חגיגת חודש,חצאי כוסות וסיכום ביניים
חברים יקרים, ממש היום מלאו 30 יום להולדת הפורום הזה. ההודעה הראשונה בו הוא של יונה לבנה ב-18 בפברואר בתשע בבוקר. גיליתי את זה ממש במקרה, אחרי שקראתי את השירשור שהתחיל בהודעת "תגידו לי" של רולאן, והתפתח לדיון נוקב במהות הפורום, בעד כמה מותר לכאוב כאן, ועד כמה מותר להתגאות, עד כמה מותר להיחשף, ועד כמה רצוי להסתתר, כמה שחור וכמה וורוד, ובכלל, עד כמה יישאר פה פורום, בקצב האיטי הנוכחי, ובכלל, עד כמה פורום שעוסק בבעיות כבדות, יכול באותו הזמן להיות דינמי וקליל. שאלות טובות. יש פה אנשים שדואגים שהפורום לא יהיה מספיק מכיל וחזק כדי לעמוד בכל הקושי שהם רוצים לחלק. ויש אנשים שחוששים שהפורום לא יהיה מספיק מאוורר ושימשי ואופטימי כדי לאזן את כל הכבדות הזו. אבל דבר אחד שמשותף פה כמעט לכולם, ועולה כמעט מתוך כל הודעה: יש פה אנשים שהמקום הזה מאוד מאוד מאוד חשוב להם. כל אחד מהזווית שלו, מתוך הנסיבות שלו, מתוך הצורך שלו, דואג שהמקום הזה לא ידעך, ויישאר, ויספק. חשוב באותה מידה בדיוק שחשוב לנו להצליח בקשרים החדשים שבחרנו לבנות. קשה באותה מידה בדיוק שקשה לנו בחיי פרק ב'. מעורפל באותה מידה בדיוק. אופטימי באותה מידה בדיוק. פסימי באותה מידה בדיוק. חברים יקרים, הפורום הזה הוא לא יותר מאשר השיקוף שלנו. אמירות שבאות עמוק מתוכנו, וחודרות עמוק אל תוך בני שיחנו. יותר עמוק אולי מפורומים קלילים יותר. יותר ממוקד. קשה, אוהב, תובעני, כבד, דורש כל מילימטר של התעלות וסובלנות, והקשבה, ושיתוף ואסרטיביות, ואותנטיות, וויתור, ואיפשור, ופישור, כמו... כמו... נו, כמו להקים משפחה מורכבת. מעשה מרכבה. חזרה בתשובה. אני מציע לנו לדפדף אחורנית בפורום הזה, בן החודש, על ששת עמודיו. קחו רגע פרספקטיבה. מה אתם רואים?
חברים יקרים, ממש היום מלאו 30 יום להולדת הפורום הזה. ההודעה הראשונה בו הוא של יונה לבנה ב-18 בפברואר בתשע בבוקר. גיליתי את זה ממש במקרה, אחרי שקראתי את השירשור שהתחיל בהודעת "תגידו לי" של רולאן, והתפתח לדיון נוקב במהות הפורום, בעד כמה מותר לכאוב כאן, ועד כמה מותר להתגאות, עד כמה מותר להיחשף, ועד כמה רצוי להסתתר, כמה שחור וכמה וורוד, ובכלל, עד כמה יישאר פה פורום, בקצב האיטי הנוכחי, ובכלל, עד כמה פורום שעוסק בבעיות כבדות, יכול באותו הזמן להיות דינמי וקליל. שאלות טובות. יש פה אנשים שדואגים שהפורום לא יהיה מספיק מכיל וחזק כדי לעמוד בכל הקושי שהם רוצים לחלק. ויש אנשים שחוששים שהפורום לא יהיה מספיק מאוורר ושימשי ואופטימי כדי לאזן את כל הכבדות הזו. אבל דבר אחד שמשותף פה כמעט לכולם, ועולה כמעט מתוך כל הודעה: יש פה אנשים שהמקום הזה מאוד מאוד מאוד חשוב להם. כל אחד מהזווית שלו, מתוך הנסיבות שלו, מתוך הצורך שלו, דואג שהמקום הזה לא ידעך, ויישאר, ויספק. חשוב באותה מידה בדיוק שחשוב לנו להצליח בקשרים החדשים שבחרנו לבנות. קשה באותה מידה בדיוק שקשה לנו בחיי פרק ב'. מעורפל באותה מידה בדיוק. אופטימי באותה מידה בדיוק. פסימי באותה מידה בדיוק. חברים יקרים, הפורום הזה הוא לא יותר מאשר השיקוף שלנו. אמירות שבאות עמוק מתוכנו, וחודרות עמוק אל תוך בני שיחנו. יותר עמוק אולי מפורומים קלילים יותר. יותר ממוקד. קשה, אוהב, תובעני, כבד, דורש כל מילימטר של התעלות וסובלנות, והקשבה, ושיתוף ואסרטיביות, ואותנטיות, וויתור, ואיפשור, ופישור, כמו... כמו... נו, כמו להקים משפחה מורכבת. מעשה מרכבה. חזרה בתשובה. אני מציע לנו לדפדף אחורנית בפורום הזה, בן החודש, על ששת עמודיו. קחו רגע פרספקטיבה. מה אתם רואים?
