זר לא יבין זאת
כפי שכתבתי כאן למטה, הייתי הבוקר בניחום אבלים אצל המשפחה מנווה יעקב (אני גרה בשכונה סמוכה) שבנה נפל בעזה.
המוני מנחמים הגיעו, עומדים בשקט בתור כדי לנחם את המשפחה, ואחר כך יושבים בצד וקוראים דברים לעילוי נשמת החלל.
בית המשפחה צר מלהכיל את המוני המנחמים, רובם ככולם לא מכירים את המשפחה באופן אישי, ולכן הם יושבים בבית
הכנסת הסמוך. והכול נעשה בשקט ובנימוס לא רגילים. האימא בקושי עומדת על הרגליים ונזקקה לעזרה ותמיכה כדי להגיע למקום,
שמאד סמוך לבית המשפחה, אבל מקבלת באהבה וברצון את כל החיבוקים והנשיקות ודברי התנחומים שמרעיפים עליה, כאילו כל הנשים
שעמדו שם היו לפחות אחיותיה.
יש מי שדואג לסדר על השולחנות שמסביב דברי מאכל ומשקה, ושלטים מנחים את הקהל מה מברכים על כל מאכל, לע"נ החלל.
באה אתי חברה שהיא חילונית מתוך עיקרון, והיא מפתיעה אותי מאד ורוצה לברך את כל הברכות ומישהי מתנדבת ומנחה אותה מה לברך
על כל דבר. זוהי חברה מאד ותיקה, אנחנו חברות עשרות רבות של שנים ואני פשוט המומה מהמחזה הזה.
אחר כך נסעתי לקניון מלחה ובדרך - השילוט האלקטרוני בכביש בגין, שבדרך כלל נושא מידע לנהגים, אומר מה צריך לעשות
במקרה של אזעקה. בקניון מלחה לכאורה עולם כמנהגו נוהג. אנשים מסתובבים, עורכים סידורים וקניות אבל בכל קומה יש
שילוט גדול וברור המכוון למרחב המוגן.
בחנות אליה הלכתי, הייתה תקלה עם כרטיס הלקוח שלי. בעלת החנות מטלפנת להנהלה בתל אביב, מקבלת עזרה ופתאום
בצד השני מתנצלים, יש אזעקה ותיכף יחזרו אלינו כי רצים למרחב מוגן. אני מחכה בסבלנות דקות ספורות והם באמת מתקשרים
בחזרה ופותרים את הבעיה.
הסתכלתי על עצמנו, לרגע מהצד, וחשבתי לעצמי שאלה דברים שלא רואים בשום מקום בעולם.
שנזכה לבשר ולהתבשר רק טובות.