לגבי השם...
הסיפור היה יותר מסובך. ווטרס נתן את השם לגילמור ומייסון מרצונו, עוד בתחילת הליכי ה"גירושין", בתמורה להסכמתם של גילמור ומייסון "לשחרר" אותו מהסכם הניהול שהלהקה כרתה עם סטיב או'רורק בסוף שנות השישים - ובעברית פשוטה: בתמורה להסכמתם שהוא יעזוב את הלהקה. ווטרס הסכים לתת את השם, משום שהוא לא האמין שגילמור ומייסון יעשו שימוש בו. הוא היה בטוח שעם עזיבתו את הלהקה, היא בעצם מתפרקת, כי הוא זה שכתב את מרבית השירים עבור הלהקה בשנים האחרונות, והם לא יחזיקו מעמד בלעדיו. אך, כפי שנכתב כאן בשרשור מקודם, גילמור היה נחוש להראות לווטרס שהוא כן מסוגל להסתדר בלעדיו, ושהנחתו של ווטרס שהוא-הוא הפלויד, היא שגויה. בנוסף לכך, גילמור עשה חושבים בעקבות סיבוב הופעות הסולו שלו ב-1984, והגיע למסקנה - הנכונה - שהוא יצליח יותר מסחרית אם יוציא אלבומים תחת השם "פינק פלויד". כך, למעשה, A Momentary Lapse of Reason התחיל את חייו כאלבום סולו של גילמור. מייסון הובא בשלב מאוחר יותר, לאחר שגילמור עשה את החישוב הנ"ל, והחליט להוציאו כאלבום של הפלויד, ורייט הגיע לקראת סוף ההקלטות, ולא ממש תרם הרבה (הוא גם לא הצטרף מחדש רשמית לפלויד עד 1992, מסיבות משפטיות). כשלווטרס נודע שגילמור ושות' מקליטים אלבום כפינק פלויד, ועומדים לצאת לסיבוב הופעות אתו, הוא רתח, ואיים בתביעה משפטית. אך העניין מעולם לא הגיע לבית המשפט, אלא הסתיים בפשרה. הפשרה, כזכור, היתה שלווטרס יינתנו הזכויות המלאות ביצירה "החומה", והכרה בהיותו בעל הזכויות בבובות המתנפחות, כולל זו של החזיר המעופף. (אגב, ווטרס לא קרא את האותיות הקטנות בהסכם הפשרה עד הסוף, וכך נודע לו לתדהמתו בסוף שנות התשעים, כאשר הפיק את אלבום/DVD ההופעות שלו, שהוא צריך את הסכמת הפלוידים האחרים ע"מ להקליט ולהוציא את השירים שהוא עצמו כתב עבור הפלויד. וגם זה לא ממש הסב לו עונג). The Division Bell היה כבר סיפור אחר; כאן האלבום נועד להיות אלבום של הלהקה מלכתחילה. אין ספק שגילמור היה - והננו - המנהיג הנוכחי של הפלויד. לרייט לא היה האופי להיות מנהיג, למרות שהיה ועודנו מוסיקאי מוכשר. ומייסון הוא מייסון. כפי שהוא אמר לפני כמה שנים: "תמיד הייתי ידוע כמי ש"יושב על הגדר"."
