חגי סגל על מדינה פלסתינאית
.קריאה חובה. אבו מאזן הכריז לפני כמה ימים שהוא לא רוצה מדינה פלסטינית בגבולות זמניים, רק בגבולות קבע. זאת הזדמנות נפלאה לפתוח מחדש את כל הסוגיה. מי, לעזאזל, החליט שמגיעה להם מדינה? כל עוד בלבב כל-כך הרבה פרות קדושות נשחטו פה בשנה האחרונה, כמעט רפת שלמה: צה"ל, מוסד הנשיאות, תוכנית ההתכנסות, מה לא. עכשיו, חברים, הגיעה העת להביא לבית המטבחיים גם את הפרה הקדושה מכולן – התוכנית להקמת מדינה פלסטינית. זה לא יהיה קל להיפרד ממנה, אחרי שכל-כך הרבה זמן פיטמנו אותה, הברשנו את שערה וענדנו פעמוני זהב לצווארה, אבל כל שוחט חד עין וחד סכין יגיד לכם שמוכרחים לגאול אותנו בהקדם מייסוריה. זמנה עבר. על רקע כל מה שמתרחש החורף בעזה, כל דיבור ישראלי בעד מדינה פלשתינית שייך לתחום הדמדומים שבין אווילות להפרעה נפשית. איזו טובה יכולה לצמוח לנו מהעתקת המודל העזתי ליו"ש? איזו טובה תצמח לפלסטינים? אם עד לפני שנה היה איזשהו היגיון מדיני או רומנטי בהקמת מדינה פלסטינית, באו ארועי קיץ 2006 ומלחמת האחים ברצועה 2007 והוכיחו שמדינה כזאת היא דבר מסוכן מאוד לישראל ולפלסטינים גם יחד. הרעיון הזה כבר נוסה ונכשל. כי עזה, אולי לא שמנו לב, היא מיני מדינה פלסטינית. מאז ההתנתקות יש שם ממשלה ריבונית, צבא עצמאי, גבולות מוגדרים היטב, המנון מקומי, דגל מרהיב עין, אפס יהודים והכרה חובקת עולם. נו, אז מה יצא להם מכל זה? מה יצא לנו? שכנינו הרעים החליפו מיד את ממשלתם "המתונה" בממשלה קיצונית פרו-איראנית, הזרימו לעצמם כמויות נשק מטורפות, והחלו להפגיז בשיטתיות עשרות ישובים שלנו, לרבות מתקנים אסטרטגיים ואנרגטיים מאוד. רמת החיים שם ירדה פלאים ורמת החללים נסקה אל על. 99.9 אחוז מהתושבים בין בית חנון לחאן יונס יגידו לכם שחייהם תחת הכיבוש היו טובים עשרת מונים מחייהם היום במדינונת הניסיונית שאפשרנו להם להקים בקיץ 2005. אין טיפת היגיון ברעיון להרחיב אותה ליהודה ולשומרון. המשך הלהג הממשלתי והתקשורתי בעד הקמת מדינה לפלסטינים הוא כבר עניין אוטומטי, תוצאה של שטיפת מוח. מנהיגינו ועיתונאינו מדקלמים את הסיסמה הזאת בבלי דעת ובבלי שחר. יועצים אסטרטגיים, ערבים ויהודים, טפטפו אותה בשקדנות מאז שנות השבעים. תקדים כורדיסטאן אם הפלסטינים יתפנו יום אחד ממלחמות האחים שלהם, וייפתחו במבצע חפירות מקיף, הם לא יצליחו לדלות מאדמת הארץ אפילו ממצא ארכיאולוגי אחד שירמוז על תרבות פלסטינית קדומה. אפילו לא עיתון מצהיב מהמאה ה-19 עם עיקרי האמנה הפלסטינית (היומון הערבי הראשון בארץ נדפס רק ב-1929, עשרות שנים אחרי הדפסת היומון העברי הראשון). כל עניין הלאומיות הנבדלת שלהם הוא תעלול מודרני קצר שורשים. אין קשר גנטי בינם לבין העם הפלשתי הקדום שעל שמו הם נקראים. רוב ערביי ארץ ישראל הם צאצאיהם של ערביי ארצות הסביבה, שהחלו לנהור הנה במאה ה-19, שעה קלה אחרי תחילת שיבת ציון. אין תרבות פלסטינית נפרדת, אין היסטוריה פלסטינית, אין טריטוריה פלסטינית עתיקה. ראשוני הביל"ויים פגשו בארץ 350 אלף פלסטינים מקסימום. חוץ מרמלה לא הוקמה כאן איזושהי עיר פלסטינית בתקופת העדרותנו הממושכת מהארץ. ענאתא שלהם היא ענתות שלנו, סמוע היא אשתמוע וביתין היא בית אל. בשנת 1921, כאשר העניין הפלסטיני נידון בקבינט הבריטי, נקבע כי "לערבים אין זכות חוקית על ארץ שלא פותחה על ידיהם ולמעשה הוזנחה". לא צריך להיות זקן מופלג כדי לזכור שפעם התווכחנו אם יש בכלל עם פלסטיני. גולדה מאיר גיחכה בשנות השבעים ואמרה שהיא עצמה פלסטינית. ישראל אלדד קבע ב-1968 ש"אין עם פלסטיני, ולא יהיה, אם אנחנו לא נקים אותו". אפילו אצל הערבים עצמם קיננו ספקות בעניין הזה. במהדורות של אנציקלופדיה בריטניקה מלפני 1917, שנת הצהרת בלפור, אין זכר לעם פלסטיני. ברגעים של גילוי לב הודו בכירים בוועד הפועל של אש"ף, כמו זוהייר מוחסיין, כי טיפוח הזהות הפלסטינית הנפרדת נועד לצרכים טקטיים. פארוק קדומי אמר בראיון ל'ניוזוויק' ב-1977: "אש'ף רואה בירדנים ובפלסטינים עם אחד". גם הוא חשב שפלסטינים וירדנים זה אותו דבר. אבל אפילו אם נניח שבינתיים נוצר פה עם פלסטיני נבדל (ישעיהו לייבוביץ' טען פעם שגם שולחן יכול להכריז על עצמו כעם), לא הגיוני שמיד מגיעה לו מדינה. עם ישראל חיכה 1,900 שנה עד שזכה לכונן מחדש את מדינתנו הישנה, וגם הפלסטינים יכולים לחכות קצת. במזרח התיכון יש די והותר מדינות ערביות, ואילו ברחבי הגלובוס יש מאות עמים שאין להם אף מדינה – הכורדים, הקורסיקאים והטיבטים. לא הגיוני שדווקא לפלסטינים מגיעה מדינה תיכף ומיד. הם התאפקו עם הדרישה הזאת לאורך כל התקופה העותמאנית הארוכה, אז שיחכו עוד קצת. למה הם נזכרו לדרוש מדינה דווקא כשאנחנו הגענו? אגב, בקיץ 67' הכריז אחד ממייסדי חד"ש, ח"כ תופיק טובי, שהדיבורים על מדינה פלסטינית , הם "רק ניסיון לתת גושפנקה להמשך השליטה הישראלית בשטחים". כמו פארוק קדומי, גם טובי חשב שהפלסטינים והירדנים זה אותו דבר. חלוקה מחזורית קשה קצת לזכור עכשיו, אבל אפילו אדריכלי הסכם אוסלו הבינו בשעתם שמדינה פלסטינית עצמאית היא רעיון מופרך והרה אסון. הם התאמצו אז להרגיע ולהבטיח שההסכם לא יוביל למדינה כזאת. שמעון פרס נשבע בכנסת שהיא לא תקום, יצחק רבין נשבע, אפילו מר"ץ נשבעה. בחוברת הסברה שפרסם משרד החינוך והתרבות מיד אחרי הסכם אוסלו, חוברת עם הקדמה מפרי עטו של כבוד השר דאז אמנון רובינשטיין, נכתב שחור על גבי לבן: "כמעט בלתי אפשרי לקיים מדינה עצמאית פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה. סביר יותר להניח שתקום קונפדרציה או מסגרת פדרטיבית כלשהי בין שתי הגדות". מדוע רובינשטיין ושות' שינו בינתיים את דעתם? בגלל מצוקה אידיאולוגית. אחרי קריסת הסכמי אוסלו, חש השמאל צורך קיומי לייצר חלופה לאותם הסכמים. כיוון שאפסה תקוותו לכונן פה שלום אמת תמורת שטחים, ומאידך לא אפסה תשוקתו לפינוי התנחלויות, הוא החל לטעון שמדינה פלסטינית היא בכלל חובה מוסרית, חובת ההסתלקות מהכיבוש. משרדי הפרסום שלו תיבלו את המשנה הזאת בטיעונים דמוגרפיים היסטריים ופתחו בקמפיין אדירים ששטף בסוף גם את חוות שקמים. חלום הבלהות של פעם הפך פתאום למשאת נפש, עד שלפעמים נדמה כי תכלית הציונות היתה לחלק את הארץ בינינו לבין הערבים: קרית מוצקין וגבעת אולגה יהיו בידינו, הר הבית וחברון יהיו בידיהם. ברם, כל מי שלמד קצת היסטוריה יודע שמבחינת הערבים רעיון החלוקה אף פעם אינו הסדר קבע, אלא רק הסדר מחזורי. הארץ הרי כבר חולקה בינינו לבינם יותר מפעם אחת: ב-1922 ביטל שר המושבות הבריטי, ווינסטון צ'רצ'יל, את החלטת חבר הלאומים וקרע מאיתנו את הגדה המזרחית של הירדן. 25 שנים אחר, ב-1947, הוחלט באו"ם על חלוקה שנייה, והפעם ממערב לירדן. אין הצדקה מוסרית לחלוקה נוספת, אלא אם כן יוחלט כאן במשאל עם על התאבדות קולקטיבית. הקסאמים בדרום, שמאמללים כל-כך את תושבי שדרות והסביבה, מוכיחים שמדינה פלסטינית ביו"ש תאמלל את כל תושבי השפלה. ימים לא רבים אחרי הקמתה תיפול אף היא בידי איראן, כמו עזה ודרום לבנון. שום בעיה דמוגרפית לא תיפתר בזכותה, ההיפך: פלסטין עצמאית תהיה הבית הלאומי של התפוצה הפלסטינית ומספר הערבים בין הים לירדן יגדל פלאים. הם ישבו על מקורות המים שלנו, יחלשו על האוויר שלנו, וביום פקודה יפילו את הגדר. ישראל לא תצליח למנוע מהם לעבור, כפי שלא הצליחה למנוע השבוע הסתננות של מחבל בודד מעזה המגודרת לאילת הרחוקה. לפני שמקימים גדר חדשה לאורך כל הנגב, דחוף יותר לפרק את המסילה שעליה דוהרת המדינה הפלסטינית. אבו מאזן הכריז לפני שבועיים ברמאללה שאין לו עניין במדינה עם גבולות זמניים, ואנחנו רשאים
.קריאה חובה. אבו מאזן הכריז לפני כמה ימים שהוא לא רוצה מדינה פלסטינית בגבולות זמניים, רק בגבולות קבע. זאת הזדמנות נפלאה לפתוח מחדש את כל הסוגיה. מי, לעזאזל, החליט שמגיעה להם מדינה? כל עוד בלבב כל-כך הרבה פרות קדושות נשחטו פה בשנה האחרונה, כמעט רפת שלמה: צה"ל, מוסד הנשיאות, תוכנית ההתכנסות, מה לא. עכשיו, חברים, הגיעה העת להביא לבית המטבחיים גם את הפרה הקדושה מכולן – התוכנית להקמת מדינה פלסטינית. זה לא יהיה קל להיפרד ממנה, אחרי שכל-כך הרבה זמן פיטמנו אותה, הברשנו את שערה וענדנו פעמוני זהב לצווארה, אבל כל שוחט חד עין וחד סכין יגיד לכם שמוכרחים לגאול אותנו בהקדם מייסוריה. זמנה עבר. על רקע כל מה שמתרחש החורף בעזה, כל דיבור ישראלי בעד מדינה פלשתינית שייך לתחום הדמדומים שבין אווילות להפרעה נפשית. איזו טובה יכולה לצמוח לנו מהעתקת המודל העזתי ליו"ש? איזו טובה תצמח לפלסטינים? אם עד לפני שנה היה איזשהו היגיון מדיני או רומנטי בהקמת מדינה פלסטינית, באו ארועי קיץ 2006 ומלחמת האחים ברצועה 2007 והוכיחו שמדינה כזאת היא דבר מסוכן מאוד לישראל ולפלסטינים גם יחד. הרעיון הזה כבר נוסה ונכשל. כי עזה, אולי לא שמנו לב, היא מיני מדינה פלסטינית. מאז ההתנתקות יש שם ממשלה ריבונית, צבא עצמאי, גבולות מוגדרים היטב, המנון מקומי, דגל מרהיב עין, אפס יהודים והכרה חובקת עולם. נו, אז מה יצא להם מכל זה? מה יצא לנו? שכנינו הרעים החליפו מיד את ממשלתם "המתונה" בממשלה קיצונית פרו-איראנית, הזרימו לעצמם כמויות נשק מטורפות, והחלו להפגיז בשיטתיות עשרות ישובים שלנו, לרבות מתקנים אסטרטגיים ואנרגטיים מאוד. רמת החיים שם ירדה פלאים ורמת החללים נסקה אל על. 99.9 אחוז מהתושבים בין בית חנון לחאן יונס יגידו לכם שחייהם תחת הכיבוש היו טובים עשרת מונים מחייהם היום במדינונת הניסיונית שאפשרנו להם להקים בקיץ 2005. אין טיפת היגיון ברעיון להרחיב אותה ליהודה ולשומרון. המשך הלהג הממשלתי והתקשורתי בעד הקמת מדינה לפלסטינים הוא כבר עניין אוטומטי, תוצאה של שטיפת מוח. מנהיגינו ועיתונאינו מדקלמים את הסיסמה הזאת בבלי דעת ובבלי שחר. יועצים אסטרטגיים, ערבים ויהודים, טפטפו אותה בשקדנות מאז שנות השבעים. תקדים כורדיסטאן אם הפלסטינים יתפנו יום אחד ממלחמות האחים שלהם, וייפתחו במבצע חפירות מקיף, הם לא יצליחו לדלות מאדמת הארץ אפילו ממצא ארכיאולוגי אחד שירמוז על תרבות פלסטינית קדומה. אפילו לא עיתון מצהיב מהמאה ה-19 עם עיקרי האמנה הפלסטינית (היומון הערבי הראשון בארץ נדפס רק ב-1929, עשרות שנים אחרי הדפסת היומון העברי הראשון). כל עניין הלאומיות הנבדלת שלהם הוא תעלול מודרני קצר שורשים. אין קשר גנטי בינם לבין העם הפלשתי הקדום שעל שמו הם נקראים. רוב ערביי ארץ ישראל הם צאצאיהם של ערביי ארצות הסביבה, שהחלו לנהור הנה במאה ה-19, שעה קלה אחרי תחילת שיבת ציון. אין תרבות פלסטינית נפרדת, אין היסטוריה פלסטינית, אין טריטוריה פלסטינית עתיקה. ראשוני הביל"ויים פגשו בארץ 350 אלף פלסטינים מקסימום. חוץ מרמלה לא הוקמה כאן איזושהי עיר פלסטינית בתקופת העדרותנו הממושכת מהארץ. ענאתא שלהם היא ענתות שלנו, סמוע היא אשתמוע וביתין היא בית אל. בשנת 1921, כאשר העניין הפלסטיני נידון בקבינט הבריטי, נקבע כי "לערבים אין זכות חוקית על ארץ שלא פותחה על ידיהם ולמעשה הוזנחה". לא צריך להיות זקן מופלג כדי לזכור שפעם התווכחנו אם יש בכלל עם פלסטיני. גולדה מאיר גיחכה בשנות השבעים ואמרה שהיא עצמה פלסטינית. ישראל אלדד קבע ב-1968 ש"אין עם פלסטיני, ולא יהיה, אם אנחנו לא נקים אותו". אפילו אצל הערבים עצמם קיננו ספקות בעניין הזה. במהדורות של אנציקלופדיה בריטניקה מלפני 1917, שנת הצהרת בלפור, אין זכר לעם פלסטיני. ברגעים של גילוי לב הודו בכירים בוועד הפועל של אש"ף, כמו זוהייר מוחסיין, כי טיפוח הזהות הפלסטינית הנפרדת נועד לצרכים טקטיים. פארוק קדומי אמר בראיון ל'ניוזוויק' ב-1977: "אש'ף רואה בירדנים ובפלסטינים עם אחד". גם הוא חשב שפלסטינים וירדנים זה אותו דבר. אבל אפילו אם נניח שבינתיים נוצר פה עם פלסטיני נבדל (ישעיהו לייבוביץ' טען פעם שגם שולחן יכול להכריז על עצמו כעם), לא הגיוני שמיד מגיעה לו מדינה. עם ישראל חיכה 1,900 שנה עד שזכה לכונן מחדש את מדינתנו הישנה, וגם הפלסטינים יכולים לחכות קצת. במזרח התיכון יש די והותר מדינות ערביות, ואילו ברחבי הגלובוס יש מאות עמים שאין להם אף מדינה – הכורדים, הקורסיקאים והטיבטים. לא הגיוני שדווקא לפלסטינים מגיעה מדינה תיכף ומיד. הם התאפקו עם הדרישה הזאת לאורך כל התקופה העותמאנית הארוכה, אז שיחכו עוד קצת. למה הם נזכרו לדרוש מדינה דווקא כשאנחנו הגענו? אגב, בקיץ 67' הכריז אחד ממייסדי חד"ש, ח"כ תופיק טובי, שהדיבורים על מדינה פלסטינית , הם "רק ניסיון לתת גושפנקה להמשך השליטה הישראלית בשטחים". כמו פארוק קדומי, גם טובי חשב שהפלסטינים והירדנים זה אותו דבר. חלוקה מחזורית קשה קצת לזכור עכשיו, אבל אפילו אדריכלי הסכם אוסלו הבינו בשעתם שמדינה פלסטינית עצמאית היא רעיון מופרך והרה אסון. הם התאמצו אז להרגיע ולהבטיח שההסכם לא יוביל למדינה כזאת. שמעון פרס נשבע בכנסת שהיא לא תקום, יצחק רבין נשבע, אפילו מר"ץ נשבעה. בחוברת הסברה שפרסם משרד החינוך והתרבות מיד אחרי הסכם אוסלו, חוברת עם הקדמה מפרי עטו של כבוד השר דאז אמנון רובינשטיין, נכתב שחור על גבי לבן: "כמעט בלתי אפשרי לקיים מדינה עצמאית פלסטינית ביהודה, שומרון ועזה. סביר יותר להניח שתקום קונפדרציה או מסגרת פדרטיבית כלשהי בין שתי הגדות". מדוע רובינשטיין ושות' שינו בינתיים את דעתם? בגלל מצוקה אידיאולוגית. אחרי קריסת הסכמי אוסלו, חש השמאל צורך קיומי לייצר חלופה לאותם הסכמים. כיוון שאפסה תקוותו לכונן פה שלום אמת תמורת שטחים, ומאידך לא אפסה תשוקתו לפינוי התנחלויות, הוא החל לטעון שמדינה פלסטינית היא בכלל חובה מוסרית, חובת ההסתלקות מהכיבוש. משרדי הפרסום שלו תיבלו את המשנה הזאת בטיעונים דמוגרפיים היסטריים ופתחו בקמפיין אדירים ששטף בסוף גם את חוות שקמים. חלום הבלהות של פעם הפך פתאום למשאת נפש, עד שלפעמים נדמה כי תכלית הציונות היתה לחלק את הארץ בינינו לבין הערבים: קרית מוצקין וגבעת אולגה יהיו בידינו, הר הבית וחברון יהיו בידיהם. ברם, כל מי שלמד קצת היסטוריה יודע שמבחינת הערבים רעיון החלוקה אף פעם אינו הסדר קבע, אלא רק הסדר מחזורי. הארץ הרי כבר חולקה בינינו לבינם יותר מפעם אחת: ב-1922 ביטל שר המושבות הבריטי, ווינסטון צ'רצ'יל, את החלטת חבר הלאומים וקרע מאיתנו את הגדה המזרחית של הירדן. 25 שנים אחר, ב-1947, הוחלט באו"ם על חלוקה שנייה, והפעם ממערב לירדן. אין הצדקה מוסרית לחלוקה נוספת, אלא אם כן יוחלט כאן במשאל עם על התאבדות קולקטיבית. הקסאמים בדרום, שמאמללים כל-כך את תושבי שדרות והסביבה, מוכיחים שמדינה פלסטינית ביו"ש תאמלל את כל תושבי השפלה. ימים לא רבים אחרי הקמתה תיפול אף היא בידי איראן, כמו עזה ודרום לבנון. שום בעיה דמוגרפית לא תיפתר בזכותה, ההיפך: פלסטין עצמאית תהיה הבית הלאומי של התפוצה הפלסטינית ומספר הערבים בין הים לירדן יגדל פלאים. הם ישבו על מקורות המים שלנו, יחלשו על האוויר שלנו, וביום פקודה יפילו את הגדר. ישראל לא תצליח למנוע מהם לעבור, כפי שלא הצליחה למנוע השבוע הסתננות של מחבל בודד מעזה המגודרת לאילת הרחוקה. לפני שמקימים גדר חדשה לאורך כל הנגב, דחוף יותר לפרק את המסילה שעליה דוהרת המדינה הפלסטינית. אבו מאזן הכריז לפני שבועיים ברמאללה שאין לו עניין במדינה עם גבולות זמניים, ואנחנו רשאים