חבר יקר
אפשר לומר שאתה החבר הכי טוב שלי בשנה האחרונה, מאז שהתחלנו לרקוד ביחד ובעקבות זאת גם לצאת אחרי הריקודים ביחד לפאב או בית קפה ולחלוק בחוויות היום יום. נפגשנו לראשונה לפני 11 שנה, כשגובשה ה"חבורה" שלנו, כשחברתי הטובה הביאה את חברותיה, ובן זוגה הביא את חבריו, ומאז היינו לחבורה שמבלה ביחד, יוצאת לטיולים, חוגגת חגים וימי הולדת ביחד. אנחנו לא היינו קרובים מעולם. בעצם תמיד חשבתי שאתה קצת סנוב שאין לו בעצם שום סיבה להיות כזה (לא שאני חושבת שלמישהו יש סיבה להיות כזה). בשנה האחרונה התקרבנו מאוד. מדברים בטלפון על בסיס יומי ונפגשים לפחות פעמיים בשבוע אם לרקוד ואם לצורך בילוי אחר. אין בינינו משיכה או מתח מיני, וזה עוזר במיוחד ליחסים בינינו להיות כאל אח לאחות. נדמה שגם מידת החיבה, האחריות והאכפתיות שאנו חשים זו לזה וזה לזו מקבילים וכמעט זהים לאלה שאנו חשים, אתה כלפי אחותך, ואני כלפי אחי. זה נפלא בעיני, מעשיר את חיי. אתה משעשע אותי בדרך ההסתכלות שלך על היחסים בינו לבינה, בדרך בה אתה מסתכל על בנות, ובכלל השיחות שלנו לעיתים קרובות נשמעות כמו שיחת גברים או לחילופין שיחת נשים עם כל הפתיחות הנובעת מכך והאנפורמציה של "איך גברים חושבים" ו"איך נשים חושבות". אבל לפעמים אתה פשוט בלתי נסבל. לפעמים אני מסיימת איתך ערב ואומרת לעצמי "איזה מזל שהוא רק חבר שלי ולא בן זוגי, אחרת הוא פשוט היה מאמלל אותי". כן. אתה אכן בחור מקסים, משקיען, אכפתי, מפנק, מעניין, איש שיחה ואיש מעשה, ולפעמים נדמה גם שאתה מאוד רגיש. לעיתים קרובות נראה שאתה להיפך – שאתה פשוט אטום. כזה היית היום. הצלחת להביא אותי לדמעות לפני שנפגשנו. חבר טוב אחר אמר לי לא מזמן, שהוא לא מבין למה אנשים נשארים בני זוג של אנשים שלא גורמים להם להרגיש יפים, חכמים ומוצלחים. כי מי אם לא בן הזוג יגרום לך להרגיש כך? אני יכולה להשליך את זה על קשר כמו שלנו. האם אתה מודע לכך שאתה גורם לי להיות לא מרוצה מהמראה שלי? מהגזרה? למה זה מגיע לי? לא, אני לא רוצה שתשקר לי ותגיד לי שאני נראית מצויין ביום שאני לא נראית כך. אבל אני באמת לא זקוקה להטפות שלך על כמה שהיה לי יותר יפה לפני 3 שנים כשהייתי רזה ב-7 קילו וכמה חבל שאני לא מתאמצת מספיק (לדעתך) לחזור למצב הקודם. די! כמה אפשר לשמוע את זה? כמה אפשר לספוג? למה אני בכלל צריכה לספוג ממך את זה? למה היית צריך לגרום לירידה התלולה הזו בדימוי הגופני שלי? ולמה כשאתה רוצה משהו, הרצון שלי מתבטל מלפני רצונך? לא שאתה מונע ממני לעשות את אשר אני רוצה. הו לא. אבל אתה לכל אורך הדרך תדאג להוציא ממני כל אפשרות ליהנות ממה שאני עושה ואתה לא מעוניין בו. וכשאנחנו רוקדים. תמיד יש לך הערות. תמיד למה ככה ולמה אחרת. איך אתה לא רואה שכשאנחנו רוקדים ביחד, מי שגורם לשני להיראות טוב זו אני לך ולא אתה לי? וכשאני שקועה במחשבות נוגות, כשאני לא ממש איתך, כשאני לא טורחת לזכור את כל הסיפורים על כל הבחורות שנדלקת עליהן אתה חוזר ומשנן לי שאני מעופפת, שהזיכרון שלי דפוק ושאני בכלל לא טורחת להסתכל לצדדים ולראות את מה שיש? את כל זה קיבלתי ממך במרוכז הערב. אבל ספגתי וכמעט כל הזמן שתקתי לך. רק כשבכיתי שמעת והתנצלת. רק כשכבר לא רציתי לראות את פניך יותר ורק רציתי שתצא מהמכונית הבנת. למה אנחנו צריכים להגיע לכדי כך? עוד לא יודעת אם לתת לך לקרוא את המכתב הזה. אבל הרגשתי צורך להעלות את הסיפור על הכתב, כדי שפעם, כשתשאל אותי למה לא הייתי "משדכת" לך אף אחת מחברותי. אוכל לשלוף לך את הסיפור הזה, ולהגיד לך, שלו אחת מהן היתה באה אלי בדיוק עם סיפור כזה, הייתי אומרת לה סטייל ורדה רזיאל-ז´קונט : "תזרקי אותו!". אני אוהבת אותך. ואתה אוהב אותי. אהבה אפלטונית מופלאה, מעניקה, אחת למליון. אבל יש רגעים שפשוט אי אפשר איתך. ואז אני תוהה אם כל זה היה בכלל שווה את כאב הלב והפגיעה. ואח"כ אני תוהה כדרכי לרצות לתקן את העולם טיפין טיפין, איך אוכל לעזור לך להיות אחר, וכך לעזור גם לי, כחברה שלך, ובעיקר לך, ביחסיך עם גברים ונשים. כנראה שבכל זאת תקבל את המכתב. השאלה היא רק העיתוי. שלך עדיין אוהבת.
אפשר לומר שאתה החבר הכי טוב שלי בשנה האחרונה, מאז שהתחלנו לרקוד ביחד ובעקבות זאת גם לצאת אחרי הריקודים ביחד לפאב או בית קפה ולחלוק בחוויות היום יום. נפגשנו לראשונה לפני 11 שנה, כשגובשה ה"חבורה" שלנו, כשחברתי הטובה הביאה את חברותיה, ובן זוגה הביא את חבריו, ומאז היינו לחבורה שמבלה ביחד, יוצאת לטיולים, חוגגת חגים וימי הולדת ביחד. אנחנו לא היינו קרובים מעולם. בעצם תמיד חשבתי שאתה קצת סנוב שאין לו בעצם שום סיבה להיות כזה (לא שאני חושבת שלמישהו יש סיבה להיות כזה). בשנה האחרונה התקרבנו מאוד. מדברים בטלפון על בסיס יומי ונפגשים לפחות פעמיים בשבוע אם לרקוד ואם לצורך בילוי אחר. אין בינינו משיכה או מתח מיני, וזה עוזר במיוחד ליחסים בינינו להיות כאל אח לאחות. נדמה שגם מידת החיבה, האחריות והאכפתיות שאנו חשים זו לזה וזה לזו מקבילים וכמעט זהים לאלה שאנו חשים, אתה כלפי אחותך, ואני כלפי אחי. זה נפלא בעיני, מעשיר את חיי. אתה משעשע אותי בדרך ההסתכלות שלך על היחסים בינו לבינה, בדרך בה אתה מסתכל על בנות, ובכלל השיחות שלנו לעיתים קרובות נשמעות כמו שיחת גברים או לחילופין שיחת נשים עם כל הפתיחות הנובעת מכך והאנפורמציה של "איך גברים חושבים" ו"איך נשים חושבות". אבל לפעמים אתה פשוט בלתי נסבל. לפעמים אני מסיימת איתך ערב ואומרת לעצמי "איזה מזל שהוא רק חבר שלי ולא בן זוגי, אחרת הוא פשוט היה מאמלל אותי". כן. אתה אכן בחור מקסים, משקיען, אכפתי, מפנק, מעניין, איש שיחה ואיש מעשה, ולפעמים נדמה גם שאתה מאוד רגיש. לעיתים קרובות נראה שאתה להיפך – שאתה פשוט אטום. כזה היית היום. הצלחת להביא אותי לדמעות לפני שנפגשנו. חבר טוב אחר אמר לי לא מזמן, שהוא לא מבין למה אנשים נשארים בני זוג של אנשים שלא גורמים להם להרגיש יפים, חכמים ומוצלחים. כי מי אם לא בן הזוג יגרום לך להרגיש כך? אני יכולה להשליך את זה על קשר כמו שלנו. האם אתה מודע לכך שאתה גורם לי להיות לא מרוצה מהמראה שלי? מהגזרה? למה זה מגיע לי? לא, אני לא רוצה שתשקר לי ותגיד לי שאני נראית מצויין ביום שאני לא נראית כך. אבל אני באמת לא זקוקה להטפות שלך על כמה שהיה לי יותר יפה לפני 3 שנים כשהייתי רזה ב-7 קילו וכמה חבל שאני לא מתאמצת מספיק (לדעתך) לחזור למצב הקודם. די! כמה אפשר לשמוע את זה? כמה אפשר לספוג? למה אני בכלל צריכה לספוג ממך את זה? למה היית צריך לגרום לירידה התלולה הזו בדימוי הגופני שלי? ולמה כשאתה רוצה משהו, הרצון שלי מתבטל מלפני רצונך? לא שאתה מונע ממני לעשות את אשר אני רוצה. הו לא. אבל אתה לכל אורך הדרך תדאג להוציא ממני כל אפשרות ליהנות ממה שאני עושה ואתה לא מעוניין בו. וכשאנחנו רוקדים. תמיד יש לך הערות. תמיד למה ככה ולמה אחרת. איך אתה לא רואה שכשאנחנו רוקדים ביחד, מי שגורם לשני להיראות טוב זו אני לך ולא אתה לי? וכשאני שקועה במחשבות נוגות, כשאני לא ממש איתך, כשאני לא טורחת לזכור את כל הסיפורים על כל הבחורות שנדלקת עליהן אתה חוזר ומשנן לי שאני מעופפת, שהזיכרון שלי דפוק ושאני בכלל לא טורחת להסתכל לצדדים ולראות את מה שיש? את כל זה קיבלתי ממך במרוכז הערב. אבל ספגתי וכמעט כל הזמן שתקתי לך. רק כשבכיתי שמעת והתנצלת. רק כשכבר לא רציתי לראות את פניך יותר ורק רציתי שתצא מהמכונית הבנת. למה אנחנו צריכים להגיע לכדי כך? עוד לא יודעת אם לתת לך לקרוא את המכתב הזה. אבל הרגשתי צורך להעלות את הסיפור על הכתב, כדי שפעם, כשתשאל אותי למה לא הייתי "משדכת" לך אף אחת מחברותי. אוכל לשלוף לך את הסיפור הזה, ולהגיד לך, שלו אחת מהן היתה באה אלי בדיוק עם סיפור כזה, הייתי אומרת לה סטייל ורדה רזיאל-ז´קונט : "תזרקי אותו!". אני אוהבת אותך. ואתה אוהב אותי. אהבה אפלטונית מופלאה, מעניקה, אחת למליון. אבל יש רגעים שפשוט אי אפשר איתך. ואז אני תוהה אם כל זה היה בכלל שווה את כאב הלב והפגיעה. ואח"כ אני תוהה כדרכי לרצות לתקן את העולם טיפין טיפין, איך אוכל לעזור לך להיות אחר, וכך לעזור גם לי, כחברה שלך, ובעיקר לך, ביחסיך עם גברים ונשים. כנראה שבכל זאת תקבל את המכתב. השאלה היא רק העיתוי. שלך עדיין אוהבת.