זרקור על הסופרת בלינדה בן -עטר -קוטלר שאת ספרה ''מה אבא היה אומר'' הזכרתי לרגל יום הפינגווינים שחל היום.
בלינדה בן-עטר-קוטלר, אם לבן ותושבת קיבוץ באזור הצפון, מספרת על ההשראה לכתיבת ספרה הראשון, "מה אבא היה אומר". היא התאלמנה מבעלה גיל ז"ל, שהיה בשירות מילואים, כשהייתה בחודש שלישי להריונה ונשואה 7 חודשים. היו שלושה אירועים משמעותיים שגרמו לה להאמין ולדבוק ברעיון כתיבת הספר (למרות הקושי האישי שלה בחשיפה ואישיותה שמחפשת פרטיות). היא הבחינה בקשיים ומצוקות רבות של בנה לאורך השנים בתהליך גידולו, והאמינה כי דרך סיפור שניתן להזדהות עם הדמויות בו, היה סיכוי לסייע לבנה ולילדים עמם גדל בהתמודדות עם מצבו המשפחתי המורכב ולא שיגרתי. כל זאת עם כמה שפחות סבל והצקות מילדים.
לנגד עיניה עומדת אהבת האדם והחי, עזרה לזולת ושמירה על הסביבה. הדבר ניכר בספרה השני "גשר הקשר".
גשר הקשר/מאייר: בועז גבאי/הוצאת אוריון
"שְׁמִי פִּינִי, וַאֲנִי פִּיל אַפְרִיקָאִי
שֶׁחַי כָּאן בַּגּ'וּנְגֶל עִם יֶתֶר הָעֵדֶר,
שֶׁזֶּה סוּג שֶׁל קְבוּצָה אוֹ מִשְׁפָּחָה.
וְהַסִּבָּה שֶׁבִּגְלָלָהּ אֲנִי כָּאן, עוֹד טֶרֶם
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הִיא שֶׁאֲנִי סוֹבֵל מִנְּדוּדֵי שֵׁנָה..."
"אֲנִי רוֹצֶה לִנְדֹּד לַמֶּרְחַקִּים... הַרְחֵק מִכָּאן,
בְּיַבֶּשֶׁת אַסְיָה, יֵשׁ לִי קְרוֹבֵי מִשְׁפָּחָה.
פִּילִים אַסְיָתִיִּים, כָּךְ קוֹרְאִים לָהֶם..."
פיני, פיל אפריקאי צעיר, חולם לפגוש את בני משפחתו החיים ביבשת אסיה הרחוקה, אולם אינו יודע כיצד לעשות זאת.
הוא פוגש בנורית, שפירית עליזה ואופטימית, ויחד הם יוצאים למסע חלומי, ומזמינים את הקורא להצטרף אליהם ולהאמין שיש דרכים להגשים חלומות ולגשר בין עולמות שונים.
סיפור של ידידות מופלאה, שבכוחה לחבר יצורים ועולמות שונים ורחוקים.
סיפור על אחדות ושוויון — ושמירה על כדור הארץ.
ספרים נוספים:
"מָה?! בְּלִי שׁוּם חֻקִּים אוֹ כְּלָלִים מְחַיְּבִים?" הִשְׁתּוֹמְמָה נֶטַע. "בְּלִי 'לאֹ' אוֹ 'אָסוּר' חַד וּבָרוּר?"
"לאֹ וָלאֹ," צָחֲקָה קַטְיָה. "אֵין אֶצְלֵנוּ אִסּוּרִים אוֹ הוֹרָאוֹת אוֹ אֲפִלּוּ הִרְהוּרִים בָּעִנְיָן. וְהַמִּלִּים 'אָסוּר' וְ'לאֹ' אֵינָן קַיָּמוֹת
אֶצְלֵנוּ בַּלֶּקְסִיקוֹן. אִם כְּבָר, אֶצְלֵנוּ אוֹמְרִים הַרְבֵּה 'כֵּן וּ'מוּתָר' וְכָל הַשְּׁאָר."
נטע, נמלה-פועלת צייתנית וחולמנית, יוצאת כל בוקר לעבודתה הקשה, ומפגש מקרי עם קיפודה חייכנית מלמד אותה שאפשר גם אחרת, שהחיים מלאי שאלות ועניין, ובעיקר, שמותר לפעמים להגיד "לא", בנימוס, כמובן...
דרך סיפורה של נטע נפגש הקורא הצעיר עם סוגיה משמעותית מחיי היומיום, שמהווה הזדמנות לשיחה ולהתלבטות: האם מותר לעתים לחרוג מהכללים ולומר "לא" — להורים, למורים, לחברים ולמבוגרים שלפעמים בעצמם לא מעיזים — ואם כן, כיצד ואיך?
*ראה כאן https://www.tapuz.co.il/threads/הבוקר-בעיתון-מקור-ראשון.15543014/#post-144527848
*עצלן חבל על הזמן/מאייר: אנה פודולני/הוצאת אוריון
בלינדה בן-עטר-קוטלר, אם לבן ותושבת קיבוץ באזור הצפון, מספרת על ההשראה לכתיבת ספרה הראשון, "מה אבא היה אומר". היא התאלמנה מבעלה גיל ז"ל, שהיה בשירות מילואים, כשהייתה בחודש שלישי להריונה ונשואה 7 חודשים. היו שלושה אירועים משמעותיים שגרמו לה להאמין ולדבוק ברעיון כתיבת הספר (למרות הקושי האישי שלה בחשיפה ואישיותה שמחפשת פרטיות). היא הבחינה בקשיים ומצוקות רבות של בנה לאורך השנים בתהליך גידולו, והאמינה כי דרך סיפור שניתן להזדהות עם הדמויות בו, היה סיכוי לסייע לבנה ולילדים עמם גדל בהתמודדות עם מצבו המשפחתי המורכב ולא שיגרתי. כל זאת עם כמה שפחות סבל והצקות מילדים.
לנגד עיניה עומדת אהבת האדם והחי, עזרה לזולת ושמירה על הסביבה. הדבר ניכר בספרה השני "גשר הקשר".
גשר הקשר/מאייר: בועז גבאי/הוצאת אוריון
"שְׁמִי פִּינִי, וַאֲנִי פִּיל אַפְרִיקָאִי
שֶׁחַי כָּאן בַּגּ'וּנְגֶל עִם יֶתֶר הָעֵדֶר,
שֶׁזֶּה סוּג שֶׁל קְבוּצָה אוֹ מִשְׁפָּחָה.
וְהַסִּבָּה שֶׁבִּגְלָלָהּ אֲנִי כָּאן, עוֹד טֶרֶם
הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הִיא שֶׁאֲנִי סוֹבֵל מִנְּדוּדֵי שֵׁנָה..."
"אֲנִי רוֹצֶה לִנְדֹּד לַמֶּרְחַקִּים... הַרְחֵק מִכָּאן,
בְּיַבֶּשֶׁת אַסְיָה, יֵשׁ לִי קְרוֹבֵי מִשְׁפָּחָה.
פִּילִים אַסְיָתִיִּים, כָּךְ קוֹרְאִים לָהֶם..."
פיני, פיל אפריקאי צעיר, חולם לפגוש את בני משפחתו החיים ביבשת אסיה הרחוקה, אולם אינו יודע כיצד לעשות זאת.
הוא פוגש בנורית, שפירית עליזה ואופטימית, ויחד הם יוצאים למסע חלומי, ומזמינים את הקורא להצטרף אליהם ולהאמין שיש דרכים להגשים חלומות ולגשר בין עולמות שונים.
סיפור של ידידות מופלאה, שבכוחה לחבר יצורים ועולמות שונים ורחוקים.
סיפור על אחדות ושוויון — ושמירה על כדור הארץ.
ספרים נוספים:
*סיפור בקיצור על מותר ואסור/מאייר: איגור קוביאר/הוצאת אוריון
"מָה?! בְּלִי שׁוּם חֻקִּים אוֹ כְּלָלִים מְחַיְּבִים?" הִשְׁתּוֹמְמָה נֶטַע. "בְּלִי 'לאֹ' אוֹ 'אָסוּר' חַד וּבָרוּר?"
"לאֹ וָלאֹ," צָחֲקָה קַטְיָה. "אֵין אֶצְלֵנוּ אִסּוּרִים אוֹ הוֹרָאוֹת אוֹ אֲפִלּוּ הִרְהוּרִים בָּעִנְיָן. וְהַמִּלִּים 'אָסוּר' וְ'לאֹ' אֵינָן קַיָּמוֹת
אֶצְלֵנוּ בַּלֶּקְסִיקוֹן. אִם כְּבָר, אֶצְלֵנוּ אוֹמְרִים הַרְבֵּה 'כֵּן וּ'מוּתָר' וְכָל הַשְּׁאָר."
נטע, נמלה-פועלת צייתנית וחולמנית, יוצאת כל בוקר לעבודתה הקשה, ומפגש מקרי עם קיפודה חייכנית מלמד אותה שאפשר גם אחרת, שהחיים מלאי שאלות ועניין, ובעיקר, שמותר לפעמים להגיד "לא", בנימוס, כמובן...
דרך סיפורה של נטע נפגש הקורא הצעיר עם סוגיה משמעותית מחיי היומיום, שמהווה הזדמנות לשיחה ולהתלבטות: האם מותר לעתים לחרוג מהכללים ולומר "לא" — להורים, למורים, לחברים ולמבוגרים שלפעמים בעצמם לא מעיזים — ואם כן, כיצד ואיך?
*ראה כאן https://www.tapuz.co.il/threads/הבוקר-בעיתון-מקור-ראשון.15543014/#post-144527848