אורית שימי לב....
מנסיוני בחיים (ניסיני הקצר אני רק בת 23) למדתי שמה שעושה את העבודה אינו "המקום" כלומר הצורה בה ניראה המשרד, או הבניין... אלא האנשים. אני עברתי בזמנו ממקום עבודה הכי מדהים בעולם, בבנין יוקרה עם חברה צעירים מרחבי העולם, לעבודה במשרד קטן בנחלת בניימין, שהייתי צריכה לעבור שם כל יום לחדר אחר עקב מחסור במחשבים. אבל במשרד הקטן, הפחות יוקרתי (ואולי גם המשכורת כי לא היו שם בונוסים) נהנתי מכל רגע! ההנאה הביאה לי את החשק להשקיע בעצמי, אם זה בבגדים ובעוד דברים, כשהייתי צריכה לסיים את תפקידי במקום (הגעתי לעבודה בשביל פרוייקט מסויים) הוצעה לי עבודה נוספת במקום. מהמקום היוקרתי יותר, הייתי מגיעה הביתה עיפה, המנהלים היו מגעילים, והרגשתי רע עם העבודה שעשיתי. מאז למדתי שכאשר אני מחפשת עבודה, אני מחפשת עבודה שהמנהלים בה טובים, ולא משנה איך המקום ניראה. את ה"עושר" של המקום אני אוכל לעצב, וכדוגמא לכך אני יכולה לתת את אח שלי, שהגיע למקום עבודה שבו כולם הגיעו עם חולצת טישרט וג'ינס וכפכפים, והוא שהיה רגיל מעבודה אחרת להגיע עם חולצות פולו המשיך להגיע כך לעבודה, לאחר כחודש כולם החלו להתלבש בצורה רשמית לעבודה, והמשרד השתנה והפך ליוקרתי יותר... אולי הגישות שלנו שונות, אני לא אגיד שאינני שואפת לעוד, אולם כשאני מחפשת עבודה, אינני נותנת חשיבות (בהתחלה) למשכורת, אלא לחברה אליה אני הולכת, אם אני רואה שהאנשים לא מצאו חן בעיני בראיון אינני נשארת לעבוד באותו מקום גם אם קיבלו אותי. לי חשובה החברה של האנשים. ואני יודעת שהכסף או העלאה במשכורת תגיע לאחר מכן.