לייב שמעון
New member
פמגוסְטַה - פרק נוסף
לפעמים כשאלוהים רוצה להיות לבד הוא נעלם לכמה ימים. בהתחלה זה קצת פגע בי וראיתי בזה סוג של ריחוק. זה היה די מוזר כי כשהייתי איתו הוא נתן הרגשה של חבר אמיתי. הרגשתי שאם יש אלוהים, ואני יודע שיש אלוהים, אז ככה תמיד רציתי שיהיה. חבר קרוב שאפשר לדבר איתו על הכל ולא מן אב עליון וחמור סבר. אבל כשהוא היה מתנתק ונעלם ולא מחזיר טלפונים ולא מתייחס להודעות SMS ולא למיילים שלי - את האמת - זה קצת פגע. אני מאמין שצריך לדבר על מה שמעיק. למדתי את זה מהזקנה שלי בפאריס. היא סיפרה לי שהיא למדה את זה מבעלה, המהנדס שנפל מהפיגום ומת אחרי 17 שניות בדיוק. "כשהיינו רבים," היא סיפרה לי, "הוא היה מסוגל להחזיק אותי ערה עד הבוקר כדי שנדבר על הדברים ונפתור אותם. הוא אמר כשהולכים לישון על צרות הן הופכות עד הבוקר לאסון". בקיצור, אז דיברתי על זה עם אלוהים. הוא לא התפלא על התחושה הזו. הוא אפילו אמר שהוא זוכר סצינה דומה עם מוחמד פעם. "רק שבמקרה של מוחמד," אמרתי לו "הוא היה רגיל, כנראה, להשאר לבד במרחבי המדבר ובמקרה שלי נראה לי שהפכתי די אובססיבי בקשר שלי איתך" (מדהים כמה מהר התרגלתי לדבר עם הבורא בגוף ראשון). הוא החליט לספר לי על ההתנתקויות. זה היה כשישבנו על הדשא בבית-החולים. אשתו של אלוהים היתה עדיין בהנשמה ולמזלה לא היה מי שיתפלל לבריאותה. גד אמר לי שבוא ניסע לאיזה מקום ושהוא רוצה להראות לי את אחד המקומות הכואבים לו ביותר. "היא בטח לא תתעורר בשניות הקרובות." הוא אמר. בשלב הזה של ההיכרות כבר לא התפלאתי שתוך שניה הוֶסְפה הגיעה למחוז חפצנו. העמדתי אותה במרכזה של עיר גדולה ומתקלפת. זו היתה יכולה להיות כל עיר שבעולם. היו בה הרחובות הרחבים של פאריס. הבתים היו גבוהים כמו בלונדון. המדרכות של איסטנבול והחופים של אתונה. היו לה את המשקופים של תל-אביב ואת השמש של ברצלונה. רק דבר אחד לא היה בה. רק דבר אחד חסר. והוא כל כך חסר שלקח זמן מה עד שהבחנתי בו. בפמגוּסְטה אין אנשים. זה היכה בי כמו רעם. בהתחלה חשבתי שאולי הגענו לאיזו עיר קוטבית שבה הלילה מואר וכולם עכשיו ישנים. אבל זה נראה מוזר הרבה יותר. לא היו בעיר מכוניות. השלטים היו דהויים לחלוטין. על המרפסות לא היה עציץ או פרח. חלונות הראווה היו מנותצים. הכל היה קפוא וזה היה מוזר כי לא היה שם קר. פמגוסטה היוונית נטושה מאז 1974. הצבא הטורקי פלש אליה בכדי להגן, לשיטתו, על התושבים הטורקים מפני הרוב היווני בקפריסין. מאז היא מדממת כגוויה שאזלו החיים ממנה והדם זורם ממנה אל המדרכה. "אתה מבין," אמר לי אלוהים "זו העיר הכי יתומה בעולם. כאן אני מתבודד כי כאן אני ממש לבד. כאן בחלק היווני של העיר אני יכול תמיד להזכר בטמטום ובחושך שיש באנשים שנבראו בצלמי ובדמותי. אני חש כאן את כל הכאב של עיר שנשארה לבדה. לעיר שאין בה אנשים אין חיים, אבל פמגוסטה היוונית רוצה שיחזרו אליה. עכשיו היא מסתפקת במועט. מדי פעם עובר כאן ג'יפ של הצבא הטורקי ומשבית את הדממה. והעיר שכל כך רוצה שמישהו יגור בה ויחיה ויביא ילדים לבית-הספר ולגן ויאהב ויעזוב, ויתגעגע ויסע ויחזור ויזיין ויבגוד ויתחנן ויחזור ויהיה נאמן - העיר הזו בוכה כל לילה ומחכה לפטרול הטורקי שזה, פחות או יותר, כל מה שיש לה. רק אני שומע את הבכי של עיר שלמה. רק אני יודע כמה זה קשה להיות עיר בודדה. כל בניין כואב בה, כל רחוב שאין בו מכוניות, כל כתה שילדים לא לומדים ורבים וצוחקים ובוכים בה. כל חוף שאין בו מציל ואין בו טובע ואין בו מוכר ארטיק שצועק "ארטיק שוקו", כל ספסל בלי זקן שקורא עיתון או זקנה שמסתכלת על נכד וחושבת על כמה מהר עבר הזמן מאז שהיא היתה ככה. שוב ראיתי את הדמעות הקטנות של אלוהים מתקבצות על לחיו ושוב הוא קצת התבייש באנושיות שלו והוא ניגב אותן עם גב ידו והשאיר סימן על פניו. שוב ראיתי ואהבתי את האלוהים שלי ושוב למדתי משהו על עצמי ועל חיי. ועל זה שאפשר מדי פעם להתחבר לצד הנשי שלנו וזה לא עושה אותנו פחות חזקים. אולי יותר. "אתה מבין," אמר לי אלוהים "אין לי כאב גדול מזה. מלראות את הכשלונות שלכם ולדעת שהם שלי. אין דבר שפולח חריצים בגופי ובנשמתי יותר מהפמגוסטות שהיו פעם עשירות וחזקות יותר מכל הערים שבעולם ואחר-כך הפכו לבורות ספיגה של הצואה האנושית. אני יושב כאן בכל פעם ומשפר את עצמי ואתכם. אני לומד כאן על טעויותי ומנסה שלא לחזור עליהן. אני צריך את הזמן הזה. כל אחד צריך את הפמגוסטה שלו - שתלמד אותו שהוא לא מושלם ושאם לא יעבוד על החיים שלו ויקום שעה קודם בכדי לעשות את זה - הוא ישאר לבד". הנחתי את ידי על הכתף של האלוהים החלש הזה ולא אמרתי דבר. הוא ידע מה אני מרגיש. אני קצת פחות. "אני יודע מה אתה חושב," הוא אמר לי (אם היינו בסרט אמריקאי אז הוא בטח היה ממשיך "למה אני לא עושה דבר בעניין?" - כי זו צורה להבהיר לצופה המטומטם בדיוק למה הוא מתכוון, אבל זה לא סרט אמריקאי ואנחנו לא מטומטמים וכל ההתפלספות הזו ממש לא לעניין...) "אני לא עושה דבר כי אני זה אתם ואתם הם אני. אתם אלה שצריכים לפתור את הבעיות בעצמכם." הוא שתק כאילו הוא מנסה לחשוב על ניסוח ההמשך. "אתה מבין, לייב שמעון," הוא אמר לי והסתכל בי באהבה "הדתות האלה שעליהם גדלת אתה וחבריך עושות לכם שירות דוב. הן מעבירות את האחריות מכם האנשים אל איזה אלוהים מסתורי ונציגיו שעל פני האדמה. הן מסירות מכם את האחריות לגורלכם. מעשיכם נשארים כאילו בידיכם, אבל הגורל - זה בידיים עליונות. זה בידי מי שתעבדו למענו בקיום מצוות מטומטות שאין קשר בינן לבין מה שרציתי להגיד באמת." "אז אפשר לצטט אותך - אלוהים אומר שאין טעם בקיום מצוות?" "לא ולא. זה לא מה שאני אומר. הייתי מציע לך להסתכל על זה ממש אחרת. המצוות חייבות יהיו לבוא ממך ולהיוולד אצלך. אל תסתפק במצוות מיד שניה. החלט אתה מה האמונות שלך, מה הדרך בה אתה הולך, מה תרצה לעשות, איך תהיה אדם טוב יותר, מה אתה מוכן לעשות בכדי שכל העולם יהיה מקום טוב יותר - אלה יהיו המצוות שלך. אל תיתן לאחרים להגיד לך איך אלוהים היה רוצה לקבל הוכחות לאמונתך. הוכח לי בעצמך מה אתה מוכן לעשות למעני. למענך. אני זה אתה. אני בתוכך. פמגוסטה לא תינצל אם אני אשחרר אותה מבדידותה. רק אתה ודומיך תוכלו לעשות כן. כי אלוהיכם לא יושב למעלה. הוא יושב בתוך ליבכם. זה האל היחידי שאני מכיר. זה האל היחידי שיש. סמוך עלי. אני אלוהיך. אני אחד." "ופמגוסטה יכולה להנצל?" "כל הפמגוסטות יינצלו בסוף כי באדם יש משהו טוב ביסודו. בסוף אתם מתעצמים ומגייסים את הטוב והנכון שבכם ופותרים את הבדידות, גם של עצמכם וגם של הפמגוסטות." ישבנו שעה ארוכה והסתכלנו על החוף הנטוש ב-No Mans Land. כל אחד מאיתנו היה שקוע במחשבות משלו ונעץ מבט בגלים אחרים. אחרי שעה ארוכה, בתיאום מופלא של חלקי-שניה הפנינו את פנינו זה לזה ואמרנו "אני". זאת אומרת, אני אמרתי אני - האל רק הינהן בהסכמה. הוא שוב קורא את מחשבותי. אלוהים הסתכל עלי ואמר לי "כן, זה אתה." הוא הסתכל עמוק בעיני והמשיך בלא שמץ של חגיגיות "אתה במועצת המנהלים שלי. אתה ממנה אותי ואתה מפטר אותי. אתה וכל האנושות שסביבך. זה לא אתם שעובדים אותי - זה אני שעובד כל זמן שתרצו בי ולא דורש מכם דבר. אני שנמצא בכם ורוצה שתקחו אחריות עלי ועל עצמכם. שתהיו אמיתיים. ואמיתיים זה טוב, תאמין לי, גם אם זה קצת כואב לפעמים".
לפעמים כשאלוהים רוצה להיות לבד הוא נעלם לכמה ימים. בהתחלה זה קצת פגע בי וראיתי בזה סוג של ריחוק. זה היה די מוזר כי כשהייתי איתו הוא נתן הרגשה של חבר אמיתי. הרגשתי שאם יש אלוהים, ואני יודע שיש אלוהים, אז ככה תמיד רציתי שיהיה. חבר קרוב שאפשר לדבר איתו על הכל ולא מן אב עליון וחמור סבר. אבל כשהוא היה מתנתק ונעלם ולא מחזיר טלפונים ולא מתייחס להודעות SMS ולא למיילים שלי - את האמת - זה קצת פגע. אני מאמין שצריך לדבר על מה שמעיק. למדתי את זה מהזקנה שלי בפאריס. היא סיפרה לי שהיא למדה את זה מבעלה, המהנדס שנפל מהפיגום ומת אחרי 17 שניות בדיוק. "כשהיינו רבים," היא סיפרה לי, "הוא היה מסוגל להחזיק אותי ערה עד הבוקר כדי שנדבר על הדברים ונפתור אותם. הוא אמר כשהולכים לישון על צרות הן הופכות עד הבוקר לאסון". בקיצור, אז דיברתי על זה עם אלוהים. הוא לא התפלא על התחושה הזו. הוא אפילו אמר שהוא זוכר סצינה דומה עם מוחמד פעם. "רק שבמקרה של מוחמד," אמרתי לו "הוא היה רגיל, כנראה, להשאר לבד במרחבי המדבר ובמקרה שלי נראה לי שהפכתי די אובססיבי בקשר שלי איתך" (מדהים כמה מהר התרגלתי לדבר עם הבורא בגוף ראשון). הוא החליט לספר לי על ההתנתקויות. זה היה כשישבנו על הדשא בבית-החולים. אשתו של אלוהים היתה עדיין בהנשמה ולמזלה לא היה מי שיתפלל לבריאותה. גד אמר לי שבוא ניסע לאיזה מקום ושהוא רוצה להראות לי את אחד המקומות הכואבים לו ביותר. "היא בטח לא תתעורר בשניות הקרובות." הוא אמר. בשלב הזה של ההיכרות כבר לא התפלאתי שתוך שניה הוֶסְפה הגיעה למחוז חפצנו. העמדתי אותה במרכזה של עיר גדולה ומתקלפת. זו היתה יכולה להיות כל עיר שבעולם. היו בה הרחובות הרחבים של פאריס. הבתים היו גבוהים כמו בלונדון. המדרכות של איסטנבול והחופים של אתונה. היו לה את המשקופים של תל-אביב ואת השמש של ברצלונה. רק דבר אחד לא היה בה. רק דבר אחד חסר. והוא כל כך חסר שלקח זמן מה עד שהבחנתי בו. בפמגוּסְטה אין אנשים. זה היכה בי כמו רעם. בהתחלה חשבתי שאולי הגענו לאיזו עיר קוטבית שבה הלילה מואר וכולם עכשיו ישנים. אבל זה נראה מוזר הרבה יותר. לא היו בעיר מכוניות. השלטים היו דהויים לחלוטין. על המרפסות לא היה עציץ או פרח. חלונות הראווה היו מנותצים. הכל היה קפוא וזה היה מוזר כי לא היה שם קר. פמגוסטה היוונית נטושה מאז 1974. הצבא הטורקי פלש אליה בכדי להגן, לשיטתו, על התושבים הטורקים מפני הרוב היווני בקפריסין. מאז היא מדממת כגוויה שאזלו החיים ממנה והדם זורם ממנה אל המדרכה. "אתה מבין," אמר לי אלוהים "זו העיר הכי יתומה בעולם. כאן אני מתבודד כי כאן אני ממש לבד. כאן בחלק היווני של העיר אני יכול תמיד להזכר בטמטום ובחושך שיש באנשים שנבראו בצלמי ובדמותי. אני חש כאן את כל הכאב של עיר שנשארה לבדה. לעיר שאין בה אנשים אין חיים, אבל פמגוסטה היוונית רוצה שיחזרו אליה. עכשיו היא מסתפקת במועט. מדי פעם עובר כאן ג'יפ של הצבא הטורקי ומשבית את הדממה. והעיר שכל כך רוצה שמישהו יגור בה ויחיה ויביא ילדים לבית-הספר ולגן ויאהב ויעזוב, ויתגעגע ויסע ויחזור ויזיין ויבגוד ויתחנן ויחזור ויהיה נאמן - העיר הזו בוכה כל לילה ומחכה לפטרול הטורקי שזה, פחות או יותר, כל מה שיש לה. רק אני שומע את הבכי של עיר שלמה. רק אני יודע כמה זה קשה להיות עיר בודדה. כל בניין כואב בה, כל רחוב שאין בו מכוניות, כל כתה שילדים לא לומדים ורבים וצוחקים ובוכים בה. כל חוף שאין בו מציל ואין בו טובע ואין בו מוכר ארטיק שצועק "ארטיק שוקו", כל ספסל בלי זקן שקורא עיתון או זקנה שמסתכלת על נכד וחושבת על כמה מהר עבר הזמן מאז שהיא היתה ככה. שוב ראיתי את הדמעות הקטנות של אלוהים מתקבצות על לחיו ושוב הוא קצת התבייש באנושיות שלו והוא ניגב אותן עם גב ידו והשאיר סימן על פניו. שוב ראיתי ואהבתי את האלוהים שלי ושוב למדתי משהו על עצמי ועל חיי. ועל זה שאפשר מדי פעם להתחבר לצד הנשי שלנו וזה לא עושה אותנו פחות חזקים. אולי יותר. "אתה מבין," אמר לי אלוהים "אין לי כאב גדול מזה. מלראות את הכשלונות שלכם ולדעת שהם שלי. אין דבר שפולח חריצים בגופי ובנשמתי יותר מהפמגוסטות שהיו פעם עשירות וחזקות יותר מכל הערים שבעולם ואחר-כך הפכו לבורות ספיגה של הצואה האנושית. אני יושב כאן בכל פעם ומשפר את עצמי ואתכם. אני לומד כאן על טעויותי ומנסה שלא לחזור עליהן. אני צריך את הזמן הזה. כל אחד צריך את הפמגוסטה שלו - שתלמד אותו שהוא לא מושלם ושאם לא יעבוד על החיים שלו ויקום שעה קודם בכדי לעשות את זה - הוא ישאר לבד". הנחתי את ידי על הכתף של האלוהים החלש הזה ולא אמרתי דבר. הוא ידע מה אני מרגיש. אני קצת פחות. "אני יודע מה אתה חושב," הוא אמר לי (אם היינו בסרט אמריקאי אז הוא בטח היה ממשיך "למה אני לא עושה דבר בעניין?" - כי זו צורה להבהיר לצופה המטומטם בדיוק למה הוא מתכוון, אבל זה לא סרט אמריקאי ואנחנו לא מטומטמים וכל ההתפלספות הזו ממש לא לעניין...) "אני לא עושה דבר כי אני זה אתם ואתם הם אני. אתם אלה שצריכים לפתור את הבעיות בעצמכם." הוא שתק כאילו הוא מנסה לחשוב על ניסוח ההמשך. "אתה מבין, לייב שמעון," הוא אמר לי והסתכל בי באהבה "הדתות האלה שעליהם גדלת אתה וחבריך עושות לכם שירות דוב. הן מעבירות את האחריות מכם האנשים אל איזה אלוהים מסתורי ונציגיו שעל פני האדמה. הן מסירות מכם את האחריות לגורלכם. מעשיכם נשארים כאילו בידיכם, אבל הגורל - זה בידיים עליונות. זה בידי מי שתעבדו למענו בקיום מצוות מטומטות שאין קשר בינן לבין מה שרציתי להגיד באמת." "אז אפשר לצטט אותך - אלוהים אומר שאין טעם בקיום מצוות?" "לא ולא. זה לא מה שאני אומר. הייתי מציע לך להסתכל על זה ממש אחרת. המצוות חייבות יהיו לבוא ממך ולהיוולד אצלך. אל תסתפק במצוות מיד שניה. החלט אתה מה האמונות שלך, מה הדרך בה אתה הולך, מה תרצה לעשות, איך תהיה אדם טוב יותר, מה אתה מוכן לעשות בכדי שכל העולם יהיה מקום טוב יותר - אלה יהיו המצוות שלך. אל תיתן לאחרים להגיד לך איך אלוהים היה רוצה לקבל הוכחות לאמונתך. הוכח לי בעצמך מה אתה מוכן לעשות למעני. למענך. אני זה אתה. אני בתוכך. פמגוסטה לא תינצל אם אני אשחרר אותה מבדידותה. רק אתה ודומיך תוכלו לעשות כן. כי אלוהיכם לא יושב למעלה. הוא יושב בתוך ליבכם. זה האל היחידי שאני מכיר. זה האל היחידי שיש. סמוך עלי. אני אלוהיך. אני אחד." "ופמגוסטה יכולה להנצל?" "כל הפמגוסטות יינצלו בסוף כי באדם יש משהו טוב ביסודו. בסוף אתם מתעצמים ומגייסים את הטוב והנכון שבכם ופותרים את הבדידות, גם של עצמכם וגם של הפמגוסטות." ישבנו שעה ארוכה והסתכלנו על החוף הנטוש ב-No Mans Land. כל אחד מאיתנו היה שקוע במחשבות משלו ונעץ מבט בגלים אחרים. אחרי שעה ארוכה, בתיאום מופלא של חלקי-שניה הפנינו את פנינו זה לזה ואמרנו "אני". זאת אומרת, אני אמרתי אני - האל רק הינהן בהסכמה. הוא שוב קורא את מחשבותי. אלוהים הסתכל עלי ואמר לי "כן, זה אתה." הוא הסתכל עמוק בעיני והמשיך בלא שמץ של חגיגיות "אתה במועצת המנהלים שלי. אתה ממנה אותי ואתה מפטר אותי. אתה וכל האנושות שסביבך. זה לא אתם שעובדים אותי - זה אני שעובד כל זמן שתרצו בי ולא דורש מכם דבר. אני שנמצא בכם ורוצה שתקחו אחריות עלי ועל עצמכם. שתהיו אמיתיים. ואמיתיים זה טוב, תאמין לי, גם אם זה קצת כואב לפעמים".
