חברים יקרים שלום ../images/Emo140.gif
אני מרגישה צורך להסביר מה קרה לי ולאן נעלמתי, למרות שלא נעדרתי זמן רב. עברתי התמוטטות נפשית. לא לדאוג, זה היה ברמה קלה ביותר, ולמען האמת אני מתפלאת שזה לא קרה קודם או שזה לא קרה בעוצמה חזקה יותר. שעות רבות ליד המחשב, ללא שינה, מלאי סיוטים, לאחריהם התיפקוד כל היום כולו לקוי ואני מתמוטטת מעייפות, מנקרת כל היום וראשי סובב... חטאתי, חברים, בחטא הגאווה. חשבתי שאוכל לעזור פה לכולם (לא רק בפורום הזה). חשבתי שאוכל ליטול מכם את הצער והכאב, לייעץ לכם מנסיוני, לתת כתף בכל עת בכל שעה... חשבתי שאין לי חיים מלבד המחשב. הרגשתי (ועדיין מרגישה) צורך לקבל בחיבוק את החדשים, לסייע גם לותיקים ממני, והכל ללא תנאי וללא גבולות, כי כזאת אני - טוטאלית. חשבתי שאוכל להושיע את העולם מסבלותיו (טוב אני דרמטית, אני יודעת) ולמחות דמעה מעיניהם של הבוכים, אך חטאתי. חטאתי בחטא הגאווה, מבלי שאתכוון לכך כלל. זה הגיע למצב שאני חולמת סיוטים על האנשים בפורום, והופכת אותם לחלק חשוב בחיי. הגעתי למסקנה שאיני יכולה עוד. איני יכולה לשמש צוק איתן, והרי גם אני בן אדם ולפעמים נשברת. איני יכולה להיות זמינה 24 שעות. לא תמיד יש לי תשובות. כשאנשים (ואני לא מציינת מי) כותבים לי במסרים דברים כמו: "תעזרי בבקשה ל - X, הוא סובל" או "תעזרי לי, אני רוצה למות" או דברים מעין אלו, אני הולכת ומתכנסת בתוך עצמי. איני יכולה לאכול, איני יכולה לשתות, ובמרבית המקרים גם אין לי אמצעי תקשורת עם אותו אדם - טלפון וכד', וגם אם יש לי - מה בדיוק אני אמורה להגיד לו? ואיך אני אמורה לעזור? הלא איני פסיכולוגית ולא יועצת, ומעולם לא התיימרתי להיות. יושבת וכותבת לזה ולהוא והכל עם המון אהבה ודאגה, אך העייפות הכריעה אותי וגם הרגישות שלי המופרזת. אנשים, אתם הרבה יותר חזקים ממה שחשבתי! אתם יודעים להתמודד ואני לומדת מכם המון! אז אני עובדת עכשיו חזק על להשתדל להימנע ממעורבות ריגשית אינטנסיבית מדי, ואם זה אומר לא להגיב לכל הודעה אז אוקיי. ואם זה אומר לא לדעת הכל - בסדר. ואם זה אומר שיומיים - שלושה בשבוע אני לא אפתח בכלל את המחשב - גם זה יועיל לשלוות הנפש שכל כך חסרה לי. אנשים - אל נא תיפגעו ממני! אני אמשיך לכתוב פה ובפורומים אחרים, ואמשיך לעזור מכל הלב, כמו גם לשתף אתכם בבעיות שלי. אני רק מבקשת הבנה: איני יכולה לשאת את כל העולם על כתפיי ויש לי נטיה לעשות זאת. תרגישו חופשי להמשיך לכתוב לי גם במסרים. תרגישו חופשי לדבר איתי. אבל אל תכעסו אם יקח לי זמן להגיב. אני פה, רק לוקחת צעד אחד אחורה מתוך תקווה להגן על עצמי קודם כל, כדי שאוכל להיות כאן בשבילכם וגם בשביל עצמי. אולי זה נתפס קצת אנוכי, אבל מה לעשות, מה עדיף - שאוותר לחלוטין על עצמי ובסוף לא ישאר כלום לא בשבילכם ולא בשבילי? אני חייבת ללמוד להציב גבולות ואני מקווה מאוד בכל הלב שלא תכעסו עלי, כי אני אוהבת אתכם מאוד, ולוקחת את האחריות על עצמי בלבד. אנא סלחו לי. אוהבת אתכם, קוראת את מה שאתם כותבים, ומבטיחה גם לכתוב ולהגיב בהמשך, מתוך בריאות שלמה יותר... המון אור ואהבה, בוזי
אני מרגישה צורך להסביר מה קרה לי ולאן נעלמתי, למרות שלא נעדרתי זמן רב. עברתי התמוטטות נפשית. לא לדאוג, זה היה ברמה קלה ביותר, ולמען האמת אני מתפלאת שזה לא קרה קודם או שזה לא קרה בעוצמה חזקה יותר. שעות רבות ליד המחשב, ללא שינה, מלאי סיוטים, לאחריהם התיפקוד כל היום כולו לקוי ואני מתמוטטת מעייפות, מנקרת כל היום וראשי סובב... חטאתי, חברים, בחטא הגאווה. חשבתי שאוכל לעזור פה לכולם (לא רק בפורום הזה). חשבתי שאוכל ליטול מכם את הצער והכאב, לייעץ לכם מנסיוני, לתת כתף בכל עת בכל שעה... חשבתי שאין לי חיים מלבד המחשב. הרגשתי (ועדיין מרגישה) צורך לקבל בחיבוק את החדשים, לסייע גם לותיקים ממני, והכל ללא תנאי וללא גבולות, כי כזאת אני - טוטאלית. חשבתי שאוכל להושיע את העולם מסבלותיו (טוב אני דרמטית, אני יודעת) ולמחות דמעה מעיניהם של הבוכים, אך חטאתי. חטאתי בחטא הגאווה, מבלי שאתכוון לכך כלל. זה הגיע למצב שאני חולמת סיוטים על האנשים בפורום, והופכת אותם לחלק חשוב בחיי. הגעתי למסקנה שאיני יכולה עוד. איני יכולה לשמש צוק איתן, והרי גם אני בן אדם ולפעמים נשברת. איני יכולה להיות זמינה 24 שעות. לא תמיד יש לי תשובות. כשאנשים (ואני לא מציינת מי) כותבים לי במסרים דברים כמו: "תעזרי בבקשה ל - X, הוא סובל" או "תעזרי לי, אני רוצה למות" או דברים מעין אלו, אני הולכת ומתכנסת בתוך עצמי. איני יכולה לאכול, איני יכולה לשתות, ובמרבית המקרים גם אין לי אמצעי תקשורת עם אותו אדם - טלפון וכד', וגם אם יש לי - מה בדיוק אני אמורה להגיד לו? ואיך אני אמורה לעזור? הלא איני פסיכולוגית ולא יועצת, ומעולם לא התיימרתי להיות. יושבת וכותבת לזה ולהוא והכל עם המון אהבה ודאגה, אך העייפות הכריעה אותי וגם הרגישות שלי המופרזת. אנשים, אתם הרבה יותר חזקים ממה שחשבתי! אתם יודעים להתמודד ואני לומדת מכם המון! אז אני עובדת עכשיו חזק על להשתדל להימנע ממעורבות ריגשית אינטנסיבית מדי, ואם זה אומר לא להגיב לכל הודעה אז אוקיי. ואם זה אומר לא לדעת הכל - בסדר. ואם זה אומר שיומיים - שלושה בשבוע אני לא אפתח בכלל את המחשב - גם זה יועיל לשלוות הנפש שכל כך חסרה לי. אנשים - אל נא תיפגעו ממני! אני אמשיך לכתוב פה ובפורומים אחרים, ואמשיך לעזור מכל הלב, כמו גם לשתף אתכם בבעיות שלי. אני רק מבקשת הבנה: איני יכולה לשאת את כל העולם על כתפיי ויש לי נטיה לעשות זאת. תרגישו חופשי להמשיך לכתוב לי גם במסרים. תרגישו חופשי לדבר איתי. אבל אל תכעסו אם יקח לי זמן להגיב. אני פה, רק לוקחת צעד אחד אחורה מתוך תקווה להגן על עצמי קודם כל, כדי שאוכל להיות כאן בשבילכם וגם בשביל עצמי. אולי זה נתפס קצת אנוכי, אבל מה לעשות, מה עדיף - שאוותר לחלוטין על עצמי ובסוף לא ישאר כלום לא בשבילכם ולא בשבילי? אני חייבת ללמוד להציב גבולות ואני מקווה מאוד בכל הלב שלא תכעסו עלי, כי אני אוהבת אתכם מאוד, ולוקחת את האחריות על עצמי בלבד. אנא סלחו לי. אוהבת אתכם, קוראת את מה שאתם כותבים, ומבטיחה גם לכתוב ולהגיב בהמשך, מתוך בריאות שלמה יותר... המון אור ואהבה, בוזי
