חג דיכאוני../images/Emo172.gif../images/Emo173.gif../images/Emo171.gif../images/Emo158.gif
חג שבועות הוא אחד החגים שאני הכי אוהבת. במשפחה המורחבת שלי נהגנו לחגוג אותו באוירה חגיגית משפחתית. כי לסבא ודודה שלי היתה יום הולדת. אמא שלי היתה מפליאה בביצועיה במטבח ואוספת את כל המשפחה לחגיגה. גם לפני 18 שנה כשאחותי היתה בשלהי היריונה עם שלומית חגגנו את שבועות אצלם בקיבוץ ( אז היא התגוררה בקיבוץ). חג שבועות אשתקד היה החג האחרון שאמא שלי היתה בריאה. אז עוד לא ידעתי את זה כמובן. יומיים לפני היא עברה ניתוח ביד ולא יכלה להכין ארוחת חג לכן אחותי בישלה ואמא ישבה לידי ונתנה לי הוראות להכין את הבייגלה המפורסם שלה שבלעדיו שבועות לא עובר. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא הסכימה ללמד אותי להכין משהו. ישבנו במטבח והכנו ביגלה וצחקנו והיה מרגש ולמחרת כשנסענו לאחותי עם הבייגלה כולם שמחו והתרגשו. בעיצומם של הבישולים לראש השנה אמא התמוטטה וכמו קברניט הנוטש את ספינתו באמצע הים הסוער הותירה אותי לקחת את ההגה לידיים. כבר לא היה עם מי לדבר וההדרדרות במצב היתה כואבת ומהירה. ישבנו לנו אמש אמא ואני לארוחת חג שברובה קנויה.אמא לא הבינה איזה יום זה ולא הצליחה לאכול והכל נגל לה על הסנטר והבגדים. ואני באמת שניסיתי לכבוש את דמעותיי אך לשווא הם זלגו ללא הפסקה נשרו לאוכל. היה לי קשה לבלוע כי גוש גדול ושחור היה תקוע לי בקירבי. אודה ואומר שהיתה לי גם סיבה נוספת לכאב , סיבה אישית הקשורה לחיי הפרטיים ולא לאמא, ברם הזכרון של מה שהיה ומה שישנו גרמו לי לבסוף לפרוץ בבכי חזק ששעוותו עולה השמיימה כקולו של השופר בימים הנוראיים. וכמו ביום הזכרון כשהתאבלתי על אמא החיה ה"מתה" כך גם הפעם. בכיתי על ימים שלא ישובו ועל דעיכתה של אישה מדהימה. וכל כך התגעגעתי אליה- לאמא. וגם לבייגלה שלה. אני יודעת שחלקכם סבור שלו היתה בבית אבות או היתה עובדת פיליפינית יכולתי לחגוג כפי שראוי לי עם חברים ומשפחה, כי הרי לאמא זה כבר לא משנה במילא. יכולתי לטפס להרי ההימליה או לצלול 20.000 מייל מתחת למייל או אפילו לחגוג באלסקה עם עוד ישראלים וחב"ד אבל לא הייתי נמלטת מכאב הלב הזה של עוד הוכחה למה שהאלצהיימר מעולל לאדם ולמישפחתו. יכולתי להיות מוקפת בהמון וביקרים לי ועדיין תחושת הבדידות היתה חונקת אותי ואוירת הנכאים היתה מלווה אותי. אז ישבתי לידה מייבבת כתינוק ולמזלי היא היתה דיי מנותקת כי בד"כ בכי שלי מלחיץ אותה. והכנסתי קלוריות לרוב ובלעתי כאילו היו תרופות אנטי מצב רוח. עבודה קשה של שבועיים או יותר של דייאטה ופעילות גופנית מסיבית ירדה לטימיון ברגע. אבל הכאב לא התפוגג רק החריף. רק בבוקר כשבאתי לחדר של אמא והיא חייכה אלי את חיוכה הטוב התפוגג הגוש בחזי. זה מה שיש ועם זה נכבוש את ההר. חג שמח לכולכם.
חג שבועות הוא אחד החגים שאני הכי אוהבת. במשפחה המורחבת שלי נהגנו לחגוג אותו באוירה חגיגית משפחתית. כי לסבא ודודה שלי היתה יום הולדת. אמא שלי היתה מפליאה בביצועיה במטבח ואוספת את כל המשפחה לחגיגה. גם לפני 18 שנה כשאחותי היתה בשלהי היריונה עם שלומית חגגנו את שבועות אצלם בקיבוץ ( אז היא התגוררה בקיבוץ). חג שבועות אשתקד היה החג האחרון שאמא שלי היתה בריאה. אז עוד לא ידעתי את זה כמובן. יומיים לפני היא עברה ניתוח ביד ולא יכלה להכין ארוחת חג לכן אחותי בישלה ואמא ישבה לידי ונתנה לי הוראות להכין את הבייגלה המפורסם שלה שבלעדיו שבועות לא עובר. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה שהיא הסכימה ללמד אותי להכין משהו. ישבנו במטבח והכנו ביגלה וצחקנו והיה מרגש ולמחרת כשנסענו לאחותי עם הבייגלה כולם שמחו והתרגשו. בעיצומם של הבישולים לראש השנה אמא התמוטטה וכמו קברניט הנוטש את ספינתו באמצע הים הסוער הותירה אותי לקחת את ההגה לידיים. כבר לא היה עם מי לדבר וההדרדרות במצב היתה כואבת ומהירה. ישבנו לנו אמש אמא ואני לארוחת חג שברובה קנויה.אמא לא הבינה איזה יום זה ולא הצליחה לאכול והכל נגל לה על הסנטר והבגדים. ואני באמת שניסיתי לכבוש את דמעותיי אך לשווא הם זלגו ללא הפסקה נשרו לאוכל. היה לי קשה לבלוע כי גוש גדול ושחור היה תקוע לי בקירבי. אודה ואומר שהיתה לי גם סיבה נוספת לכאב , סיבה אישית הקשורה לחיי הפרטיים ולא לאמא, ברם הזכרון של מה שהיה ומה שישנו גרמו לי לבסוף לפרוץ בבכי חזק ששעוותו עולה השמיימה כקולו של השופר בימים הנוראיים. וכמו ביום הזכרון כשהתאבלתי על אמא החיה ה"מתה" כך גם הפעם. בכיתי על ימים שלא ישובו ועל דעיכתה של אישה מדהימה. וכל כך התגעגעתי אליה- לאמא. וגם לבייגלה שלה. אני יודעת שחלקכם סבור שלו היתה בבית אבות או היתה עובדת פיליפינית יכולתי לחגוג כפי שראוי לי עם חברים ומשפחה, כי הרי לאמא זה כבר לא משנה במילא. יכולתי לטפס להרי ההימליה או לצלול 20.000 מייל מתחת למייל או אפילו לחגוג באלסקה עם עוד ישראלים וחב"ד אבל לא הייתי נמלטת מכאב הלב הזה של עוד הוכחה למה שהאלצהיימר מעולל לאדם ולמישפחתו. יכולתי להיות מוקפת בהמון וביקרים לי ועדיין תחושת הבדידות היתה חונקת אותי ואוירת הנכאים היתה מלווה אותי. אז ישבתי לידה מייבבת כתינוק ולמזלי היא היתה דיי מנותקת כי בד"כ בכי שלי מלחיץ אותה. והכנסתי קלוריות לרוב ובלעתי כאילו היו תרופות אנטי מצב רוח. עבודה קשה של שבועיים או יותר של דייאטה ופעילות גופנית מסיבית ירדה לטימיון ברגע. אבל הכאב לא התפוגג רק החריף. רק בבוקר כשבאתי לחדר של אמא והיא חייכה אלי את חיוכה הטוב התפוגג הגוש בחזי. זה מה שיש ועם זה נכבוש את ההר. חג שמח לכולכם.