זריקת נוסטלגיה, סוג של ביקורת שכתבתי אחרי ההופעה ב-2012
פעם בכמה זמן אני נזכר בקטע הזה שכתבתי על אחת החוויות האדירות שהיו לי בחיים, נראה לי שיש כאן כמה חבר'ה שיוכלו להתחבר
RHCP-ההופעה!
חלק ראשון: דשא, בירה, אנשים, קסם
יצאה ב-12:30 מהגליל העליון, הגעה ב-16:00 לפארק הירקון. למרות כמויות האנשים הנוהרים אל הכיוון, הקופות אינן עמוסות והכרטיס אשר רכשתי בליל אמש נמצא בכיסי כעבור לא יותר מעשר דקות. על הכרטיס כתוב 'שער 12', אבל הוא אומר 'בן-אדם אתה מבין איפה אתה?!'
מסתובב עם חבר'ה פה, מסתובב עם חבר'ה שם. 16:45, עושה את דרכי אל שער 12. בדרכי אני שומע את קריאות ההתלהבות.
אומנם אני לא רץ באקסטזה כדי להגיע לגדר, אבל אני חולק את ההתרגשות. אני רואה צעירים ממני, צעירים בגילי, וצעירים ברוחם. כולם מחייכים, צוחקים, רצים, מתלהבים, מתרגשים, אי אפשר להשאר אדיש.
הגדר כבר מפוצצת באנשים, כמה עשרות מטרים לפניה יש גבעונת נחמדה, עמדה נוחה המאפשרת לראות את הבמה כמו שצריך, ועם זאת לא המונית ודחוסה. שם אני מאתר חברים. משתרעים על הדשא, מדברים, צוחקים, ההתרגשות באוויר, האנשים מסביבנו מעטים אך טובים.
הולך לקנות בירה ובייגלה. כעבור רבע שעה, או קצת יותר, הבירה והבייגלה בידי, בדרך חזרה אני שם לב שהאנשים המעטים התרבו, אך לנו עדיין נוח והם עדיין טובים.
בירה, בייגלה, צחוקים, כיף, התרגשות, עוד בירה, התלהבות, השעה מתקרבת......
הופעות החימום...!
חלק שני: שונית צרפתית וזהב לשוטים
אז במסגרת הופעות החימום יש לנו את ריף כהן(בחיזוק של עוזי רמירז על הגיטרה), ואת Fools Gold, להקה מ-.L.A שבראשם עומד סולן ישראלי.
ריף כהן עולה ראשונה. למי שלא יודע מי ומה, ריף כהן היא בחורה חמודה ששרה בצרפתית, לפי ה"קולולו" שהיא דופקת המוצא הוא מרוקאי, כך שהצרפתית באה מהבית, והיא לא סתם גימיק מאולץ. כמו שאמרתי, בחורה חמודה. שרה טוב, זזה טוב. אבל מה לעשות, זה בצרפתית, מה שיוצר כמה רגעים מצחיקים כאשר היא קוראת לקהל לחזור אחריה.
ריף כהן בהחלט סיפקה חוויה חיובית.
האם חיממה מאחד עד עשר? כן.
אחריה עולים Fools Gold שנותנים רושם די חיובי. יש פרקשניסט, יש סאקסופון, גיטריסט שנראה כמו ישו בשנות ה-70, וסולן ישראלי.
רושם בהחלט יכול להטעות.
הלהקה הביאה את אחת ההופעות הכי נוראיות שחוויתי. השירים מתמשכים דקות ארוכות אחרי שמיצו את עצמם, הגיטרה לא מפסיקה ליילל, ואת המוזיקה המעצבנת שלהם אני יכול לתאר רק כשילוב של קאנטרי,רוק קל,מוזיקה קאריבית,נסיון למשהו אקזוטי,סולו גיטרה ארוך ומעצבן.
ומעבר לזה הם גם קצת פטאתים. הסולן מכניס מילים בעברית על רקע מוזיקה סינית ושר על בייג'ינג. וככה בעזרת עברית במבטא אמריקאי הוא מנסה ליצור אשליה של משהו אקזוטי. כמו שאמרתי, פטאתי.
האם חיממו מאחד עד עשר? לא.
ולאט לאט, בין הופעת חימום אחת לשניה, משהו קורה סביבי. הקהל מתרבה, הצפיפות גוברת. אני מתחיל להבין שאמנם המיקום נהדר, אבל הוא לא יציל אותי מאיימת חמישים אלף האנשים. ופתאום עוד משהו קורה, ואני כבר לא רואה חמישים אלף אנשים, אלא רק ארבעה.
חלק שלישי: כוחו של שוויון ושל הלל סלובק
בוא נוציא את זה על ההתחלה, כדי שלא יהיו אי הבנות. הלחץ היה נוראי, אני רגיל להופעות הרבה יותר קטנות, מקסימום הבארבי מלא, לא חמישים אלף איש. אז כן, היה קצת קשה, אבל זה התגמד לעומת מה שהלך לי מול הפנים, ניגן לי ישירות לאוזניים, וזרם לי לרגליים.
הארבעה עולים על הבמה. צרחות, שאגות, טירוף.
אני לא זוכר את הסטליסט במדויק, לכן לא אבקר כל שיר ושיר:
קודם כל אפנה אל השירים מהאלבום החדש, אותו יצא לי לשמוע רק פעמיים, פעם אחת כשהוא יצא, ופעם שניה בערב לפני המופע. אני לא נמנה עם שונאיו, אבל הוא לא הלהיב אותי במיוחד.
ברוב השירים החדשים נהנתי בעיקר מהעובדה שהלהקה אשכרה מופיעה לי מול העיניים. ניסיתי להתחבר ולהקשיב, וכמובן שזזתי, אבל הסיטואציה לא היתה אידאלית לירידה לעומק השירים ומשמעותם.
בכל מקרה היו דווקא שני שירים מבין החדשים שנהנתי מהם מאוד, והם Raindance Maggie שתמיד סמפטתי, והיה מלהיב במיוחד אחרי ההקדמה המרגשת על הלל סלובק. והשיר השני שנהנתי ממנו היה Did I Let You Know, שגם אותו די חיבבתי, עם הגרוב הערבי שאמנם מאוד נפוץ במחוזות הרוק של ארצנו, אבל אצל הצ'ילי פפרז בפרט, וברוק אמרקאי בכללי, די נדיר. וכמובן שהופעת האורח של אבישי כהן על החצוצרה היתה מגניבה ביותר.
עכשיו באים הלהיטים. Snow, Other Side, Under The Bridge, Californiacation, Can't Stop, כולם שירים נהדרים לטעמי, אבל לא ציפיתי שהם יתעלו על הגרסה המוקלטת מבחינת איכות. מבחינת האנרגיות הם היו מדהימים. כמובן שברובם, בקטעים מסוימים, היה אפשר לשמוע בעיקר את הקהל השואג ביחד עם אנתוני, אבל את מי אני יכול להאשים כשאני הייתי אחד מהשואגים?
הלהיטים אשר היו הכי חזקים לדעתי:
Around The World- מה אפשר לעשות עם פתיח הבס המטורף הזה? חוץ מלקפוץ, להרים ידיים, ולהתכונן לטירוף.
By The Way- השיר היה אהוב עלי מאוד לפני הרבה שנים, אם הזמן קצת שחכתי ממנו. להגיד את האמת, זה אלבום של הצ'ילי פפרז שמעולם לא שמעתי את כולו. אבל כשהם התחילו לנגן את השיר נדלק אצלי משהו. בפזמונים שרתי את המילים עם כל הרגש, ובבתים רקדתי בטירוף.
אני אמנם מעריץ גדול של הלהקה, ותמיד יהיה לה פינה מיוחדת אצלי בתור הלהקה שהיוותה את צעדי הראשונים בעולם המוזיקה, אבל אני לא מתיימר להכיר את כל שיריה מכל תקופותיה. ולכן שירים כמו Throw Away Your Telvision, או Me And My Friends עוברים לי מעל לראש. כמו כן כמה מהטיזינג שהלהקה עשתה לאורך המופע(היחיד שקלטתי היה ל-My Lovely Man) אבל זה לא אומר של נהנתי מהם, מהשירים או מהטיזינג.
וכאן הייתי רוצה להעלות את הג'אמים המטריפים. אם משהו מסמל 'כיף' במוזיקה זה ג'אמים, והצ'ילי פפרז בהחלט עושים כיף עם המוזיקה שלהם.
היה פשוט תענוג לראות את פלי וצ'אד מג'אמג'מים ביחד, הבס-תופים מהטובים שאפשר לשמוע. היה אדיר.
ועכשיו, ההדרן. ההדרן היה שיא ההופעה מבכינתי. זה התחיל בקטע התיפוף של צ'אד סמית' ושל הפרקשניסט שהיה כיפי ומגניב ביותר, והוסיף עוד להערכה שהיתה לי לצ'אד.
אחר כך באה ההפתעה הגדולה, שבאמת עשתה לי את הערב. Power Of Equlity, פצצת אנרגיה שהשכיחה לגמרי את הצפיפות והמחנק. אני יכול לתאר את מהרגשתי כשהתחיל השיר רק כשמחה. שמחה ואושר, שמהר מאוד תורגמו לתנועות רגליים. מעבר להפתעה שהשיר בכלל נוגן, הופתעתי(ושמחתי) לראות שאבישי כהן עלה גם כאן, והפעם בשיר שבכלל אין בו תפקיד חצוצרה. זאת היתה תוספת מצויינת!
אחר כך הבנתי שהם נתנו עוד שיר מהאלבום החדש, אבל זה לגמרי עבר לי מעל הראש כשהבנתי מה הולך להיות השיר הבא, שבוודאי גם יסכם את הערב.
Give It Away הגיע, ואיתו כל הטירוף, השמחה, האדירות, וה-Fאנקיות העצבנית שהוא מבטיח. כאמור, עמד בציפיות וסיים את ההופעה כמו שצריך.
חלק רביעי ואחרון: עדיף להתחרט על מה שעשית מאשר על מה שלא עשית
כמו רבים אחרים, גם אני הייתי רוצה לראות סטליסט פחות מלא בלהיטים ושירים מהאלבום החדש. שהיו יותר שירים מ-Blood Suger Sex Magik וגם מהשנים הראשונות של הלהקה, למרות שאני לא כל כך בקי בחומרים האלה אני עדיין אוהב את הסגנון והייתי שמח לראות אותם מופיעים איתם. הייתי מאוד רוצה שהיו את השירים Aeroplain, Sir psycho Sexy, Purple Stain, ועוד רבים וטובים.
זה המחיר של להקה עם כל כך הרבה שנות עשייה, כל כך הרבה להיטים, והרבה מאוד קהל שלא מכיר את החומרים ה"כבדים" יותר.
אבל אין לי טעם רע בפה. ראיתי להקה שאני אוהב שנים, שבזכותה הטעם המוזיקלי שלי הוא מה שהוא היום, להקה שהיא אגדה, שזאת הסטוריה שהיא הגיע לארצנו הקטנה והכל כך שנויה במחלוקת.
אבל יותר חשוב מכל אלו, ראיתי להקה שהיא כל זה אבל גם אוהבת לעשות מוזיקה, אוהבת להיות על הבמה ולנגן. בלי זיקוקים, בלי תחפושות, בלי הפקה של חמישים רקדנים ותפאורה בשווי עשרות מליוני דולרים.
ארבעה אנשים שאוהבים מוזיקה, אוהבים לעשות מוזיקה, ואוהבים להופיע עם המוזיקה שלהם.
רואים את זה בכל צעד שהם עושים.
פעם בכמה זמן אני נזכר בקטע הזה שכתבתי על אחת החוויות האדירות שהיו לי בחיים, נראה לי שיש כאן כמה חבר'ה שיוכלו להתחבר
RHCP-ההופעה!
חלק ראשון: דשא, בירה, אנשים, קסם
יצאה ב-12:30 מהגליל העליון, הגעה ב-16:00 לפארק הירקון. למרות כמויות האנשים הנוהרים אל הכיוון, הקופות אינן עמוסות והכרטיס אשר רכשתי בליל אמש נמצא בכיסי כעבור לא יותר מעשר דקות. על הכרטיס כתוב 'שער 12', אבל הוא אומר 'בן-אדם אתה מבין איפה אתה?!'
מסתובב עם חבר'ה פה, מסתובב עם חבר'ה שם. 16:45, עושה את דרכי אל שער 12. בדרכי אני שומע את קריאות ההתלהבות.
אומנם אני לא רץ באקסטזה כדי להגיע לגדר, אבל אני חולק את ההתרגשות. אני רואה צעירים ממני, צעירים בגילי, וצעירים ברוחם. כולם מחייכים, צוחקים, רצים, מתלהבים, מתרגשים, אי אפשר להשאר אדיש.
הגדר כבר מפוצצת באנשים, כמה עשרות מטרים לפניה יש גבעונת נחמדה, עמדה נוחה המאפשרת לראות את הבמה כמו שצריך, ועם זאת לא המונית ודחוסה. שם אני מאתר חברים. משתרעים על הדשא, מדברים, צוחקים, ההתרגשות באוויר, האנשים מסביבנו מעטים אך טובים.
הולך לקנות בירה ובייגלה. כעבור רבע שעה, או קצת יותר, הבירה והבייגלה בידי, בדרך חזרה אני שם לב שהאנשים המעטים התרבו, אך לנו עדיין נוח והם עדיין טובים.
בירה, בייגלה, צחוקים, כיף, התרגשות, עוד בירה, התלהבות, השעה מתקרבת......
הופעות החימום...!
חלק שני: שונית צרפתית וזהב לשוטים
אז במסגרת הופעות החימום יש לנו את ריף כהן(בחיזוק של עוזי רמירז על הגיטרה), ואת Fools Gold, להקה מ-.L.A שבראשם עומד סולן ישראלי.
ריף כהן עולה ראשונה. למי שלא יודע מי ומה, ריף כהן היא בחורה חמודה ששרה בצרפתית, לפי ה"קולולו" שהיא דופקת המוצא הוא מרוקאי, כך שהצרפתית באה מהבית, והיא לא סתם גימיק מאולץ. כמו שאמרתי, בחורה חמודה. שרה טוב, זזה טוב. אבל מה לעשות, זה בצרפתית, מה שיוצר כמה רגעים מצחיקים כאשר היא קוראת לקהל לחזור אחריה.
ריף כהן בהחלט סיפקה חוויה חיובית.
האם חיממה מאחד עד עשר? כן.
אחריה עולים Fools Gold שנותנים רושם די חיובי. יש פרקשניסט, יש סאקסופון, גיטריסט שנראה כמו ישו בשנות ה-70, וסולן ישראלי.
רושם בהחלט יכול להטעות.
הלהקה הביאה את אחת ההופעות הכי נוראיות שחוויתי. השירים מתמשכים דקות ארוכות אחרי שמיצו את עצמם, הגיטרה לא מפסיקה ליילל, ואת המוזיקה המעצבנת שלהם אני יכול לתאר רק כשילוב של קאנטרי,רוק קל,מוזיקה קאריבית,נסיון למשהו אקזוטי,סולו גיטרה ארוך ומעצבן.
ומעבר לזה הם גם קצת פטאתים. הסולן מכניס מילים בעברית על רקע מוזיקה סינית ושר על בייג'ינג. וככה בעזרת עברית במבטא אמריקאי הוא מנסה ליצור אשליה של משהו אקזוטי. כמו שאמרתי, פטאתי.
האם חיממו מאחד עד עשר? לא.
ולאט לאט, בין הופעת חימום אחת לשניה, משהו קורה סביבי. הקהל מתרבה, הצפיפות גוברת. אני מתחיל להבין שאמנם המיקום נהדר, אבל הוא לא יציל אותי מאיימת חמישים אלף האנשים. ופתאום עוד משהו קורה, ואני כבר לא רואה חמישים אלף אנשים, אלא רק ארבעה.
חלק שלישי: כוחו של שוויון ושל הלל סלובק
בוא נוציא את זה על ההתחלה, כדי שלא יהיו אי הבנות. הלחץ היה נוראי, אני רגיל להופעות הרבה יותר קטנות, מקסימום הבארבי מלא, לא חמישים אלף איש. אז כן, היה קצת קשה, אבל זה התגמד לעומת מה שהלך לי מול הפנים, ניגן לי ישירות לאוזניים, וזרם לי לרגליים.
הארבעה עולים על הבמה. צרחות, שאגות, טירוף.
אני לא זוכר את הסטליסט במדויק, לכן לא אבקר כל שיר ושיר:
קודם כל אפנה אל השירים מהאלבום החדש, אותו יצא לי לשמוע רק פעמיים, פעם אחת כשהוא יצא, ופעם שניה בערב לפני המופע. אני לא נמנה עם שונאיו, אבל הוא לא הלהיב אותי במיוחד.
ברוב השירים החדשים נהנתי בעיקר מהעובדה שהלהקה אשכרה מופיעה לי מול העיניים. ניסיתי להתחבר ולהקשיב, וכמובן שזזתי, אבל הסיטואציה לא היתה אידאלית לירידה לעומק השירים ומשמעותם.
בכל מקרה היו דווקא שני שירים מבין החדשים שנהנתי מהם מאוד, והם Raindance Maggie שתמיד סמפטתי, והיה מלהיב במיוחד אחרי ההקדמה המרגשת על הלל סלובק. והשיר השני שנהנתי ממנו היה Did I Let You Know, שגם אותו די חיבבתי, עם הגרוב הערבי שאמנם מאוד נפוץ במחוזות הרוק של ארצנו, אבל אצל הצ'ילי פפרז בפרט, וברוק אמרקאי בכללי, די נדיר. וכמובן שהופעת האורח של אבישי כהן על החצוצרה היתה מגניבה ביותר.
עכשיו באים הלהיטים. Snow, Other Side, Under The Bridge, Californiacation, Can't Stop, כולם שירים נהדרים לטעמי, אבל לא ציפיתי שהם יתעלו על הגרסה המוקלטת מבחינת איכות. מבחינת האנרגיות הם היו מדהימים. כמובן שברובם, בקטעים מסוימים, היה אפשר לשמוע בעיקר את הקהל השואג ביחד עם אנתוני, אבל את מי אני יכול להאשים כשאני הייתי אחד מהשואגים?
הלהיטים אשר היו הכי חזקים לדעתי:
Around The World- מה אפשר לעשות עם פתיח הבס המטורף הזה? חוץ מלקפוץ, להרים ידיים, ולהתכונן לטירוף.
By The Way- השיר היה אהוב עלי מאוד לפני הרבה שנים, אם הזמן קצת שחכתי ממנו. להגיד את האמת, זה אלבום של הצ'ילי פפרז שמעולם לא שמעתי את כולו. אבל כשהם התחילו לנגן את השיר נדלק אצלי משהו. בפזמונים שרתי את המילים עם כל הרגש, ובבתים רקדתי בטירוף.
אני אמנם מעריץ גדול של הלהקה, ותמיד יהיה לה פינה מיוחדת אצלי בתור הלהקה שהיוותה את צעדי הראשונים בעולם המוזיקה, אבל אני לא מתיימר להכיר את כל שיריה מכל תקופותיה. ולכן שירים כמו Throw Away Your Telvision, או Me And My Friends עוברים לי מעל לראש. כמו כן כמה מהטיזינג שהלהקה עשתה לאורך המופע(היחיד שקלטתי היה ל-My Lovely Man) אבל זה לא אומר של נהנתי מהם, מהשירים או מהטיזינג.
וכאן הייתי רוצה להעלות את הג'אמים המטריפים. אם משהו מסמל 'כיף' במוזיקה זה ג'אמים, והצ'ילי פפרז בהחלט עושים כיף עם המוזיקה שלהם.
היה פשוט תענוג לראות את פלי וצ'אד מג'אמג'מים ביחד, הבס-תופים מהטובים שאפשר לשמוע. היה אדיר.
ועכשיו, ההדרן. ההדרן היה שיא ההופעה מבכינתי. זה התחיל בקטע התיפוף של צ'אד סמית' ושל הפרקשניסט שהיה כיפי ומגניב ביותר, והוסיף עוד להערכה שהיתה לי לצ'אד.
אחר כך באה ההפתעה הגדולה, שבאמת עשתה לי את הערב. Power Of Equlity, פצצת אנרגיה שהשכיחה לגמרי את הצפיפות והמחנק. אני יכול לתאר את מהרגשתי כשהתחיל השיר רק כשמחה. שמחה ואושר, שמהר מאוד תורגמו לתנועות רגליים. מעבר להפתעה שהשיר בכלל נוגן, הופתעתי(ושמחתי) לראות שאבישי כהן עלה גם כאן, והפעם בשיר שבכלל אין בו תפקיד חצוצרה. זאת היתה תוספת מצויינת!
אחר כך הבנתי שהם נתנו עוד שיר מהאלבום החדש, אבל זה לגמרי עבר לי מעל הראש כשהבנתי מה הולך להיות השיר הבא, שבוודאי גם יסכם את הערב.
Give It Away הגיע, ואיתו כל הטירוף, השמחה, האדירות, וה-Fאנקיות העצבנית שהוא מבטיח. כאמור, עמד בציפיות וסיים את ההופעה כמו שצריך.
חלק רביעי ואחרון: עדיף להתחרט על מה שעשית מאשר על מה שלא עשית
כמו רבים אחרים, גם אני הייתי רוצה לראות סטליסט פחות מלא בלהיטים ושירים מהאלבום החדש. שהיו יותר שירים מ-Blood Suger Sex Magik וגם מהשנים הראשונות של הלהקה, למרות שאני לא כל כך בקי בחומרים האלה אני עדיין אוהב את הסגנון והייתי שמח לראות אותם מופיעים איתם. הייתי מאוד רוצה שהיו את השירים Aeroplain, Sir psycho Sexy, Purple Stain, ועוד רבים וטובים.
זה המחיר של להקה עם כל כך הרבה שנות עשייה, כל כך הרבה להיטים, והרבה מאוד קהל שלא מכיר את החומרים ה"כבדים" יותר.
אבל אין לי טעם רע בפה. ראיתי להקה שאני אוהב שנים, שבזכותה הטעם המוזיקלי שלי הוא מה שהוא היום, להקה שהיא אגדה, שזאת הסטוריה שהיא הגיע לארצנו הקטנה והכל כך שנויה במחלוקת.
אבל יותר חשוב מכל אלו, ראיתי להקה שהיא כל זה אבל גם אוהבת לעשות מוזיקה, אוהבת להיות על הבמה ולנגן. בלי זיקוקים, בלי תחפושות, בלי הפקה של חמישים רקדנים ותפאורה בשווי עשרות מליוני דולרים.
ארבעה אנשים שאוהבים מוזיקה, אוהבים לעשות מוזיקה, ואוהבים להופיע עם המוזיקה שלהם.
רואים את זה בכל צעד שהם עושים.
