לעשות ושיש ימים ויש ימים אך זה קשה, אני מנסה להתמודד בדרכים אחרות חלקם דרך הלימודים והעבודה ובכך אני מבקשת את עזרתכם, כידוע לכם אין חכם כבעל הניסיון ולצערי רק מי שחווה את ההתמודדות עם המחלה הנוראית הזו מבין כמה שחשוב לזהות אותה מוקדם ולעכב את התקדמותה במידת האפשר. שאלתי אליכם היא איך היה תהליך זיהוי המחלה של יקיריכם ובמה הייתם רוצים שהיה שונה? אילו משאבים היו חסרים לכם להתמודדות והבנת המחלה? האם ישנו איזשהו גורם שהייתם רוצה שיהיה קיים בקהילה והוא איננו? ובכלל מה היה עושה את התהליך פשוט יותר מבחינה מנהלית והתמודדות עם הקופות? מקווה לתשובותיכם על מנת שאוכל לתרום לאחרים ואולי לשפר במעט את המצב. תודה.

 

[ronnyw]

והרי העזרה...

שלום !! התשובה הראשונה שרציתי לענות לך - קחי ת'זמן שלך ותתחילי לעבור על כל מסרי הפורום הזה לאחור. תמצאי הרבה התייחסות לעניין "איך גילינו ש-X חולה". על פני הדפים מפוזרות עשרות דוגמאות אישיות של אנשי הפורום. אבל הינה התשובה השניה שלי: אספר לך על המקרה הפרטי שלי (שכבר תואר בפורום בעבר כמה וכמה פעמים). אצלנו היו שתי תופעות: השכחה הרגילה, שניתן היה להסבירה על רקע גיל (אימא שלי היתה בת מעל ל- 80, אחרי שלושה שבצים "קטנים", והכי קל היה לחשוב שזה סתם עניין של גיל.) התופעה השניה היתה סוג של אטימות למה שקורה: דברים מרגשים לא ריגשו אותה, דברים עצובים "לא הזיזו" לה. חוותה הכל דרך מסננת... אני זוכרת שטענתי במשפחה ש"אימא מזייפת" ו"משהו עובר על אימא", ולא הסכימו איתי. הראו לי איך ההומור שלה נשמר, איך היא פותרת תשבצים, איך היא מחשבת בעל-פה (אגב, עד היום היא טובה יחסית בשלושת הדוגמאות האלו, למרות שהרבה פחות מבעבר). כשקרו עוד ועוד ארועים קטנים, התעקשתי, לקחתי אותה לבדיקה במרפאה פסיכוגריאטרית, וקבלנו אבחנה חד-משמעית. אם אני מנסה להתייחס לחלק השני של שאלתך (איזה משאבים חסרו לי, או מה אני מצפה מהקהילה), אז אולי יותר מודעות שלי, של משפחתי ושל הרופאים. יתכן שרופא משפחה אמור להיות מצויד במין "מיני ערכה לגילוי אלצהיימר", שזה אוסף שאלות אותן עליו לשאול כל פציינט מעל גיל מסוים שמגיע אליו לביקור שגרתי. או אולי להנהיג בדיקות תקופתיות (כמו בדיקות דם ו-אקג.) לגילוי אלצהיימר. אבל מצד שני - למה זה טוב? ואם החולים ומשפחתם היו מגלים את המחלה חמש שנים קודם, האם היא היתה נמנעת? האם היתה מואטת? לא בטוח. מה שכן בטוח זה שרמת החרדה, הפחד מהעתיד, חוסר השקט והבילבול היו עולים בהרבה. אז אולי עדיף ככה? ושוב חזרה למקרה הפרטי שלי: כשצצה המילה אלצהיימר אצלנו, קניתי וקראתי כל ספר שיכולתי למצוא, על מהות המחלה, איך מתנהגים עם החולים, כל מיני "עשה ואל תעשה" וכו'. גם הפורום הזה עזר מאוד מאוד, כי אלו לא דפי ספר אטומים, אלא אנשים אמיתיים עם חוויות אמיתיות. מקווה שעזרתי.

 

[pachol]

תודה

 

[zs1957]

להלן תשובות לשאלותייך

היי pachol צל אמא שלי האבחון היה גלוי,היא דמיינה שגונבים לה חפצים מהבית,שנעלמים דברים,אחר כך ספרה שלא ידעה לשוב הביתה וזוג אנשים נפלאים החזיר אותה הביתה.היו שינויים בהתנהגות חשדנות יתר תוקפנות,אלימות מילולית. לקחתי אותה לפסיכוגריאטרית והיא אובחנה כחולת אלצהיימר. אמא שלי חולה במחלה כבר 17 שנים באותה תקופה רופאי המשפחה לא ידעו על הנושא. היום הרופאים יודעים יותר.עמותת אלצהיימר שאני חברה בה עד היום עזרה לנו המון בשלבי ההתמודדות הראשונים.התחלתי לקרא ספרים, לשמוע הרצאות בנושא. קופת החולים לא עזרה בכלום את תרופה האריספט קנינו באופן פרטי היא לא היתה בסל בתקופה ההיא.היה שיתוף פעולה מצד העובדת הסוציאלית ברווחה.הייתי מצפה שיהיה פיקוח יותר הדוק מצד הרווחה וביטוח לאומי ע חברות כ"א.מכיוון שאצל חלק מהם זה מסחרה בלבד.לא כולם. הייתי מצפה שתהיה יותר הסברה ויותר מודעות לנושא. זה המשימה של צוות ההסברה. מקווה שאני על שאלותייך. כל טוב, זהבה שחם

 

[Nירי Nסיקה]

תשובות...

שלום! אצל סבתי, התחילו להופיע צורות התנהגות מוזרות ומשונות. (למשל: היתה מחפשת את המפתחות של ביתה בעודם על הדלת, מתחילה לארוז בגדים, וכל מיני דברים אחרים בטענה שרוצה ללכת הביתה (לביתה הישן שבו גדלה), חשבה שהקריין בטלוויזיה צוחק עליה, היתה מלגלגת ולא מאמינה שאני הנכדה שלה, היתה מאשימה אותנו בגניבות וכו'). כל הזמן האמנו שזו השכחה של הגיל ואין סיבה לדאגה. אבל כזה התחיל להחמיר, התחלנו לחשוד, ומהר בדקנו אצל רופא. המחלה של סבתא נפלה עלינו בבום. ממש לא ידענו מאיפה צצה פתאום המחלה הזו. מעולם לא שמענו עליה לפני - כן, ולא ידענו שזו מחלה כ"כ נוראית ושאין לה מרפא. כמו - כן, לא היה לנו שום ידע בנושא המחלה. (קצב ההתפתחות וכו'). הייתי רוצה, שבחברה שלנו תהיה מודעות על המחלה הזו, ושהיא תתיחס לחולה, ולא תתן מבט מזלזל, כאילו החולה הוא בנאדם משוגע, וחולה נפש. במחלה הזו, החולה ממש מאבד את כבודו. והייתי רוצה שהחברה לא תוסיף לזה, ושתתן יחס לחולה.

 

[ענתי44]

ברוכה השבה../images/Emo24.gif

ראשית יקירה חיבוק מכל הלב למה שאת עוברת...ושולחת לך חיזוקים להמשיך הלאה. לגבי אמא שלי, התחילו קשיי הליכה מוזרים, חוסר שיווי משקל והיא נזקקה לתמיכה בהליכה היתה מחלוקת בין הרופאים אם זה כתוצאת לוואי מכדורים שלקחה 30 שנה ושהוחלפו או אם היה איזה אירוע מוחי קטן. אבל הפיותרפיסטית אמרה לי שיכול להיות גם מאלצהיימר. אז לא הבנתי מה זה.במקביל החלו בעיות חמורות של זכרון ושל חוסר תיפקוד ביום יום וגם החלה לגלות שינויי אופי. מין אטימות למה שקורה, שיבושים בכושר השיפןט שלה התנהגות לא נעימה שממש לא מאפיינת אותה וכשדאגנו היא היתה מתפרצת " אתם הופכים אותי למשוגעת". גיסי מצא באינטרנט איזה מאמר שדיבר שאצל חלק קטן מחולי הדימנציה יש לפני בעיות בהליכה. אז התחלנו לדאוג ואני דרשתי ללכת למרפאת זכרון.והיתה התנגדות בטענה שזה בגלל התקפי אפילפסיה עד שאני צעקתי שמגיל עשר אני חווה עם אמא התקפי אפילפסיה וזה שונה!!!! עד שקיבלנו תור כבר קיבלתי את הסימנים של אלצהיימר וכבר אחיי ואני ידענו שזה מה שיש לאמא. כמובן שאישור על כך קיבלנו אצל הרופאה הגריאטרית לאחר האיבחון. לא יודעת מה היה נותן לו היינו יודעים חצי שנה קודם? יש המון מה לשנות ולכן אני פעילה בקבוצה שמנסה לשנות ואני מזמינה אותך לקחת חלק כי אנחנו חייבים עוד אנשים.