חג שמח לכל המחפשים

[איל באש]

חג שמח לכל המחפשים../images/Emo23.gif../images/Emo42.gif../images/Emo79.gif

איפה הבית אנחנו וודאי שואלים? כמה דרך עוד צריך לעבור עד שייגמר המסע הזה? היכן עוד נצטרך לעבור על מנת להגיע? למה זה לא קורה? אולי זה ככה, אלו החיים? הבית כאן מזמן!!! הדרך היא המטרה, אין מה לחפש, ואין לאן להגיע. הגענו כבר מזמן. השינוי הוא מידי בזמן שלו. לאחד המידי הזה יקח שנתיים, ולאחר יומיים, וזה ממש לא חשוב!!! התפיסה שלנו יוצרת את המציאות בה אנו חיים, ואנחנו בעצם לא עושים דבר. ככל שנעבוד יותר קשה, ככל שנזיע יותר ככה גם נתרחק מהבית, נתרחק מהסיכוי למצוא את מה שאנחנו כל כך מחפשים. בקלילות, בלי מאמץ, בלי פחד, נראה את השביל, נהנה מהדרך , נהנה ונחגוג כל רגש, כל מחשבה. חג שמח לכל המחפשים, הגעתם כבר הביתה, תהנו ממנו, ראו אותו, היו כאן ועכשיו.

 

[Love Is Life]

הבית שלי זה אני... ../images/Emo82.gif

ואין כל משמעות איך קוראים לקירות שמסביב... נכון שאנחנו, בעלי החיים ממין אדם, זקוקים להגנה מפני אקלים, חיות ושאר מרעין בישין. אבל בכל מצב נוכל למצוא הגנה-כך או אחרת. אבל הבית האמיתי נמצא בתוכנו, הולך איתנו לכל מקום-כמו הצבים... ההגנה האמיתית היא לא על גופנו, אלא על נשמתנו. ורק בידינו להגן איש איש על נשמתו האישית... הרכוש, הכסף, הגוף-הכל בר-חלוף... ורק הנשמה נצחית, היא הנכס היחיד שאנו לוקחים איתנו לכל מקום. שמרו על נשמתכם, דאגו לה, טפחו אותה, תאהבו את עצמכם-ותמיד תהיו מוגנים ושלווים. גם אם מסביבכם אין קירות של ממש... MY SOUL IS MY CASTLE... חג שמח, LIL

 

[איל באש]

../images/Emo45.gif

 

[ayelet23]

נכון...אבל גם יש בית לילדים

אותו בונים מלבנים אמיתיות. לא ענין רוחני בלבד, אלא מעשים בעולם החומרי כדי שיהיה להם מקום לבוא אליו, לישון ולשחק בו. מקום שבו נקרא להם סיפורים לפני השינה ונכין איתם שיעורי בית על יד השולחן. ועל כן, אל לנו לוותר על הקירות החומריים. יש להם ערך גדול, הם ראויים שנאבק עליהם כנגד כל הרוחות הנגדיות מולם אנו צועדים. נגן על נשמתנו ונזכור כי יש עוד נשמות שתלויות בנו...איננו לבד בעולם.

 

[Love Is Life]

איילת היקרה, ביתנו הוא אכן מבצרנו.

כבודו של הבית החומרי במקומו מונח. וכך גם נחיצותו... לצערנו, מיום שגורשנו מגן עדן, אנחנו, בני האנוש, נאלצים להיאבק יום-יום על בטחוננו, מזוננו, ולהתגונן מפני ה'רעות החולות' הרודפות אותנו... הבית החומרי מחוייב המציאות, ואף אחד לא "מגרש" אותך ממנו... ואין זה משנה אם את חיה בתרבות המערבית, שבונה בלבנים, או בתרבויות אחרות עם חומרים אחרים (קש, בדים, חימר, עץ ועוד..) בנוסף, אף אחד לא מנסה חלילה למנוע מילדינו היקרים את בטחונם. ההיפך הגמור הוא הנכון. ילדינו היקרים זקוקים לפינה החמה שלהם, והמחוייבות לספק אותה נתונה לנו, ההורים... ובעצם-למה מחוייבות? בעיני זו זכות-הזכות לגדל ולטפח את יציריו הקדושים של האלוהים, של הבריאה המופלאה, שבחרה בנו לכלי בדרך ליצירת עוד בן-אנוש... אך יחד עם זאת, אני מאמין שהבית החומרי הוא אחד מתוך אותם אלמנטים בני-חלוף בעולמנו, שכמו שאומר הביטוי: "היום הם כאן, מחר הם שם"... ולא אטרח להזכיר כמה אנשים בעצם הימים הללו מאבדים בן-לילה את רכושם ובטחונם החומרי... ומה נשאר להם? הנשמה... והיא, בעיני, הבית האמיתי שהולך איתנו לכל מקום... נשמתנו היא ה-כתובת המוחשית הנצחית היחידה שלנו... LIL

 

[ayelet23]

ליל יקר..המושג נשמה מאד ארטילאי.

נוח להשתמש בו. זו כתובת שאנו ממציאים. אינני יודעת האם יש לי נשמה. יש לי רצון לחיות. ולעשות. דרך המעשים שלי, יום אחר יום, אני מגלה את קיומי בעולם. את תכונותי, את חלומותי, מבנה את הקשרים שלי עם העולם. מרקס אמר שהאדם מכונן את עצמו דרך עיבוד הטבע. דרך העבודה אנו מגלים את עצמנו. ויכולה זאת להיות גם עבודה רוחנית - אבל גם היא תמיד צומחת מאיזו שהיא פעילות ממשית, טכניקות כלשהן. אדם ששוכב על גבו ימים ולילות מפסיק להתקיים, הוא מתנוון ותהיה נשמתו זכה וברה. דרך המאבק עם החומר, עם הגוף, מתממשת אלוהיותנו. ולכן, השאלה בדבר הכתובת פחות רלוונטית משאלת הבנייה המתמדת.

 

[ליאור בריל]

../images/Emo45.gif