חברים

[נדירון מצוי]

חברים

היי אנשים
הרשו לי להביא בפניכם עוד משהו מכתיבתי המדשדשת כמוני סביב תחושת הבדידות. זה לא נכתב בימים אלה, אבל זה תקף (לצערי)
חברות
לשווא אנסה לנסח בשיר,
העלם ידידים שהיו למכביר,
ושמא לא היו, וגם זו הזיה?
יפויי העבר, וכל שקרה.

אין בי אשם ואין כעס, היו ואינם לי,
ואם נותרו הם מופנים אלי, אל עצמי.
כסילות היא לבקש הכל או לא כלום.
לשלול קפה רדידות ולהעדיף המאום.

רדוד העולם ואני ממש כמותו,
שווה לאחר כראותי אותו,
האם יהיה במילים, בשקיפות,
מזור לזקנה, לעצב בדידות?

לשווא אנסה לנסח בשיר,
העלמו של האופק מחייך ובהיר,
ואולי מעולם לא היה שם מולי,
וסתם התרפקות זו על שטות חלומי?

זקוף אקבל את דין מעשי,
בבוז סלחני את שורת מחדלי,
ואם העולם הישן סגר שעריו,
לבטח יש צוהר אחר ורחב.

ואם מישהו יחוש שיש לו מושג,
מה רציתי לכתוב ומה נכתב בשוגג,
אולי הוא טועה ואולי מדייק,
את שהעלה לא אסתור...ודבר לא מוחק.

 

[מנהלת בניסיון]

נהדר

הכתיבה מבריקה
גם הפלאת לתאר מצב של בדידות
השלמה ותקווה כאחד

אפשר לשאול מה היו מעשיך ומחדליך שאתה מזכיר?

 

[נדירון מצוי]

קפה של רדידות

כן, ביקשת שאספר קצת על מקורם של ההרהורים בשיר זה ואכן הם די ספציפיים. תחושת הבדידות שלי עשויה להראות לצופה מהצד לא ברורה לאור הזוגיות, הבנות והנכדים שסביבי. לא אדבר על כך כאן היום (וספק אם אי פעם) אבל באשר לשיר שכתבתי הוא מתייחס לנקודה מאד ברורה בחיי. קבוצת חברים, שמנתה כחמישים איש, אשר זה ארבעים שנה ויותר היינו מתכנסים לפעילויות חברתיות מאורגנות וספונטניות, במסגרת רחבה או רק אחדים ממנה. הקבוצה קיימת עד היום אם כי האנשים רחקו פיזית זה מזה (זה התחיל בעיירת פיתוח כשכולנו יחד). המפגשים מעטים היום, אבל לא על כך אני מדבר.
אני מדבר על תקופת השיא של היותנו יחד, כאשר בין החברים בקבוצה הכללית נוצרו קשרים הדוקים יותר בקבוצות קטנות יותר. מתכנסים בבית של זה או זו או זוג זה או אחר לשיחות ויחד (כן פעם אפשר היה לשתות קפה בבית בלי להוציא חצי משכורת על תשלום לבתי קפה). בקבוצות האלה אני חיפשתי את שיחות האיכות ומה לעשות, הגברים רצו לדבר על המנוע החדש של המרצדס שיצאה לשוק או על השחקן החדש של הפועל קריית אמו. שיחות אלה לא עינינו אותי ובהדרגה מצאתי את עצמי זולג לכיוון המקבץ הנשי ומגלה שגם אלה לא שיחות עבורי, או פשוט מחפש את עצמי עד "גמר" הערב וזולג הביתה, לא מתגעגע לפגישה הבאה.
האם נשרתי לאט לאט מהמסגרת החברתית כי תחומי העניין שלי הם אחרים או פשוט מפני שלא ניתן לי את שאני אולי חותר אליו: להיות במרכז? אולי מאבקי הכוח על המרכזיות בקבוצה גרמו לי לחדול ליהנות מאנשיה? מכל מקום התוצאה הסופית - תחושת בדידות.
וכאמור זה רק מישור קטן ולא הכי מרכזי בחיי, אבל בכל זאת קיים.

 

[מנהלת בניסיון]

"היינו מתכנסים"

אתה כבר לא נפגש עם קבוצה זאת?

היית מתנהג אחרת במחשבה לאחור?
היית מקבל את הרדידות או את המקום בשוליים בתמורה לחברה?

תודה על השיתוף.
זה אולי מישור קטן אבל יש לי הרגשה שהוא משותף ללא מעט חברים פה

 

[נדירון מצוי]

נפגשים - פעמים אחדות בשנה

שלשום, בצהרי יום העצמאות נפגשנו, שרנו שירי ארץ ישראל, היינו יחד כארבע שעות והיה מאד מאד נעים.
אבל..
יש בקבוצה הרבה תת מסגרות של אנשים שפוגשים זה את זה לא רק באירועים שאנחנו עדיין מציינים יחד (חנוכה, פורים, עצמאות). אנחנו לא שייכים לאף תת קבוצה כזו.
ועוד אבל..
שלושה היינו בקבוצה חותרים אל הדומיננטיות (אני עם החידונים, פיליטונים, הצגות). עם האחד (סטנדאפיסט די ידוע בארץ) יש לי לאחרונה הסכם לא כתוב של פרגון הדדי (הוא אפילו הגיע לראות את המחזה שלי). השנייה לא הייתה שלשום ואולי זה תרם לכך שיצאתי בלי חבלות במערכת העצבים המרכזית שלי.
השאלה שלך מנוסחת מאד מאד נכון, האם הייתי מקבל את הרדידות או המקום בשוליים בתמורה לחברה? התשובה היא לא, אך במסגרת הנורמות שלי יש מקום לתמרון שלא תמיד השתמשתי בו. (עובדה שעם אחד הגעתי, אם כי מאד מאוחר, אל השקט). למרות הדבקות שלי בעקרונות, שלא פעם דוחפת אותי אל חזיתות (לא תמיד הכרחיות), אני יודע כשצריך גם "לעגל פינות" ודומני שבהקשר החברתי בקבוצה הזו לא עשיתי זאת די.

 

[נוסעת בזמן אחר]

אם הכרת את האנשים בשנות העשרים לחייך...

ואפילו יותר מאוחר...
סביר להניח שנפרדו הדרכים שלכם. אולי אפילו לא מבחינת עשייה,
אבל אולי חשיבה. גילית עם השנים שאתה אוהב לשוחח שיחות ברומו
של עולם(כנראה) , שאתה כותב שירה ובהדרגה רלוונטיות של הקשרים, פג תוקפה.
כמוני וכמו עוד הרבה אנשים לא הצלחת ליצור קבוצות חברים חדשים
שמתאימים לצרכים הנוכחיים שלך. אולי התרגלת להתבודד...גם.
בגילאים מסוימים אנחנו תוצר יותר מוגמר. קשה להשתנות.