זקוק ליעוץ בצומת דרכים חשובה בחיי...
ראשית כל: נא לא לצטט הודעה זו או חלק ממנה בעמוד הראשי של הפורטל. לא חשבתי שיגיע הרגע הזה. הרגע שבו אעלה על הכתב את הגיגי ומחשבותי ואחשוף אותם לעיני כל; אני עושה זאת כי אין לי כל ברירה אחרת. ייתכן שתת-המודע ביקש לדחות בצורה נואשת בואו של רגע זה ככל שניתן, אך לא עוד. אתחיל בכך שאני סטודנט מן המניין בטכניון זה קצת מעלה לשנה. האכזבה הגדולה מכל עבורי, במהלך השנה הזו, טמונה בגרעין החברתי – או עצם חסרונו. הסטודנטים, חברי לספסל הלימודים, "דומים" מידי זה לזה; נדמה שהם לכודים בתבנית לפיה "אני מבצע את המלאכה אך אני כלל לא מעוניין לעשותה" וחסרים עומק ותוכן שראוי שיהיה להם בעיני. הם נמצאים כאן מכל הסיבות הלא נכונות. מובן לי ש'איש איש באמונתו יחיה' אך בכל זאת – הרוב המוחץ מבצע משימותיו ותו לאו; אינו מרחיב אופקיו מעבר לכך ובז לאלו שאכן עושים כך. אני נמלא ייאוש כשאני כותב מילים אלו, שכן לא ציפיתי באמצע שנות ה-20 לחיי להימצא בסביבה אקדמית שכזו: הכל עושים כי צריך, ללא נסיון ולו הקל שבקלים לעמוד על המשמעויות המתחבאות מאחורי ההליכים שהם מבצעים במסגרת הלימוד. עלי להודות שבעניין זה אני כמותם, אך לי יש תרוץ לכך: להט ללימודי מתמטיקה וכל אשר נשען על עקרונותיה – היינו, הבנת תהליכים לוגיים מוסדרים אשר בנויים זה על גבי זה - אין לי. אך איך זה ייתכן שלא מצאתי במהלך השנה האחרונה ולו סטודנט אחד שאיתו יכולתי לשוחח בצורה המפרה את שני הצדדים על משמעויות פילוסופיות מאחורי המדע (שטרחתי לחפשן מתוך אמונה שזה מה שיעניק לי את הדחף ללמוד)? הלחץ הגדול שהמערכת מפעילה ממעל ודאי נותן את אותותיו ואינו מאפשר לאלו, כמוני - חסרי הלהט המתמטי - אך בניגוד אלי הנחושים להשלים תואר במוסד הזה ויהי מה, לעסוק ב"זוטות" מעין אלו. בעלי הלהט המתמטי לרוב "טכניים" יותר מאשר "פילוסופיים", דבר שאינו מפתיע בהתחשב בכך שמקצוע הלימוד עושה שימוש במתמטיקה ככלי ביטוי ופיתוח רעיוני בלבד. אני משוכנע ביכולותי הריאליות (אף על פי שנטיותי הומאניות באופן מוחלט), אך איני מסוגל לרתום ולתעל אותן לביצוע מטלות שאינן מעניקות גירוי כלשהו לעשותן מלבד העובדה שביצוען יבטיח ציון מגן וכמובן רכישת המיומנות לפתרון בחינות – הכל נאגד ומתלכד לכדי מטרה אחת: השגת ציון מירבי בקורס ולאחר סיומו, המעבר לקורס הבא אשר יקרב את סוף התואר וצליחתו ה"מוצלחת" (מוצלחת מבחינת ציונים ולכן המרכאות). אני מודה שהייתי שבוי גם אני בקונספציה: יוקרת המוסד והפקולטה המסוימת, בסופה "מובטחת" משרה טובה בעולם ההיי-טק – עולם שדווקא אני קרוב אליו, אך מהצד האחר, מסתבר; בערך כמו ההבדל בין מהנדס מכונות לחובב עולם המוטוריקה, אשר אין ביניהם כל זיקה. בחודשים האחרונים חל בי שנוי איטי, אך מתמשך. חילחלה בי עוד יותר המחשבה שהחיים שלי זמניים ותפסה לה מאחז רב בסדר היום המחשבתי שלי. בשלב זה אודה שקונספט הזמן סיקרן אותי בדיוק בהקשר הזה עוד לפני שהגעתי ללימודים גבוהים; הזמן שלי קצוב ורק מתוקף כך – רק מתוקף תובנה פשטנית ונהירה לכל שכזו - אני מתקשה למצוא סיבה לכך שארצה להתיש עצמי בלימוד קורסים שאין לי סיפוק מהם. בהנחה שזהו לא תוצר של חולשה אנושית מחשבתית, המנסה להכין את הקרקע ל"נטישת" הקריירה הזוהרת ולהצדיק את הבאות, הגעתי לאחרונה למסקנה שההנאות החומריות מאבדות מהיכולת שלהן לספק אותי כבעבר. לפיכך גם היכולת שלי לשאוב סיפוק מהיותי חלק ממערך פיתוח המביא לכדי תוצרים הנדסיים שהם מטבעם חומריים, מתעמעמת. אני לא רוצה למצוא עצמי לכוד מאחורי צג מחשב בוהק במיטב השנים הבאות בקריירה שלי, בעודי עושה שימוש בעקרונות המתמטיקה והלוגיקה היישומית של עולם המדע ונעזרת בתוצריה בהווה למען יצירת מוצרים מוגמרים שאין ביכולתם להעניק כל השראה לחייהם של אחרים, אלא ישמשו אותם כלי עזר, כפי שנוהג לעשות עולם ההנדסה שכן לשם כך נוצר בראש ובראשונה – להעניק לאדם מימד נוחות נוסף בחייו. יוצאים מין הכלל פיתוחים שבהם תלויים חייו של אדם – על כך יש לי כבוד רב הרבה יותר מאשר לפיתוחים האחרים. כפי שעולה מין הכתוב, אני אדם חושב. אני נוטה לתהות על כל דבר מסביב; הפשטנים יגידו שאני "מנתח יתר על המידה" או "רציני מידי". כזה אני ועתודות מחשבה רבות מוקדשות לכך באופן תמידי. מובן שהתחומים בהם אני מוצא עניין יש להן מקבילה מדויקת בעולם האקדמיה (הרי משם צמחו), אך מקבילה זו אינה נמצאת בטכניון מתוקף היותו בית ספר גבוה למקצועות טכנולוגיים גרידא. לפיכך, מבחינת הצלחה אקדמית, אני ממוצע לחלוטין. "שוחק" חלק נכבד מהמחשבה בעיסוק בתחומי ידע אחרים – פילוסופיה, סוציולוגיה, היסטוריה ופסיכולוגיה. בזמן שצריך לסיים עבודה מסוימת, אני מוצא עצמי מחזיק ספר בנושא אחר לחלוטין שמרחקו מתחום הלימוד שלי רב יותר מכל תחום אחר. האם זה ילדותי מצידי לעשות זאת, כפי שכבר נאמר לי? האם זו טעות לזנוח את הלימודים לטובת העולם האקדמי של אחד הנושאים הקרובים לליבי ו"אחרי המבול"? האם בפקולטות למדעי הרוח המצב שונה ואוכל למצוא עצמי בין אנשים בעלי השקפות עולם דומות, או שנגזר עלי להיות "זאב בודד"? על כל פנים, כמשתמע, אני נוטה לחשוב על עזיבה וזקוק להכוונה. בכל הכתוב לעיל לא תמו השקפותיי ותובנותי ואני לא מתכוון לגלול אותן כאן; האם ישנם אנשי מקצוע איתם אפשר להיוועץ? מי הסמכות המקצועית לכך? מעבר לכך, אשמח לשמוע את דעתכם והבנתכם המשתמעות מנסיון החיים שלכם. אנא, השתדלו להיות אובייקטיביים כלל שניתן, אם כי ברור לי שכל שייכתב ילקח בעירבון מוגבל ומובן לי שאת ההחלטה אצטרך לקחת בעצמי.
ראשית כל: נא לא לצטט הודעה זו או חלק ממנה בעמוד הראשי של הפורטל. לא חשבתי שיגיע הרגע הזה. הרגע שבו אעלה על הכתב את הגיגי ומחשבותי ואחשוף אותם לעיני כל; אני עושה זאת כי אין לי כל ברירה אחרת. ייתכן שתת-המודע ביקש לדחות בצורה נואשת בואו של רגע זה ככל שניתן, אך לא עוד. אתחיל בכך שאני סטודנט מן המניין בטכניון זה קצת מעלה לשנה. האכזבה הגדולה מכל עבורי, במהלך השנה הזו, טמונה בגרעין החברתי – או עצם חסרונו. הסטודנטים, חברי לספסל הלימודים, "דומים" מידי זה לזה; נדמה שהם לכודים בתבנית לפיה "אני מבצע את המלאכה אך אני כלל לא מעוניין לעשותה" וחסרים עומק ותוכן שראוי שיהיה להם בעיני. הם נמצאים כאן מכל הסיבות הלא נכונות. מובן לי ש'איש איש באמונתו יחיה' אך בכל זאת – הרוב המוחץ מבצע משימותיו ותו לאו; אינו מרחיב אופקיו מעבר לכך ובז לאלו שאכן עושים כך. אני נמלא ייאוש כשאני כותב מילים אלו, שכן לא ציפיתי באמצע שנות ה-20 לחיי להימצא בסביבה אקדמית שכזו: הכל עושים כי צריך, ללא נסיון ולו הקל שבקלים לעמוד על המשמעויות המתחבאות מאחורי ההליכים שהם מבצעים במסגרת הלימוד. עלי להודות שבעניין זה אני כמותם, אך לי יש תרוץ לכך: להט ללימודי מתמטיקה וכל אשר נשען על עקרונותיה – היינו, הבנת תהליכים לוגיים מוסדרים אשר בנויים זה על גבי זה - אין לי. אך איך זה ייתכן שלא מצאתי במהלך השנה האחרונה ולו סטודנט אחד שאיתו יכולתי לשוחח בצורה המפרה את שני הצדדים על משמעויות פילוסופיות מאחורי המדע (שטרחתי לחפשן מתוך אמונה שזה מה שיעניק לי את הדחף ללמוד)? הלחץ הגדול שהמערכת מפעילה ממעל ודאי נותן את אותותיו ואינו מאפשר לאלו, כמוני - חסרי הלהט המתמטי - אך בניגוד אלי הנחושים להשלים תואר במוסד הזה ויהי מה, לעסוק ב"זוטות" מעין אלו. בעלי הלהט המתמטי לרוב "טכניים" יותר מאשר "פילוסופיים", דבר שאינו מפתיע בהתחשב בכך שמקצוע הלימוד עושה שימוש במתמטיקה ככלי ביטוי ופיתוח רעיוני בלבד. אני משוכנע ביכולותי הריאליות (אף על פי שנטיותי הומאניות באופן מוחלט), אך איני מסוגל לרתום ולתעל אותן לביצוע מטלות שאינן מעניקות גירוי כלשהו לעשותן מלבד העובדה שביצוען יבטיח ציון מגן וכמובן רכישת המיומנות לפתרון בחינות – הכל נאגד ומתלכד לכדי מטרה אחת: השגת ציון מירבי בקורס ולאחר סיומו, המעבר לקורס הבא אשר יקרב את סוף התואר וצליחתו ה"מוצלחת" (מוצלחת מבחינת ציונים ולכן המרכאות). אני מודה שהייתי שבוי גם אני בקונספציה: יוקרת המוסד והפקולטה המסוימת, בסופה "מובטחת" משרה טובה בעולם ההיי-טק – עולם שדווקא אני קרוב אליו, אך מהצד האחר, מסתבר; בערך כמו ההבדל בין מהנדס מכונות לחובב עולם המוטוריקה, אשר אין ביניהם כל זיקה. בחודשים האחרונים חל בי שנוי איטי, אך מתמשך. חילחלה בי עוד יותר המחשבה שהחיים שלי זמניים ותפסה לה מאחז רב בסדר היום המחשבתי שלי. בשלב זה אודה שקונספט הזמן סיקרן אותי בדיוק בהקשר הזה עוד לפני שהגעתי ללימודים גבוהים; הזמן שלי קצוב ורק מתוקף כך – רק מתוקף תובנה פשטנית ונהירה לכל שכזו - אני מתקשה למצוא סיבה לכך שארצה להתיש עצמי בלימוד קורסים שאין לי סיפוק מהם. בהנחה שזהו לא תוצר של חולשה אנושית מחשבתית, המנסה להכין את הקרקע ל"נטישת" הקריירה הזוהרת ולהצדיק את הבאות, הגעתי לאחרונה למסקנה שההנאות החומריות מאבדות מהיכולת שלהן לספק אותי כבעבר. לפיכך גם היכולת שלי לשאוב סיפוק מהיותי חלק ממערך פיתוח המביא לכדי תוצרים הנדסיים שהם מטבעם חומריים, מתעמעמת. אני לא רוצה למצוא עצמי לכוד מאחורי צג מחשב בוהק במיטב השנים הבאות בקריירה שלי, בעודי עושה שימוש בעקרונות המתמטיקה והלוגיקה היישומית של עולם המדע ונעזרת בתוצריה בהווה למען יצירת מוצרים מוגמרים שאין ביכולתם להעניק כל השראה לחייהם של אחרים, אלא ישמשו אותם כלי עזר, כפי שנוהג לעשות עולם ההנדסה שכן לשם כך נוצר בראש ובראשונה – להעניק לאדם מימד נוחות נוסף בחייו. יוצאים מין הכלל פיתוחים שבהם תלויים חייו של אדם – על כך יש לי כבוד רב הרבה יותר מאשר לפיתוחים האחרים. כפי שעולה מין הכתוב, אני אדם חושב. אני נוטה לתהות על כל דבר מסביב; הפשטנים יגידו שאני "מנתח יתר על המידה" או "רציני מידי". כזה אני ועתודות מחשבה רבות מוקדשות לכך באופן תמידי. מובן שהתחומים בהם אני מוצא עניין יש להן מקבילה מדויקת בעולם האקדמיה (הרי משם צמחו), אך מקבילה זו אינה נמצאת בטכניון מתוקף היותו בית ספר גבוה למקצועות טכנולוגיים גרידא. לפיכך, מבחינת הצלחה אקדמית, אני ממוצע לחלוטין. "שוחק" חלק נכבד מהמחשבה בעיסוק בתחומי ידע אחרים – פילוסופיה, סוציולוגיה, היסטוריה ופסיכולוגיה. בזמן שצריך לסיים עבודה מסוימת, אני מוצא עצמי מחזיק ספר בנושא אחר לחלוטין שמרחקו מתחום הלימוד שלי רב יותר מכל תחום אחר. האם זה ילדותי מצידי לעשות זאת, כפי שכבר נאמר לי? האם זו טעות לזנוח את הלימודים לטובת העולם האקדמי של אחד הנושאים הקרובים לליבי ו"אחרי המבול"? האם בפקולטות למדעי הרוח המצב שונה ואוכל למצוא עצמי בין אנשים בעלי השקפות עולם דומות, או שנגזר עלי להיות "זאב בודד"? על כל פנים, כמשתמע, אני נוטה לחשוב על עזיבה וזקוק להכוונה. בכל הכתוב לעיל לא תמו השקפותיי ותובנותי ואני לא מתכוון לגלול אותן כאן; האם ישנם אנשי מקצוע איתם אפשר להיוועץ? מי הסמכות המקצועית לכך? מעבר לכך, אשמח לשמוע את דעתכם והבנתכם המשתמעות מנסיון החיים שלכם. אנא, השתדלו להיות אובייקטיביים כלל שניתן, אם כי ברור לי שכל שייכתב ילקח בעירבון מוגבל ומובן לי שאת ההחלטה אצטרך לקחת בעצמי.
