בובת פורצלן
New member
חבקי אותה!
(נכתב בעקבות האזנה לקלטת מדיטציה לקבלת הילד הפנימי של לואיז היי, למרות שאיבדתי אותה איפה-שהוא, ואני לא ממש בטוחה שהאזנתי...) אנחנו נכנסות לתוך החדר. היי לואיז נכנסת אחרי. היא מבקשת ממני בקולה של איריס יוטבת לחבק את הילדה. הילדה יושבת מקופלת על הרצפה בפינה. עיניה אדומות מבכי. דמעות יבשות. היא מסתכלת עליי במבט של "לכי מפה, לא רוצה." אבל אני רואה שעוד שנייה היא עומדת לבכות. אני רוצה לפייס אותה. אני מרגישה שאני אוהבת אותה כמו שאוהבים ילד מאוד יפה וזר. לא שלי. באמת אוהבת ואכפת לי ממנה. אז אני ניגשת אליה ומחבקת אותה מהצד. מלטפת את הראש שלה ומניחה אותו בעדינות על כתפי. "אל תבכי" אני אומרת, "אני אסדר את הכל". "מפגרת", היא אומרת לי. היא כועסת עליי כעס פנימי ושקט. אני חושבת שאולי היא מרגישה את המרחק שאני שומרת, כמו עם מיצי, שאני קונה לה אוכל, מלטפת אותה, אבל לא רוצה לאהוב אותה. כאב הוא מותרות בשבילי. לכי תסבירי לילדה. לכי תסבירי לה שזה לא חכמה לכאוב כשיש מי שיחבק. לכי תסבירי לה מה קורה כשהחיבוק שלך נבהל ובורח. כמו האוויר שמחובק בתוך הבלון, כשהבלון נדקר ומתפזר לתוך האוויר. בום! אני אומרת לה, את מתוקה, את יפה, קל לאהוב אותך עכשיו. אני רוצה לעזור לך, אבל אל תתרגלי. עכשיו מותר לך ליפול, אבל כשתגדלי אף אחד לא ישלם את שכר הדירה שלך אם לא תקומי בבוקר לעבודה. אצל הגדולים מי שנופל נופל חזק! תחשבי מגלשת מים, דמייני את המהירות הולכת וגוברת, תרגישי את הרוח מול הפנים שלך שמאיצות לכיוון התחתית, ועכשיו תביני שהבריכה ריקה ממים, בתחתית שלה יש כמה סלעים קשים ומשוננים ואקווריום קטן עם שני דגי הזהב שלך, שהנפילה שלך הולכת להפוך ולמחוץ. דמייני אותם נשפכים לרצפה עם מי האגרטל, נפצעים קלות משברי הזכוכית, סובלים, פוחדים בטירוף. הנפילה שלך תדפוק גם אותם. זה מה שאת רוצה? היא מביטה בי בעיניים נורא מוכרות. אני נזכרת שאחותי הקטנה אמרה לי פעם שהיא נורא הייתה רוצה להיות טיפשה. היא הסבירה שאם היא הייתה טיפשה היא הייתה חיה את החיים שלה באופן שונה לגמרי, נהנית מהרגע בכל רגע, עושה רק מה שכיף לה ועושה לה טוב. מי שלא חכם מספיק להבין את המושג "תוצאה עתידית של הנאה רגעית" המושג הזה פשוט לא קיים לגביו. שאלתי אותה, ומה עם העתיד? אתחתן לי עם עשיר, היא אמרה. חשבתי לעצמי שהלוואי ואפשר היה לעשות ניתוח שבו פותחים את המוח, מנתקים מתוכו את כל האזור שעוסק בניתוח וחשיבה וסוגרים חזרה. במקום תכנות מחשבים הייתי עוסקת כל היום במלאכת יד וכל האנרגיות שלי היו הופכות למרץ, אושר ואור. הייתי מושכת אליי אנשים נמרצים ומלאי שמחת חיים, והילדה הקטנה? היא הייתה יוצאת לחצר, משחקת עם ילדים אחרים, וצוחקת. הכל היה עטוף בחום ואהבה. אהבה הייתה מקבלת משמעות חדשה לגבינו.
(נכתב בעקבות האזנה לקלטת מדיטציה לקבלת הילד הפנימי של לואיז היי, למרות שאיבדתי אותה איפה-שהוא, ואני לא ממש בטוחה שהאזנתי...) אנחנו נכנסות לתוך החדר. היי לואיז נכנסת אחרי. היא מבקשת ממני בקולה של איריס יוטבת לחבק את הילדה. הילדה יושבת מקופלת על הרצפה בפינה. עיניה אדומות מבכי. דמעות יבשות. היא מסתכלת עליי במבט של "לכי מפה, לא רוצה." אבל אני רואה שעוד שנייה היא עומדת לבכות. אני רוצה לפייס אותה. אני מרגישה שאני אוהבת אותה כמו שאוהבים ילד מאוד יפה וזר. לא שלי. באמת אוהבת ואכפת לי ממנה. אז אני ניגשת אליה ומחבקת אותה מהצד. מלטפת את הראש שלה ומניחה אותו בעדינות על כתפי. "אל תבכי" אני אומרת, "אני אסדר את הכל". "מפגרת", היא אומרת לי. היא כועסת עליי כעס פנימי ושקט. אני חושבת שאולי היא מרגישה את המרחק שאני שומרת, כמו עם מיצי, שאני קונה לה אוכל, מלטפת אותה, אבל לא רוצה לאהוב אותה. כאב הוא מותרות בשבילי. לכי תסבירי לילדה. לכי תסבירי לה שזה לא חכמה לכאוב כשיש מי שיחבק. לכי תסבירי לה מה קורה כשהחיבוק שלך נבהל ובורח. כמו האוויר שמחובק בתוך הבלון, כשהבלון נדקר ומתפזר לתוך האוויר. בום! אני אומרת לה, את מתוקה, את יפה, קל לאהוב אותך עכשיו. אני רוצה לעזור לך, אבל אל תתרגלי. עכשיו מותר לך ליפול, אבל כשתגדלי אף אחד לא ישלם את שכר הדירה שלך אם לא תקומי בבוקר לעבודה. אצל הגדולים מי שנופל נופל חזק! תחשבי מגלשת מים, דמייני את המהירות הולכת וגוברת, תרגישי את הרוח מול הפנים שלך שמאיצות לכיוון התחתית, ועכשיו תביני שהבריכה ריקה ממים, בתחתית שלה יש כמה סלעים קשים ומשוננים ואקווריום קטן עם שני דגי הזהב שלך, שהנפילה שלך הולכת להפוך ולמחוץ. דמייני אותם נשפכים לרצפה עם מי האגרטל, נפצעים קלות משברי הזכוכית, סובלים, פוחדים בטירוף. הנפילה שלך תדפוק גם אותם. זה מה שאת רוצה? היא מביטה בי בעיניים נורא מוכרות. אני נזכרת שאחותי הקטנה אמרה לי פעם שהיא נורא הייתה רוצה להיות טיפשה. היא הסבירה שאם היא הייתה טיפשה היא הייתה חיה את החיים שלה באופן שונה לגמרי, נהנית מהרגע בכל רגע, עושה רק מה שכיף לה ועושה לה טוב. מי שלא חכם מספיק להבין את המושג "תוצאה עתידית של הנאה רגעית" המושג הזה פשוט לא קיים לגביו. שאלתי אותה, ומה עם העתיד? אתחתן לי עם עשיר, היא אמרה. חשבתי לעצמי שהלוואי ואפשר היה לעשות ניתוח שבו פותחים את המוח, מנתקים מתוכו את כל האזור שעוסק בניתוח וחשיבה וסוגרים חזרה. במקום תכנות מחשבים הייתי עוסקת כל היום במלאכת יד וכל האנרגיות שלי היו הופכות למרץ, אושר ואור. הייתי מושכת אליי אנשים נמרצים ומלאי שמחת חיים, והילדה הקטנה? היא הייתה יוצאת לחצר, משחקת עם ילדים אחרים, וצוחקת. הכל היה עטוף בחום ואהבה. אהבה הייתה מקבלת משמעות חדשה לגבינו.