גם אני אשמח לשמוע מתושבי הדרום
גם אצלנו במרכז יש אזעקות, ובינתיים לפחות אנחנו רק שומעים את הבומים של היירוטים. הסוללה של ראשון מערב יחסית קרובה אלי.
מבחינת גוש דן לפחות דווקא ראשון לציון היא קו האש.
אז גם ראשל"צניקים ספרו מה קורה איתכם.
זה לא פשוט להחליט אם לצאת או לא למרחב המוגן. אצלנו לא ערוכים לזה. המקלט מאד רחוק והמרחב המוגן הוא חדר המדרגות.
זה לא יפה להגיד את זה אבל חלק מהזמן אני לא יוצאת למרחב המוגן, אלא נוקטת בגישה פאטליסטית, כי זה די סיפור כל פעם לקפוץ. ואני מכינה את עצמי גם לזה שזה בטח ימשיך עוד איזה זמן.
מבחינה רגשית אני חושבת שאני יותר חרדה מאשר באירוע דומה לפני שנה בערך. אז פחות נלחצתי מהאזעקות. ואני מנסה גם עכשיו להרגע כמה שיותר, למרות שעד שלא שומעים את הבום אז לא נרגעים באמת.
אבל כל עוד החתולה רגועה, זה מקרין עלי, ואני מנסה להקרין גם עליה שלווה, כדי לעזור לעצמי להרגע.
משום מה נדמה לי שלמרות שהיא רגילה לרעשי בומים לסוגיהם השונים (כי זה יפו, אז יש זיקוקים, ויריות, ופיצוצים של רימונים ושל מכוניות, ואנחנו רגילים וגם למדנו להבדיל איזה בום הוא של איזה סוג של אמל"ח) היא הגיבה אחרת לבום די חזק שהיה אתמול של יירוט של כיפת ברזל.
אבל יכול להיות שאני מדמיינת את זה. כי בתכלס היא לא נלחצה יותר מאשר בומים אחרים שיש פה. אבל היה נראה לי שהיא כאילו הבינה שזה סוג אחר.
אבל היא אפילו לא מתחבאה. אז היא האינדיקטור שלי.
תחזקנה ידי כולם. מי שבדרום ויש לו אפשרות לעזוב את האיזור לתקופה זה נראה לי רעיון טוב, כי זה מטורף להיות תחת האזעקות האלה כל הזמן. לנו יש איזה שתי דקות, ובדרום יש רק שניות.
אבל מצד שני בטח הדרומיים כבר יותר רגילים ומחוסנים אולי.
וגם לבי עם מי שיש לו ילדים. זה הופך את הכל להרבה יותר קשה.
בזמנים כאלה אני מברכת על זה שאין לי ילדים, ואני יכולה גם לבחור לא לצאת למרחב המוגן.