חברים יקרים שלום

[יעל של אודי]

חברים יקרים שלום

אתמול נסעתי להפרד מחברתי ומהתינוקת שלה. בלילה לא ישנתי. פחדתי משידור חוזר של הפעם הקודמת. אבל אני ראיתי משהו שלא ציפיתי לראות ביום הזה. ראיתי שזאת לא התינוקת שלי. למרות שהסתכלתי מקרוב קרוב, וחיפשתי את קווי הדמיון הרגשיים שכלכך פחדתי שאחוש כשאני מחזיקה אותה בזרועותי, הם לא היו שם. זאת התינוקת שלה. ושלי נמצאת במעמקי ליבי ונפשי. שני סיפורים נפרדים ושונים כלכך. עם כל העצב הרב שעדיין קורע את ליבי והקנאה הרבה, לא על שהיא הצליחה, אלא על שאנחנו לא הצלחנו, הבנתי עד כמה זה היה הדבר הנכון לעשות: לאסוף את כל כוחותי ולגשת אליה כאל אמא טרייה ואל הקטנה כאל ביתה של חברתי הטובה ביותר. ישבתי והבטתי בזמן שהיא הניקה אותה והקנאה הורגת אותי מבפנים. רציתי לשאול אותה איך זה? מה ההרגשה שאני לא הספקתי לחוות? אבל התאפקתי, אני רוצה לחוות את זה לבדי, בלי ציפיות והכנות וסיפורים מאחרים. אני רוצה את החוויה שלי. עצובה אבל יותר שלמה המשך יום נעים לכולם יעל

 

[e k]

יעל היקרה

אני חושבת שעשית את הצעד הנכון ביותר. לולא היית הולכת היו לך רגשות אשמה שהיו פוגעים בקשר הנפלא שלכן. קשה זה יהיה עוד הרבה זמן אבל בהחלט את יכולה להגיד לעצמך שהתקדמת שלב נוסף בדרך למעלה. אני מאחלת לך חזרה נעימה הביתה

 

[לולה א]

יעל יקרה שלום גם לך

קראתי את הודעה שלך וכולי צמרמורת "ראיתי שזאת לא התינוקת שלי" חברתי הטובה ילדה שבועיים לפני וגם אני, בדיוק כמוך החזקתי אותה ונסיתי להרגיש משהו, אבל לא, היא לא היתה שלי. היא היתה מקסימה ומתוקה אבל אחרי שראיתי את שלי לא אוכל להתבלבל ולהרגיש את אותה התחושה... כך הבנתי שכל תינוקות שנולדו בסביבתי(של החברה של הגיסה ושל השכנה) הם מקסימים וחמודים אבל הם לא שלי. התרגלתי למפגשים האלה ועם הזמן הם הפכו פחות מאיימים עבורי מכיוון שהתעמתתי איתם ולא ברחתי מהם. אני מקווה בשבילך שגם את תרגישי כך. העצב והקנאה מובנים ואי אפשר להתחמק מהם ובכל אופן שמחה בשבילך שאת מרגישה יותר שלמה עם עצמך, מאחלת לך נסיעה טובה.

לולה

 

[יעל של עדי]

יעל

אני שמחה שעשית את זה, שנפרדת ממנה. זה ממש חשוב, מה גם שגילית אגב כך שלה יש את התינוקת שלה. לפני כחצי שנה, לקחנו בן זוגי ואני את סבתי בת ה90 לסרט בקולנוע. עד אז היא כל הזמן בכתה שהיא לא הולכת לקולנוע וזה מאוד חסר לה. אחרי שלקחנו אותה היא הודתה לנו ואמרה שעכשיו היא שלמה עם זה שהיא כבר לא יכולה ללכת לקולנוע ןהיא יודעת שזה כבר יותר מדי בשבילה. ולמה אני מספרת את זה? זאת הייתה האסוציאציה שלי. ההשלמה שלי עם עצמי לגבי משהו. במקרה שלך, ההשלמה שחברתך אמא ויש לה תינוקת. העובדה שמשלימים, לא אומרת שאין קנאה (אני בטוחה שסבתי מקנאה בחברותיה שעוד הולכות לסרט...) וזה גם לא אומר שטוב לנו עם מה שקורה לנו. אבל בכל זאת נראה לי שאולי במובן מסוים זה מאפשר ללכת קדימה. סוף שבוע רגוע יעל

 

[קטיה 007]

צעד חזק ומדהים

אך קשה ועם אומץ. התתמודדות עם דברים שכאלו בסוף מחזקת אותנו (אולי זה לא נראה לעין מיד אבל בהמשך תחושי בכך). אני כל כך מבינה מה את עוברת כי 2 חברות שלי ילדו ממש בסמוך לתאריך הלידה המשוער שלי והביקורים היו קשים והחזירו המון אחורה אך היום אחרי 4 וחצי חודשים מהלידה שלהן אני מתראה איתן ובלי הרגשת קנאה ואף לפעמים מתגעגעת לילדות המקסימות ובלי לחוש קנאה על החוויה שלהן. ככל שתהיי יותר חזקה כך יהיה לך קל יותר בעתיד אף תוכלי לסגור מעגלים עם עצמך ולהשלים חזרה את הפזאל של עמצך לדרך חדשה... נסיעה טובה בחזרה הבייתה קטיה

 

[יעל של אודי]

תודה לכולכן על הדברים החמים

אכן יותר שלמה, מרגישה יותר מוכנה להתמודדות הקשה שמחכה לנו אבל יודעת שאוכל לעמוד בזה בתמיכתו המדהימה של בן זוגי ובאהבה החזקה שיש לנו. כולי תקווה שיום יבוא ואוכל גם אני לבשר כאן טובות. סוף שבוע נעים לכולם ונמשיך לשתף ולתמוך ולעודד (אם נוכל...) מאיטליה. תודה לכולכם שעזרתם לי להעביר את החופשה הלא קלה הזאת. שנה טובה, מתוקה והכי חשוב, פוריה, מלאה בריאות ואהבה. נשיקות יעל של אודי

 

[הדרך קשה]

ליעל

כל הכבוד על היוזמה והביצוע, אני מקווה שאת מרגישה שבכך סגרת מעגל, כמו גם לגבי השיבה לאיטליה. נדמה לי שאני קוראת בין השורות שלך עוצמות ותקוות חדשות, ומקווה שזה אכן כך, גם אם בתחילה תוצפי שוב בתחושות הישנות. את חייבת לעצמך ולבן זוגך לפתוח דף חדש, לבחור בחיים ולהמשיך הלאה. מה שקרה הוא מספיק נורא בפני עצמו, ואולי הגיע הזמן להתנתק מהכאב. נכון שכל אחד הוא טיפוס אחר, עם אופני התמודדות שונים, אני מאוד שכלתנית, אבל אני רוצה לספר משהו - אני זוכרת שאחרי שתי ההפלות שהיו לי, הייתי בדאון שבועיים, והחלטתי לחכות שני מחזורים, בהם היו המון מחשבות מה יהיה, ובאיזשהוא שלב פשוט אמרתי לעצמי: ואם הרע מכל יקרה, ותתרחש שוב הפלה, אז מה הטעם עכשיו בלשחזר את מה שקרה ולהתעמק בכאב שלי ובאכזבה שלי, אני צריכה לשמור את כוחותי להמשך הדרך. ובנוסף לזה, אני אוהבת לחשוב על עצמי כעל אדם שלא חושש מהתמודדויות, ובכל פעם שניצבת בפני בחירה בין אלטרנטיבות, כשאחת מהן קשה נפשית או באופן אחר, אני אומרת לעצמי - לא אדם כמוני יירתע ובוחרת בה. לא מתוך שחצנות או שגעון גדלות, אלא מתוך מחשבה שכך ראוי לנהוג, ומחשבה שהפחד הוא משהו שצריך להתמודד איתו באומץ. נכון שבמקרה שלי לא הייתי צריכה להחליט על הפלה ולא לעבור לידה מוקדמת, כמו שאת ואחרות כאן,אבל בכל זאת אני מרגישה קירבה רגשית רבה לסיפורים של אחרות כאן סתם, ורציתי לשתף בהרגשות ובמחשבות שלי. לסיכום, אני בטוחה שאת בדרך הנכונה.

 

[morinbar]

יעל חזקי ואצמי - גם אני פחדתי

שאחוש כך כלפי תנוקות של אחרים לאחר שאבדתי את מורצוק, אך מור היא מור ואין תינוק שאני מביטה בו ואני רואה את מור (בטח תנוקות של אחרים ואפילו הקרובים לי) כמובן עם ענברוש המצב מעט שונה היא הרי נולדה לאחר מור אך עדיין כל תינוק והיחודיות שלו. מאחלת לך ולמשפחתך- שתתרחבו ותרוו נחת, בריאות וכל שתאחלו לעצמכם אמן ואמן

 

[תמיד איתנו]

ליעל...../images/Emo24.gif

אכן נראה כי מה שכתבת...עצובה יותר אולם שלמה יותר נכון עבור כולנו... מצד אחד אנו עצובים עדיין על האבדן העצום, אולם כשאנו מתמודדים עם המציאות (כי כידוע לכולנו, כולם ממשיכים עם החיים...) ועומדים מול הריונות ותינוקות של משפחה וחברים, אנו מבינים כי עלינו להתמודד ומכאן מגיעה המודעות וההשלמה עם האבדן. מדובר בתהליך שאורך לא יום ולא יומיים...בספרות מדברים על שנים של התמודדות...אבל כפי שדיברנו כאן בפורום מספר רב של פעמים, התהליך גורם לנו להביט על החיים בעיניים מפוכחות, לראות דברים בצורה שונה ועוד...כל אחד בדרכה/ו. מובן שהיינו מוותרים על "שכר הלימוד" היקר ששילמנו...אולם אם שילמנו, כדאי שנפיק ממנו רק את הטוב. ממני, תמיד איתנו