"חגיגה" ביקורת חדשה מאת MSN../images/Emo2.gif
ליאור ששון ציפה לשמוע באלבום האחרון של שרית חדד הארד קור מזרחי, אבל קיבל תערובת של פופ, ראפ ובלדות פיגועים. לא נורא, העיקר שיש חגיגה בתוך עטיפת האלבום החדש של שרית חדד מחכה לקונה הנחה של עשרה שקלים בקניית בובה מזמרת שלה. השאלה אם מדובר בצירוף מקרים או משל. מחד, זה אלבום ההתבגרות של חדד, בו ניתן לראשונה לשמוע מסרים כמעט חתרניים כמו בשיר "חגיגה", (שכתב הנרי שאחראי לשירים היותר טובים באלבום). מאידך, לא באמת ברור מי היד המכוונת את הקריירה של הזמרת המובילה בישראל היום. הפער בין כל האלבומים של שרית חדד לאלבום הנוכחי מוכיח בעיקר רדיפה אחרי אחרוני האנשים שנשארו אדישים לתופעה. זה נראה יותר כמו צורך מסחרי להביא עוד קהל, מאשר צורך אמנותי. חציית גבולות, שהיא הכרחית בהתבגרות של זמרת ששרה לפני שנה מילים נוראיות כמו "אתה תהיה לי ראש הממשלה של מדינת האהבה", דורשת הרבה יותר אומץ. היא הייתה דורשת אלבום שלם, מגובש, שכולו התרסה. בחום של שינקין וקיסריה זה יכול היה להיות הארד קור מזרחי נוסח תחילת הקריירה שלה, או משהו נוסח ריטה המוקדמת. במקום זה חגיגת הפרווה שולטת. הגבולות לא נפרצים באמת. לצד שירים כמו "סוד" הבנאלי עם סאבלימינל, יש יצירת פופ מרשימה כמו "בחום של תל אביב". ליד הפלמנקו "להמריא" ששלמה ארצי תורם לה, אפשר למצוא את "קמע" שמזכיר יותר את "אתה תותח" הפתטי. חדד, כך נראה, מנסה לרקוד על כל החתונות. שיר פופ תל אביבי, ראפ, חידוש לנעמי שמר, ובלדות פיגועים. וכך, לגמרי במקרה, "חגיגה" נראה כמו מראה של התפתחות ז'אנר הפופ במזרחי, שהתחיל בשוליים ומכוון היום לשינקין וקיסריה הרבה יותר מאשר לשדרות ודימונה. זה התחיל עם האלבום הקודם של אייל גולן שעל חלק גדול ממנו היה אחראי ארקדי דוכין, ונמשך בשרית חדד. לצד שירים של הנרי וחדד (על תקן מלחינה), אפשר למצוא שירים של יוסי גיספן שלא מצליחים להתרומם ולקחת את האלבום לשלב הבא - מוזיקה ישראלית, בלי הגדרות, בלי גטאות. עד שזה יקרה "חגיגה" הוא אלבום פופ סביר, אבל מבולבל מדי מכדי להוות אלבום פריצה אמיתי. "חגיגה" - שרית חדד/ אבי גואטה
ליאור ששון ציפה לשמוע באלבום האחרון של שרית חדד הארד קור מזרחי, אבל קיבל תערובת של פופ, ראפ ובלדות פיגועים. לא נורא, העיקר שיש חגיגה בתוך עטיפת האלבום החדש של שרית חדד מחכה לקונה הנחה של עשרה שקלים בקניית בובה מזמרת שלה. השאלה אם מדובר בצירוף מקרים או משל. מחד, זה אלבום ההתבגרות של חדד, בו ניתן לראשונה לשמוע מסרים כמעט חתרניים כמו בשיר "חגיגה", (שכתב הנרי שאחראי לשירים היותר טובים באלבום). מאידך, לא באמת ברור מי היד המכוונת את הקריירה של הזמרת המובילה בישראל היום. הפער בין כל האלבומים של שרית חדד לאלבום הנוכחי מוכיח בעיקר רדיפה אחרי אחרוני האנשים שנשארו אדישים לתופעה. זה נראה יותר כמו צורך מסחרי להביא עוד קהל, מאשר צורך אמנותי. חציית גבולות, שהיא הכרחית בהתבגרות של זמרת ששרה לפני שנה מילים נוראיות כמו "אתה תהיה לי ראש הממשלה של מדינת האהבה", דורשת הרבה יותר אומץ. היא הייתה דורשת אלבום שלם, מגובש, שכולו התרסה. בחום של שינקין וקיסריה זה יכול היה להיות הארד קור מזרחי נוסח תחילת הקריירה שלה, או משהו נוסח ריטה המוקדמת. במקום זה חגיגת הפרווה שולטת. הגבולות לא נפרצים באמת. לצד שירים כמו "סוד" הבנאלי עם סאבלימינל, יש יצירת פופ מרשימה כמו "בחום של תל אביב". ליד הפלמנקו "להמריא" ששלמה ארצי תורם לה, אפשר למצוא את "קמע" שמזכיר יותר את "אתה תותח" הפתטי. חדד, כך נראה, מנסה לרקוד על כל החתונות. שיר פופ תל אביבי, ראפ, חידוש לנעמי שמר, ובלדות פיגועים. וכך, לגמרי במקרה, "חגיגה" נראה כמו מראה של התפתחות ז'אנר הפופ במזרחי, שהתחיל בשוליים ומכוון היום לשינקין וקיסריה הרבה יותר מאשר לשדרות ודימונה. זה התחיל עם האלבום הקודם של אייל גולן שעל חלק גדול ממנו היה אחראי ארקדי דוכין, ונמשך בשרית חדד. לצד שירים של הנרי וחדד (על תקן מלחינה), אפשר למצוא שירים של יוסי גיספן שלא מצליחים להתרומם ולקחת את האלבום לשלב הבא - מוזיקה ישראלית, בלי הגדרות, בלי גטאות. עד שזה יקרה "חגיגה" הוא אלבום פופ סביר, אבל מבולבל מדי מכדי להוות אלבום פריצה אמיתי. "חגיגה" - שרית חדד/ אבי גואטה
