ריבוע עגול
New member
חבר טוב כבן זוג?
אנחנו חיים בעידן של שינוי במבנים משפחתיים. זוגות והורויות שעד לפני כמה עשורים היו מושא ללעג ואף לאלימות, מקבלים לאט לאט את הכבוד האנושי הראוי, גם אם החוק עדיין לא התיישר בעניין.
בגלל זה מאוד מפתיע אותי שנורמה חברתית אחת, בכל ההתעוררות הזאת, נותרה מוצקה כסלע. הדעה והאמונה שבן הזוג = בראש ובראשונה פרטנר מיני.
אני חושב שלפני הכל בן הזוג שלך צריך להיות זה שיחלוק איתך את "אותו הראש", שיעלה אותך למעלה כשאתה למטה ולהפך. פעם אחר פעם יוצא לי להיות עד לבדיחות מגדריות שמציגות מציאות עצובה, בה בני זוג "מקריבים" את הזכות לחיות לצד מי שעושה לך טוב, כשכל אחד בעצם חושב בצורה אחרת, ואתם נשארים רק בשל ההרגל שלאחר החיבור ההורמונלי שהיה שם בהתחלה, הילדים, או הנורמה שאומרת "ככה זה צריך להיות". או האפשרות השניה - מתגרשים. מה שקורה כל כך הרבה בימינו.
אני כותב כי באופן אישי יוצא לי לחוות תסכול מדי פעם. כשאני מתקרב מאוד לחבר, ברור ששנינו נהנים מאוד זה בחברת זה, ובשום שלב לא עולה האפשרות שאולי נפיק תועלת עצומה אם נשלב כוחות ונחיה ביחד, באותה דירה, שם נהיה כשהאחר חוזר מהעבודה או מאירוע משמח או קשה, לייעץ, לדרבן, לחזק. להיות צוות.
אני פונקציונליסט, ולדעתי הבאת ילדים וחינוכם זו רק אחת מבין התכליות השונות שיכולות להיות למערכת זוגית. ועדיין החברה שאנו חיים בה משדרת - זוגיות אינה המטרה אלא הילדים. אפילו זוגות חד מיניים שבויים בנורמה דומה, שמשדרת שלגיטימציה לזוגיותם תינתן רק באם יהיו להורים ביחד.
אבל הזוגיות נותנת כלים שאתה יכול להשתמש בהם כדי ליצור הרבה טוב מסוג אחר בעולם הזה, עם כל הכבוד למטרה של המשכיות.
הלוואי יבוא יום שבו אוכל להציע זוגיות קבועה לחבר טוב, כי פשוט טוב לנו ביחד והוא בעצם נוכחותו עוזר לי להשיג את המטרות שלבדי קשה לי להגיע אליהן, וזו לא תהיה פדיחה, אלא נורמה.
אנחנו חיים בעידן של שינוי במבנים משפחתיים. זוגות והורויות שעד לפני כמה עשורים היו מושא ללעג ואף לאלימות, מקבלים לאט לאט את הכבוד האנושי הראוי, גם אם החוק עדיין לא התיישר בעניין.
בגלל זה מאוד מפתיע אותי שנורמה חברתית אחת, בכל ההתעוררות הזאת, נותרה מוצקה כסלע. הדעה והאמונה שבן הזוג = בראש ובראשונה פרטנר מיני.
אני חושב שלפני הכל בן הזוג שלך צריך להיות זה שיחלוק איתך את "אותו הראש", שיעלה אותך למעלה כשאתה למטה ולהפך. פעם אחר פעם יוצא לי להיות עד לבדיחות מגדריות שמציגות מציאות עצובה, בה בני זוג "מקריבים" את הזכות לחיות לצד מי שעושה לך טוב, כשכל אחד בעצם חושב בצורה אחרת, ואתם נשארים רק בשל ההרגל שלאחר החיבור ההורמונלי שהיה שם בהתחלה, הילדים, או הנורמה שאומרת "ככה זה צריך להיות". או האפשרות השניה - מתגרשים. מה שקורה כל כך הרבה בימינו.
אני כותב כי באופן אישי יוצא לי לחוות תסכול מדי פעם. כשאני מתקרב מאוד לחבר, ברור ששנינו נהנים מאוד זה בחברת זה, ובשום שלב לא עולה האפשרות שאולי נפיק תועלת עצומה אם נשלב כוחות ונחיה ביחד, באותה דירה, שם נהיה כשהאחר חוזר מהעבודה או מאירוע משמח או קשה, לייעץ, לדרבן, לחזק. להיות צוות.
אני פונקציונליסט, ולדעתי הבאת ילדים וחינוכם זו רק אחת מבין התכליות השונות שיכולות להיות למערכת זוגית. ועדיין החברה שאנו חיים בה משדרת - זוגיות אינה המטרה אלא הילדים. אפילו זוגות חד מיניים שבויים בנורמה דומה, שמשדרת שלגיטימציה לזוגיותם תינתן רק באם יהיו להורים ביחד.
אבל הזוגיות נותנת כלים שאתה יכול להשתמש בהם כדי ליצור הרבה טוב מסוג אחר בעולם הזה, עם כל הכבוד למטרה של המשכיות.
הלוואי יבוא יום שבו אוכל להציע זוגיות קבועה לחבר טוב, כי פשוט טוב לנו ביחד והוא בעצם נוכחותו עוזר לי להשיג את המטרות שלבדי קשה לי להגיע אליהן, וזו לא תהיה פדיחה, אלא נורמה.
