אני רוצה להתייחס לדבריך
רק לגבי הכאבים עם טבעת, או עצירות לאחר שרוול.
לא לגבי סרטן המעי הגס או סרטן הקיבה - כי לגבי מחלות נוראות אלה או החולים המסכנים בהם, אין לי שום מסקנות ושום תובנות. אני מסכימה למשפט "לכל מחלה יש המסלול שלה".
אבל לגבי דבריך על כאבים עם טבעת והמחשבה שזה טבעי להרגיש לחץ וקושי לאכול - אני לא מסכימה למחשבה הזו.
יש לבן אדם כאבים ולחץ וקושי לאכול - שיגיד. שישאל. שישאל את המנתח, את הצוות שלו, את רופא המשפחה. את הפורום שלנו. יש מלא דברים שצריך לבדוק - חיידק בקיבה, בדיקות דם וכל הבדיקות שרופאים שולחים כשיש תלונות כאלה, צילום וושט קיבה (אולי זו תזוזה?). מה זאת אומרת לחיות בשלום עם כאבים ולחץ וקושי לאכול ולא לבדוק את זה?
ואותו כנ"ל לגבי עצירות חוזרת ודימומים מפי הטבעת. זו לא עצירות של שבוע-שבועיים אחרי הניתוח. זו עצירות חוזרת, שנמשכת כבר הרבה מאוד זמן. מה פירוש להשלים עם המצב ולא ללכת לרופא להיבדק? לשאול? רופא משפחה, כירורג - כל מי שעוסק ברפואה יידלק לו אור אדום כשמספרים לו על הסימפטומים הללו, והוא לא יחשוד בשרוול כלל וכלל.
מי כמוני מבין את מירוץ החיים המטורף, שאין זמן לנשום, כל שכן לשאול בפורום או לגשת לרופא. וכשהלו"ז לוחץ אותך מטורפות אתה רץ בכביש גם באור אדום ועובר על החוק כדי להספיק את האוטובוס האחרון.
אבל זה בתנאי שהכביש פנוי ואין מכוניות שנוסעות. אם מכוניות נוסעות בכביש, אז אפילו שאין לך ברירה ואין לך זמן, לא חוצים אותו באור אדום. צריך לדעת לסדר נכון את סדרי העדיפויות של החיים.
