חבר של אבי החולה באלצהיימר נפטר, איך לנהוג?

[zvooloon]

חבר של אבי החולה באלצהיימר נפטר, איך לנהוג?

אדם שהיה בעבר חבר קרוב ודמות חשובה בחייו של אבי נפטר. הם לא היו בקשר בשנים האחרונות. החבר נפטר ביום שני ורק היום נדהמתי לשמוע מאבי שהוא מת. אבי חולה באלצהיימר בדרגה בינונית. ביומיים האחרונים היתה לי תחושה שהוא מסוגר יותר. אינני יודעת אם לייחס זאת למותו של חברו. אינני יודע מדוע רק היום אבי דיבר על כך, האם שכח עניין חשב כל כך? מחר היום האחרון לשבעה. מחשבתי הראשונה היתה, כמובן, לקחת את אבי לשבעה. אבי עדיין מצליח לתפקד לא רע בארועים חברתיים, ולפעמים עוד מצליח לעשות רושם של אדם מתפקד ובריא. אינני חוששת שמא אבי יעשה "בושות", זה לא העניין, יתכן שלא יעשה וגם אם כן, למדתי להתמודד עם זה וזה ממש לא אכפת לי. אבל אני חוששת שמא הסיטואציה של השבעה תשפיע עליו קשה ותגרום עוד הדרדרות במצבו. ואולי מוטב לא ללכת ולהסתפק במשלוח מכתב תנחומים. מה אתם אומרים? האם התנסיתם בסיטואציה דומה?

 

[נילי41]

../images/Emo20.gif על חבר שנפטר

אנחנו התנסינו בחוויה דומה. לבעלי היה חבר ילדות קרוב מאוד שחי הרבה שנים בחו"ל אבל בכל שנה היה מגיע לארץ לכמה חודשים והוא היה מרכז סביבו את כל חברי הילדות שלהם והיו עורכים מפגשים מרגשים. אני הכרתי אותו רק ב-33 השנים האחרונות בהן אני נשואה לבעלי, כמובן, אבל התקרבנו מאוד ואהבתי מאוד אותו ואת אשתו. (לא היו להם ילדים). בכל אופן, לפני שנתיים, בביקור האחרון של החבר ואשתו בארץ, הוא נפטר באופן פתאומי. אני הייתי בשוק ובעצם עד היום קשה לי לקבל את העובדה שהוא נפטר ואני שומרת על קשר די רצוף אם אשתו שממשיכה להגיע לארץ בכל שנה כרגיל וגם כדי לקיים אזכרה ולפגוש את החברים וכו'. בקיצור, כשסיפרתי לבעלי שחברו נפטר, אני הייתי מאוד נסערת ולהפתעתי התגובה שלו היתה מאוד מתונה, אדישה אפילו. עלי לציין שבעלי וחבריו כבר בני 78 ויותר וכל אחד מהם כבר חולה באיזו מחלה קשה אחרת, אבל דווקא החבר שנפטר היה כביכול בריא ולא סבל ממחלות ידועות. בכל אופן הלכנו ללוויה, הלכנו לשבעה, הלכנו לבקר, היינו כל הזמן בקשר עם אשתו וכו' אבל התגובות של בעלי נשארו אדישות כל הזמן. בכל פעם הייתי מזכירה לו שחברו נפטר ושהולכים ללוויה או לנחם או לבקר וכו' ותמיד הוא נשאר אדיש. וכששאלתי אותו אם הוא לא מצטער על החבר שנפטר הוא אמר, מה את רוצה, כולם מתים, משהו בסגנון זה. ואז הבנתי שכל הנושא הרגשי אצלו נפגע. הוא כבר לא מסוגל להביע את רגשותיו. איני יודעת מה המצב אצל אביך, אבל מתוך התגובה שלו, יתכן שגם אצלו 'כפתור הרגש' כבר לא פועל ולכן התגובה שלו מאופקת ואדישה. עליך לפעול איך שמתאים לך, מבחינתו אולי זה לא משנה. אם קשה לך לקחת אותו לשבעה, את יכולה להתקשר או לשלוח מכתב תנחומים בשם אביך וגם להסביר את מצבו. מבחינתו, נראה לי שלא ישפיע עליו כך או כך, עד כמה שזה מצער...

 

[ליאורלילי]

גם בעלי די אדיש

בוקר טוב , בעלי גם די אדיש ולכן כשצריך ללכת לנחם אבלים , אני שואלת אותו אם רוצה להצטרף , הוא לא מגיב ולכן אני הולכת לבדי. במקרה שלך מכיוון שזה חבר שלו , תשאלי אותו ותראי לפי התגובה. אם הוא מהסס או לא יודע , אולי הוא חושש ולא רוצה. אם את יכולה , תלכי בלעדיו , גם זה יהיה בסדר. כל טוב, ושבוע טוב, טובה

 

[ariela המקורי]

../images/Emo140.gifzvooloon שלום

אני לקחתי את בן זוגי גם לאבלים הכנסתי אותו לצד הגברים היושבים בניפרד ומתפללים , בן זוגי ישב שם התפלל עם הקהל אבל היה בעולמו שלו. יצאנו אחרי התפילה הוא אמר מסכן הניפטר שיהיה בריא וזהו למחרת עבר הכל.אביך ישכח הכל למחרת או אפילו עוד שעות ספורות אחרי הניחום.בשורות טובות

 

[ענתי44]

כמה שאלצהיימר מחלה מצחיקה

למרות שמדובר בסיטואציה קשה. ועצובה מאוד. לפעמים, התגובות והמצבים שאנו מגיעים עם היקרים לנו, גורמים לבת צחוק לעלות על השפתיים. לא יכולתי שלא לחייך ולרצות לחבק את בעלך, חני, על מה שאמר " מסכן שיהיה בריא" שרק יהיה לכולנו כוח להמשיך הלאה....

 

[ענתי44]

אופס נדבקתי מאמא../images/Emo6.gif

קראתי לך חני במקום אריאלה.... לוקחת את עצמי מהררר לאיבחון....

 

[ariela המקורי]

../images/Emo9.gifענתי לא נורא את בסדר

 

[ariela המקורי]

../images/Emo24.gifענתי, לא חני, אריאלה

 

[ענתי44]

אני לקחתי את אמא לשבעה

הכלל אצלנו זה מי שרחוק מחייה אנחנו לא מספרים. למשל הדודה האהובה עליה שגרה רחוק נפטרה ולא שיתפנו. וכשהיא נלחצה כשבכיתי אמרתי לה שזה כי אני לא מרגישה טוב. כשהיא רוצה לדבר איתה, אני מחייגת ואומרת לה שאין תשובה וננסה שוב מחר. אבל, כשחבר טוב שלה נפטר לא מזמן, והבנו שאי אפשר יהיה להסתיר ממנה, ספרנו לה והיא רצתה לבוא איתי לשבעה. הבאתי אותה ובאמת לא היה לה קל מהסיטואציה, ועברנו יום לא פשוט. למחרת היא פשוט שכחה ממה שקרה, ואם היום מזכירים את מותו היא די אדישה. אם זה לא תורם לאביך ההגעה לשבעה אז מכתב השתתפות זה מספיק.

 

[ronnyw]

זבולון, אומר לך יותר מכך:

דווקא העניין הזה, של תגובה על מות חבר, הוא זה שגרם לי לחשוד שמשהו לקוי אצל אימא שלי. היא נהגה לשכוח ולהתבלבל, אבל זה נראה לי טבעי אחרי גיל 80. שמתי אז לב ששני ארועים בעלי אופי הפוך (מות חבר קרוב ואהוב מחד, וסיום קורס קצינים של הנכד הבכור שלה מאידך) עברו עליה בלי שום התרגשות או תגובה... היא הבינה בשני המקרים מה קרה, אבל קיבלה את שניהם כמעט באדישות. אני זוכרת שהתבטאתי אז במילים: "אימא מזייפת, משהו קורה לה". ואז לקחתי אותה לבדיקה והמחלה אובחנה. מה שאני מנסה לאמר, שחלק מתופעות המחלה החביבה הזו, זה כהות חושים או אדישות, או אי-עיבוד מלא של המידע. הבשורות הכי קשות, או להבדיל הכי משמחות, מתקבלות באדישות, לפעמים נשכחות מיד אחר כך... בקיצור - נראה לי שחבל לטרטר אותו לשבעה (אלא אם את חושבת על הצד היושב, שאינני מכירה את נסיבותיו. אני מדברת רק מצד החולה) כי ממילא לא ימצה את העניין.

 

[zs1957]

חבר שנפטר

אני הייתי שואלת אותו אם הוא מעוניין ללכת לנחם , במידה וישיב שהוא מעונין קחי אות אתך ולכו לנחם. אם יסרב לכי לבד ותסבירי למשפחה על מצבו אני בטוחה שהם יבינו ואת את שלך עשית גם למען אביך. כל טוב, זהבה שחם

 

[zvooloon]

תגובותיכם פקחו את עיני וחיממו את לבי

בסופו של דבר אבא שלי הלך לשבעה בבוקר עם המטפל שלו כשאני הייתי בעבודה. שאלתי אותו אם הוא מעוניין ללכת והוא אמר שכן וזה שימח אותי. כששאלתי אותו בערב איך היה בשבעה הוא לא הבין על מה אני מדברת, כשפרטתי הוא נזכר קצת, אמר שהיה בסדר ושהוא פגש שם את האלמנה, את שמה הוא לא זכר, ודיבר עם עוד אנשים שהוא מכיר אבל לא זוכר מי. טוב שהוא הלך, הרבה חותם זה לא השאיר בו, ולכן גם לא טראומה. כל עוד אפשר להמשיך איזו שגרה של יחסי אנוש ומוסכמות אנוש זה יפה וחשוב בעיני. תודה לכם ושיהיה לכולכם שבוע קל.

 

[אפס שתיים]

אבא שלי היה די אדיש אפילו למות האח שלו

לפני שנתיים. זה קרה בערב יום כיפור, כך שהמשפחה לא ישבה שבעה על האח. אולי, אם הוא היה יושב שבעה הוא היה מפנים את זה, ככה, נראה לי שהוא לא ממש הפנים את זה. לדעתי, השבעה חשובה כדי שנוכל לעכל את המוות. למה למנוע ממישהו להתאבל על מישהו אהוב שמת? זה הדבר הכי טבעי שבעולם.

 

[שריוש2]

שלום zvooloon....

אנחנו היינו בסיטואציה דומה. אחת האחיות של סבתי נפטרה לפני שנה ומשהו מסרטן, ולא הידענו איך לנהוג. אם לספר או לא, כי סבתא ממילא היתה כבר במצב שלא מבינה כבר כלום, במצב מתקדם.. (אחותה גרה בחו"ל, כך שלא יכולנו להיות בשבעה) ועוד דבר בגללו התלבטנו, היה הריב שלהן, שבדיעבד הבנו שהוא היה חלק מן הסימנים למחלה. מאז אותו הריב, הן נפרדו אחת מהשנייה בכעס ואחותה חזרה לביתה בחו"ל. אחרי כמה זמן התגלתה המחלה אצלה, ובעצם לא יצא לה לבקר יותר בארץ. עד שלצערנו היא נפטרה.. אנחנו החלךטנו לא לספר לה כלום, כי ממילא כבר לא הבינה, לא זכרה אפ'חד, לא דיברה לעניין, שהיית מדבר אליה היתה עונה תשובה לא קשורה לחלוטין ועם מילים מעורבבות בלי קשר, ואף עם מילים ממוצאות... כך אנחנו נהגנו... אבל אני אישית חושבת, שכל מקרה לגופו...