חג כבד

[סר גון]

חג כבד

כל השנים נהנתי מהחג מהחופש, מהאביב שמתעורר. אהבתי את ההתרגשות שלפני החופש, תכנונים והכנות, ניקוי השולחן בעבודה. רוב הפעמים יצאנו לטיול עם הבנים. פעם נסענו רחוק עד הודו. נהנתי מהמפגש המשפחתי. אחרי שאבא נפטר, אחי לקח לידים את ניהול הסדר. הפסח הזה נשתנה - אולי כל העולם נראה אחרת, ואני לא רוצה לנהל שום סדר. המתח והכעס. הדאגה לחיילים הצעירים, הבנים שלי ושלו, והחברים שלהם. פתאום אתה לא רוצה לצאת לבלות. מקסימום לקפוץ לחברים, אבל שם אתה מדבר על "המצב". אין לי סבלנות לזה, אבל אני מוכן להכנס לכל נושא, רק שלא יהיה זמן ריק. שהמחשבות שאתה מדחיק לא יעלו לתודעה. יש שמיכה של אובך שמכסה על הכל. כובד מעצבן, שמעורב עם עצב וריק ודאגה. דאגה גדולה למה יהיה. לאן זה מוביל? עכשיו הבנים שלנו שם. ואני מסתכל בחרדה על הברד והגשם. לא מסוגל לחשוב על זה, לא מוכן "לתרגם" לי את המשמעות. מוצאי החג - בדיוק הרגע שהיינו הולכים לשתות בירה בפאב "שלנו", לרדת על פיתה טריה עם חומוס, כאן למטה או באמצע הכלום. אני מתגעגע. מרגיש אידיוט שלא מצליח לקחת את עצמי בידים. קורא על הכאב של האמהות והאבות ומבין שיש יותר קשה מלאבד אח. אבל אני מתגעגע והלב כואב. הראש עמוס במחשבות שמתפזרות לי כל הזמן. אולי סתם צורך לדבר עכשיו. חושב על כל אלה שכתבו פה. על הכאבים שנרשמו במקום הווירטואלי הזה. והשקט ששורר פה כל החג. אולי תעשי משהו? אני יודע שקשה עכשיו. אבל אם היא לא רוצה אז שום דבר לא יעזור. את כתבת את זה לפני כמה חודשים. צאי מזה! תחזרי. ס.ג

 

[אחת מהצד]

סר

אתה יודע מה הבעיה.. שגם כשאתה יודע או מבין..זה לא כואב פחות. או פחות עצוב. וכל אחד יש לו את הזמן שהוא ככה או אחרת. אז.. אה..כן. גם פתאום הזכרת לי מה גרם לי לכתוב פה פעם ראשונה. זה היה בגלל התנצלות של מישהי שאולי הכאב שלה לא מספיק כדי לבכות כאן. אז פה אין דרגות קושי. ולא משווים כאבים. כל אחד.. הכאב שלו זה העולם שלו. גם מה שהוא עושה עם זה.. או איך הוא ממשיך הלאה.. לא קשור למי מת לו ולפני כמה זמן. ואין לך מה להרגיש אידיוט. תוותר לך קצת. תרגע. תרשה לך להיות ככה. וחוץ מזה.. תראה איך הצלחת.. ותפתח גם בקבוק בשבילי