חברה, אני מציעה כי כולנו נעצור לרגע
חברי הפורום, אנחנו פה כי אנו רוצים להביע כל דבר אשר יושב לנו על המצפון ובפורום מקבל ביטוי של חשיפה, אני חושבת כי על כולנו לעצור בנקודה זו ולחשוב קצת לעומק ...איך להתווכח כל מאבק, חריף ככל שיהיה, איננו מלחמה ( עמרם מצנע ) הייתי במלחמות. במלחמה זה אחרת, הרבה יותר גרוע והרבה יותר קשה. אף מאבק, לא על העברת כספים למשמרת אחר הצהריים ולא על שליש נקודת זכות, אינו מצדיק את השימוש במונחים מעולם המלחמה. מלחמה איננה משחק, מלחמה גם איננה מאבק. תשאלו את עשרות אלפי הנכים ואת עשרות אלפי האמהות השכולות. הם יסכימו. בנקודת זמן זו, שבה אי-ההסכמות בחברה הישראלית מגיעות לסף רתיחה, כדאי שנעצור ונקבל החלטה. החלטה שצריך להקטין את הלהבה, להקטינה בטרם רתיחה. ולהחלטה כזו צריך שיהיו שותפים כולם - מכל ה"לא-מסכימים" ועד לעיתונאים המשמשים פריזמה לוויכוח הציבורי. אין צורך לנהל את הוויכוח הציבורי, יהיה אשר יהיה, במונחים של מאבק "לחיים או למוות". לשם מה אנחנו צריכים ביטויים כמו "ניצחנו בנוק-אאוט", "הממשלה נכנעה", "שוחט התקפל" ועוד ועוד? על-פי תרבות הוויכוח הזו, בחברה שלנו מתקשר אדם לרעהו עם "סכין בין השיניים". ושלא יהיו אי-הבנות, אין לי בעיה עם עצם הוויכוח. ויכוח ציבורי הוא מאושיות הדמוקרטיה, וטוב שכך. הבעיה היא הסגנון והטון. אי אפשר להמשיך עוד עם הסגנון הנוכחי, עם הטון הזה שאינו מאפשר לאחד לשמוע את האחר. כאשר לרגע עוצרים, לרוב כדי לקחת אוויר, ובלית-ברירה גם קצת מקשיבים, מסתבר שהפערים אינם גדולים כל כך. בואו נעצור כאן ועכשיו את סגנון ה"אוי למנוצחים" שקנה לו מושב קבע בתרבות הדיון בחברה הישראלית, ויפה שעה אחת קודם. שלכם ... INSIGHT " דרכם של כל מטיפי המוסר היא להכריז : עשה כדבריי ולא כמעשיי "
חברי הפורום, אנחנו פה כי אנו רוצים להביע כל דבר אשר יושב לנו על המצפון ובפורום מקבל ביטוי של חשיפה, אני חושבת כי על כולנו לעצור בנקודה זו ולחשוב קצת לעומק ...איך להתווכח כל מאבק, חריף ככל שיהיה, איננו מלחמה ( עמרם מצנע ) הייתי במלחמות. במלחמה זה אחרת, הרבה יותר גרוע והרבה יותר קשה. אף מאבק, לא על העברת כספים למשמרת אחר הצהריים ולא על שליש נקודת זכות, אינו מצדיק את השימוש במונחים מעולם המלחמה. מלחמה איננה משחק, מלחמה גם איננה מאבק. תשאלו את עשרות אלפי הנכים ואת עשרות אלפי האמהות השכולות. הם יסכימו. בנקודת זמן זו, שבה אי-ההסכמות בחברה הישראלית מגיעות לסף רתיחה, כדאי שנעצור ונקבל החלטה. החלטה שצריך להקטין את הלהבה, להקטינה בטרם רתיחה. ולהחלטה כזו צריך שיהיו שותפים כולם - מכל ה"לא-מסכימים" ועד לעיתונאים המשמשים פריזמה לוויכוח הציבורי. אין צורך לנהל את הוויכוח הציבורי, יהיה אשר יהיה, במונחים של מאבק "לחיים או למוות". לשם מה אנחנו צריכים ביטויים כמו "ניצחנו בנוק-אאוט", "הממשלה נכנעה", "שוחט התקפל" ועוד ועוד? על-פי תרבות הוויכוח הזו, בחברה שלנו מתקשר אדם לרעהו עם "סכין בין השיניים". ושלא יהיו אי-הבנות, אין לי בעיה עם עצם הוויכוח. ויכוח ציבורי הוא מאושיות הדמוקרטיה, וטוב שכך. הבעיה היא הסגנון והטון. אי אפשר להמשיך עוד עם הסגנון הנוכחי, עם הטון הזה שאינו מאפשר לאחד לשמוע את האחר. כאשר לרגע עוצרים, לרוב כדי לקחת אוויר, ובלית-ברירה גם קצת מקשיבים, מסתבר שהפערים אינם גדולים כל כך. בואו נעצור כאן ועכשיו את סגנון ה"אוי למנוצחים" שקנה לו מושב קבע בתרבות הדיון בחברה הישראלית, ויפה שעה אחת קודם. שלכם ... INSIGHT " דרכם של כל מטיפי המוסר היא להכריז : עשה כדבריי ולא כמעשיי "
