חברים?.. כבר לא...
אני מסתכלת עלייכם.. שהייתם חברים שלי. אני מסתכלת עלייכם ורואה, בעצב, בכאב, שחברים אנחנו כבר לא. אני שותקת כי כבר דבר לא נותר להגיד. פתחתי את כל הדלתות.. אפילו את החלונות.. נתתי לך הזדמנות ואז שוב ושוב.. רק בואו - כנסו, לחיי, לליבי. ולא. ואני לא יודעת למה. מה עשיתי שככה החלטתם, כמו פה אחד.. שאני לא ראויה לכם יותר. מה עשיתי לכם? במה חטאתי? במי פגעתי כל כך? ולמה אי אפשר לדבר על זה? חצי שנה אחרונה הייתי רק איתכם. חצי שנה שבה ביליתי איתכם.. צחקתי איתכם.. עם חלקכם גם בכיתי. והיום. בלי להודיע מראש. בלי סיבה ברורה (לפחות לא לי). וזה עושה לי רע. לאמר את האמת. אני כותבת כאן כי אני יודעת שכאן לא תראו.. הפחד להגיד לכם דבר כזה בפנים.. להתעמת. טוב אולי לא הפחד להגיד כי לשאול מה קרה כבר שאלתי לא פעם ולא פעמים. וכולכם נתתם לי אותה תשובה - לא קרה כלום הכל בסדר. ועדיין - חברים שלי אתם כבר לא. עצוב. נורא.
אני מסתכלת עלייכם.. שהייתם חברים שלי. אני מסתכלת עלייכם ורואה, בעצב, בכאב, שחברים אנחנו כבר לא. אני שותקת כי כבר דבר לא נותר להגיד. פתחתי את כל הדלתות.. אפילו את החלונות.. נתתי לך הזדמנות ואז שוב ושוב.. רק בואו - כנסו, לחיי, לליבי. ולא. ואני לא יודעת למה. מה עשיתי שככה החלטתם, כמו פה אחד.. שאני לא ראויה לכם יותר. מה עשיתי לכם? במה חטאתי? במי פגעתי כל כך? ולמה אי אפשר לדבר על זה? חצי שנה אחרונה הייתי רק איתכם. חצי שנה שבה ביליתי איתכם.. צחקתי איתכם.. עם חלקכם גם בכיתי. והיום. בלי להודיע מראש. בלי סיבה ברורה (לפחות לא לי). וזה עושה לי רע. לאמר את האמת. אני כותבת כאן כי אני יודעת שכאן לא תראו.. הפחד להגיד לכם דבר כזה בפנים.. להתעמת. טוב אולי לא הפחד להגיד כי לשאול מה קרה כבר שאלתי לא פעם ולא פעמים. וכולכם נתתם לי אותה תשובה - לא קרה כלום הכל בסדר. ועדיין - חברים שלי אתם כבר לא. עצוב. נורא.