אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
חג שמח
- פותח הנושא סקיפי
- פורסם בתאריך
דמטר ופרספונה
אחת הגרסאות הכי יפות שאני מכירה. -------------------- בשמלה קרועה ובלוייה, בשיער פרוע, מלא עפר ואפר – צועדת ביגון ואבל דמטר, "האם הסובלת" של ימי קדם. נשדפו בידיה שבולי הקמה וקמל פרח הכלנית האדומה שהיא מחזיקה. העיניים המעורפלות שכלו בהן הדמעות, תועות ונודדות באכזבה וחוסר-ישע. את בתה האבודה מחפשת האם האומללה. הנה השאירה אותה על האחו, על שפת האוקיינוס, כשהנערה משחקת בלוויית הנימפות. בלכתה אמרה לה לבל תקטוף את פרחי הנרקיסים ששקר חינם ויופיים, והם קודש לאלי השאול. פרספונה הבת שמעה בקולה. היא קטפה לה את פרחי הצבעוני הנושאים על גבעולם הנמוך גביע זהוב או בצבע הארגמן, היקינטונים שנשמת עלם יפה רדומה בהם, וסיגליות חרישיות וטובות קטפה, ועיני תכלת של אל-תשכחיני, אך התרחקה מן הנרקיסים, כי כפי שאמרה לה אמא, בעל הפרח הזה חבויה התשוקה וריחם מסיח את הדעת מן השמיים. לפתע הצמיחה האדמה פרח אשר כמוהו לא ראתה עוד השמש. משורש אחד גדול ועלו מאה ראשים בשלהבת כתרי זהב, כשעלי פרחיהם הלבנים האדימו בקצותיהם המסולסלים. ריחות-בושם נפלאים מלאו את השמיים והארץ, חדרו עד למעמקי הים – עד אשר כל בנות המים, הנאראידות, קפצו ממיטת האיזמרגדים שלהן וקראו בקול נלהב: "אה!" הסתכלה פרספונה סביבה, האם אין רואה אותה איש – וחיש מהר קטפה את הפרח. השתכרה הנערה בריחו, עיניה התכסו בערפל ועלטה כיסתה את נשמתה. אז פתחה האדמה את פיה – והאדס, אל השאול, חטף את פרספונה במרכבתו שסוסים שחורים היו רתומים אליה. לכשהתעוררה – הרימה קול זעקה, אולם אף אל לא שמע את קולה ואף נימפה אחת מבין אלו ששיחקה אתן על האחו – לא חשה לעזרתה. רק קיאנה, אלת המים הזעירה, פרשה ידיה החלשות, כדי לחסום את הדרך מפני החוטף גס הרוח. אולם הסוסים השחורים עפו-טסו מעל ראשה; האלה הקטנה התייפחה בבכי מר ונמוגה מרוב צער עד שהפכה לפלג-מים. ובינתיים דהרה המרכבה בסופה וסערה על פני אדמה וים, נעלמו מעיניה של פרספונה החופים הידועים לה, התפזרו לה הפרחים שאספה לסלה, עד שנפתחה לבסוף לפניה תהום הטרטרוס, שאול-התחתית. לשווא שאלה האם כל עובר-ושב על גורלה של בתה. לא אל ולא אדם, אף לא עוף השמים ידע למסור לה ידיעה כלשהי על הנערה האבודה. היתה האם תועה על פני כל היבשות והימים. בלילות היתה מדליקה לפיד אש, כדי לאורו האדום לחטט בנקיקי הסלעים, במחבואי יער, בפינות נסתרות של בתי-מקדש קדמונים, אולם העלתה חרס בידה. תשעה ימים ותשעה לילות חיפשה פרספונה ולא היתה פינה אחת שלא הציצה בה ביאושה המר. לבסוף, בהגיעה לאפיסת כוחות, נסחבה בקושי לאלאוסיס אשר ליד מפרץ סאלאמינה והתיישבה ליד "מעיין הבתולה". האבן שנחה עליו מאז נקראה "סלע היגון" והמעיין כונה בשם "יופי", כי לפנינים דומות היו דמעותיה. באותה שעה הלכו לשאוב מים בנותיו של המלך קאלאוס. בראותן את הזקנה הלבושה בלויי-סחבות, קראו אליה "אמא", בלי לדעת איזה צער הן גורמות לה בקריאה זו. ניחמו אותה הנערות ככל האפשר וביקשו ממנה שתלך עמהן. והיא הסכימה, כי כה אמרה: "אוכל להביא תועלת בבית. יודעת אני כל מלאכת מחשבת ועבודות יד של נשים, וגם להציע מיטה לאדונים אוכל. והרבה אגדות יפות אני יודעת ואדע גם לפנק ילדים קטנים." לשמע הדברים שמח לבן של בנות-המלך; בדיוק באותם הימים נולד להן אח קטן. בשעה שעמדה דמטר על סף הבית, היא נראתה בעיני המלכה מאטאנירה כאשה רבת הוד ותפארת. מיהרה המלכה אל האלמונית וביקשה ממנה לשבת. עשתה דמטר כדבריה, אך כשהתיישבה על הכסא, שוב נראתה כאחת הזקנות-המשרתות, העוסקות בילדים או המנהלות משק-בית. לא הכירוה הנשים, כי קשה לבני-תמותה להכיר אל. למראה יגונה, החלו הנשים לשעשע אותה בהלצות. לבסוף הופיע חיוך על פניה, היא פתחה את פיה והחלה לדבר, וגם טעמה מן האוכל שהוגש לה. מרוב תודה על הכנסת-האורחים שנהגו כלפיה, הקדישה את עצמה דמטר לתינוק הצעיר בין בני המלך – ילד חולני וחלש. כדי לעשותו בן-אלמוות, היתה מוציאה אותו האומנת מעריסתו ושמה אותו לתוך האש על מנת שתאכל בו הלהבה כל מה ששייך לעולם הזה וכל שניתן להרס וכליה. פעם ראתה זאת מאטאנירה בעד הסדק שבדלת, ובקול צעקה גדולה נכנסה לחדר בריצה, כי חשבה שהאשה הזרה זוממת לשרוף את בנה באש. בתוך הבהלה חמק הילד מידיה של דמטר – ונפח נשמתו בשלהבת. בו ברגע נתמלא האולם ריח-ניחוח שנדף כאילו מן התבואה, מפירות הבוסתן ומכל פרחי הארץ. מבין בלויי הסחבות של האשה הזקנה הופיע לפתע יופי שלא מעלמא הדין. שערות זהב שדומות היו לשבולי חיטה בשלה האירו את כל הבית כאילו באור בזק. אז רק הכירה המלכה את האלה הגדולה ונפלה לרגליה. לפני לכתה נתנה דמטר לבן המלך, לטריפתולאמוס גרעיני תבואות ומרכבה רתומה לסוסים מכונפים, וציוותה עליו לעבור ביעף על פני האדמה לאורכה ולרוחבה, ולזרוע זרע בשדות, אם רק יגיעו לקיצם ימי השרב והבצורת. אלת היבולים והתנובה כיסתה באבל את פני השדות. קללה באה על השדות, נרקבו הזרעים, לא היה מספוא לבקר ולצאן ורעב כבד בא על האדמה. בתוך השרב הלוהט נתייבשו אפיקי הנהרות ומי המעיינות, ומן המזבחות השוממים לא עלה השמימה עשן הקרבנות. צריך היה לפייס את דמטר. אך באותה שעה נודעה לה כל האמת מפי השמש הכל-רואה, ובהיותה שרויה ברוגז וזעם על האלים, התחבאה במקום-סתר עד שלא יכול היה איש למצוא אותה. ורק הרמס הציח לבסוף לתפוס אותה בפינה נידחת שבהרי ארקאדיה – שם הסתתרה בבדידותה וביגונה – הרחק מן העולם כולו. לשווא שלח אליה זאוס את המוזות והחאריטות בנות החן שכוח דיבור להן ושפתן חלקלקה – היא לא שמעה אף מה שדיברו אליה. אזי ציווה זאוס לאחיו האדס להחזיר את פרספונה החטופה. מלך השאול מילא את הפקודה, אולם בהפרדו מפרספונה הגיש לה מפרי הרימון, והיא טעמה פלח, בלי לדעת כי גרעינים מעטים אלה יקשרוה לתמיד עם ממלכת הצללים. ומאז היא נאלצת מדי שנה בשנה לחזור לבעלה לתקופה של שלושה חודשים.
אחת הגרסאות הכי יפות שאני מכירה. -------------------- בשמלה קרועה ובלוייה, בשיער פרוע, מלא עפר ואפר – צועדת ביגון ואבל דמטר, "האם הסובלת" של ימי קדם. נשדפו בידיה שבולי הקמה וקמל פרח הכלנית האדומה שהיא מחזיקה. העיניים המעורפלות שכלו בהן הדמעות, תועות ונודדות באכזבה וחוסר-ישע. את בתה האבודה מחפשת האם האומללה. הנה השאירה אותה על האחו, על שפת האוקיינוס, כשהנערה משחקת בלוויית הנימפות. בלכתה אמרה לה לבל תקטוף את פרחי הנרקיסים ששקר חינם ויופיים, והם קודש לאלי השאול. פרספונה הבת שמעה בקולה. היא קטפה לה את פרחי הצבעוני הנושאים על גבעולם הנמוך גביע זהוב או בצבע הארגמן, היקינטונים שנשמת עלם יפה רדומה בהם, וסיגליות חרישיות וטובות קטפה, ועיני תכלת של אל-תשכחיני, אך התרחקה מן הנרקיסים, כי כפי שאמרה לה אמא, בעל הפרח הזה חבויה התשוקה וריחם מסיח את הדעת מן השמיים. לפתע הצמיחה האדמה פרח אשר כמוהו לא ראתה עוד השמש. משורש אחד גדול ועלו מאה ראשים בשלהבת כתרי זהב, כשעלי פרחיהם הלבנים האדימו בקצותיהם המסולסלים. ריחות-בושם נפלאים מלאו את השמיים והארץ, חדרו עד למעמקי הים – עד אשר כל בנות המים, הנאראידות, קפצו ממיטת האיזמרגדים שלהן וקראו בקול נלהב: "אה!" הסתכלה פרספונה סביבה, האם אין רואה אותה איש – וחיש מהר קטפה את הפרח. השתכרה הנערה בריחו, עיניה התכסו בערפל ועלטה כיסתה את נשמתה. אז פתחה האדמה את פיה – והאדס, אל השאול, חטף את פרספונה במרכבתו שסוסים שחורים היו רתומים אליה. לכשהתעוררה – הרימה קול זעקה, אולם אף אל לא שמע את קולה ואף נימפה אחת מבין אלו ששיחקה אתן על האחו – לא חשה לעזרתה. רק קיאנה, אלת המים הזעירה, פרשה ידיה החלשות, כדי לחסום את הדרך מפני החוטף גס הרוח. אולם הסוסים השחורים עפו-טסו מעל ראשה; האלה הקטנה התייפחה בבכי מר ונמוגה מרוב צער עד שהפכה לפלג-מים. ובינתיים דהרה המרכבה בסופה וסערה על פני אדמה וים, נעלמו מעיניה של פרספונה החופים הידועים לה, התפזרו לה הפרחים שאספה לסלה, עד שנפתחה לבסוף לפניה תהום הטרטרוס, שאול-התחתית. לשווא שאלה האם כל עובר-ושב על גורלה של בתה. לא אל ולא אדם, אף לא עוף השמים ידע למסור לה ידיעה כלשהי על הנערה האבודה. היתה האם תועה על פני כל היבשות והימים. בלילות היתה מדליקה לפיד אש, כדי לאורו האדום לחטט בנקיקי הסלעים, במחבואי יער, בפינות נסתרות של בתי-מקדש קדמונים, אולם העלתה חרס בידה. תשעה ימים ותשעה לילות חיפשה פרספונה ולא היתה פינה אחת שלא הציצה בה ביאושה המר. לבסוף, בהגיעה לאפיסת כוחות, נסחבה בקושי לאלאוסיס אשר ליד מפרץ סאלאמינה והתיישבה ליד "מעיין הבתולה". האבן שנחה עליו מאז נקראה "סלע היגון" והמעיין כונה בשם "יופי", כי לפנינים דומות היו דמעותיה. באותה שעה הלכו לשאוב מים בנותיו של המלך קאלאוס. בראותן את הזקנה הלבושה בלויי-סחבות, קראו אליה "אמא", בלי לדעת איזה צער הן גורמות לה בקריאה זו. ניחמו אותה הנערות ככל האפשר וביקשו ממנה שתלך עמהן. והיא הסכימה, כי כה אמרה: "אוכל להביא תועלת בבית. יודעת אני כל מלאכת מחשבת ועבודות יד של נשים, וגם להציע מיטה לאדונים אוכל. והרבה אגדות יפות אני יודעת ואדע גם לפנק ילדים קטנים." לשמע הדברים שמח לבן של בנות-המלך; בדיוק באותם הימים נולד להן אח קטן. בשעה שעמדה דמטר על סף הבית, היא נראתה בעיני המלכה מאטאנירה כאשה רבת הוד ותפארת. מיהרה המלכה אל האלמונית וביקשה ממנה לשבת. עשתה דמטר כדבריה, אך כשהתיישבה על הכסא, שוב נראתה כאחת הזקנות-המשרתות, העוסקות בילדים או המנהלות משק-בית. לא הכירוה הנשים, כי קשה לבני-תמותה להכיר אל. למראה יגונה, החלו הנשים לשעשע אותה בהלצות. לבסוף הופיע חיוך על פניה, היא פתחה את פיה והחלה לדבר, וגם טעמה מן האוכל שהוגש לה. מרוב תודה על הכנסת-האורחים שנהגו כלפיה, הקדישה את עצמה דמטר לתינוק הצעיר בין בני המלך – ילד חולני וחלש. כדי לעשותו בן-אלמוות, היתה מוציאה אותו האומנת מעריסתו ושמה אותו לתוך האש על מנת שתאכל בו הלהבה כל מה ששייך לעולם הזה וכל שניתן להרס וכליה. פעם ראתה זאת מאטאנירה בעד הסדק שבדלת, ובקול צעקה גדולה נכנסה לחדר בריצה, כי חשבה שהאשה הזרה זוממת לשרוף את בנה באש. בתוך הבהלה חמק הילד מידיה של דמטר – ונפח נשמתו בשלהבת. בו ברגע נתמלא האולם ריח-ניחוח שנדף כאילו מן התבואה, מפירות הבוסתן ומכל פרחי הארץ. מבין בלויי הסחבות של האשה הזקנה הופיע לפתע יופי שלא מעלמא הדין. שערות זהב שדומות היו לשבולי חיטה בשלה האירו את כל הבית כאילו באור בזק. אז רק הכירה המלכה את האלה הגדולה ונפלה לרגליה. לפני לכתה נתנה דמטר לבן המלך, לטריפתולאמוס גרעיני תבואות ומרכבה רתומה לסוסים מכונפים, וציוותה עליו לעבור ביעף על פני האדמה לאורכה ולרוחבה, ולזרוע זרע בשדות, אם רק יגיעו לקיצם ימי השרב והבצורת. אלת היבולים והתנובה כיסתה באבל את פני השדות. קללה באה על השדות, נרקבו הזרעים, לא היה מספוא לבקר ולצאן ורעב כבד בא על האדמה. בתוך השרב הלוהט נתייבשו אפיקי הנהרות ומי המעיינות, ומן המזבחות השוממים לא עלה השמימה עשן הקרבנות. צריך היה לפייס את דמטר. אך באותה שעה נודעה לה כל האמת מפי השמש הכל-רואה, ובהיותה שרויה ברוגז וזעם על האלים, התחבאה במקום-סתר עד שלא יכול היה איש למצוא אותה. ורק הרמס הציח לבסוף לתפוס אותה בפינה נידחת שבהרי ארקאדיה – שם הסתתרה בבדידותה וביגונה – הרחק מן העולם כולו. לשווא שלח אליה זאוס את המוזות והחאריטות בנות החן שכוח דיבור להן ושפתן חלקלקה – היא לא שמעה אף מה שדיברו אליה. אזי ציווה זאוס לאחיו האדס להחזיר את פרספונה החטופה. מלך השאול מילא את הפקודה, אולם בהפרדו מפרספונה הגיש לה מפרי הרימון, והיא טעמה פלח, בלי לדעת כי גרעינים מעטים אלה יקשרוה לתמיד עם ממלכת הצללים. ומאז היא נאלצת מדי שנה בשנה לחזור לבעלה לתקופה של שלושה חודשים.
טלייסין
האגדה הקלטית מספרת על המכשפה קרידוון, שרצתה לעשות את בנה המכוער לחכם ביותר בעולם. לשם כך בישלה את קדירת ההשראה והידע, והניחה לה לרתוח על האש במשך "שנה ויום" (השנה הקלטית הקדומה הכילה שלושה עשר חודשים בני עשרים ושמונה יום כל אחד, שהיוו שנה בת 364 ימים, ועוד יום נוסף כדי להשלים את שנת השמש המלאה). בכל עונה הוסיפה קרידוון לתבשיל מעשבי הקסם של אותה עונה. בעת שאספה את העשבים שמה להשגיח על הקדירה את ן הקטן, המזוהה עם האל-הילד של ראשית השנה. לקראת קץ שנת הבישול נשרו שלוש טיפות רותחות על אצבעו של גווידיו, הוא הכניסה לפיו כדי להקל על כאבו ומיד הבין וידע את כל הדברים בעבר, בהווה ובעתיד. כך הבין שעליו להיזהר מפני קרידוון, שהתכוונה להרגו בתום השנה. הוא נמלט על נפשו, וקרידוון דלקה אחריו בדמות זקנה שחורה צורחת. בכוח הקסמים של התבשיל הפך גווידיו את עצמו לארנב, וקרידוון הפכה לכלב ציד; הוא קפץ לנהר ושחה בדמות של דג, והיא הפכה לכלב מים ורדפה אחריו שם; הוא טס מעלה כציפור, והיא היתה לנץ דורס. לבסוף הפך גווידיו את עצמו לגרגר חיטה והתחבא בערמת חיטים, אבל קרידוון לבשה דמות של תרנגולת שחורה, ניקרה בערמת החיטים, מצאה את גווידיו הגרגר ובלעה אותו. כאשר חזרה לדמותה האנושית מצאה קרידוון את עצמה הרה, ולימים ילדה שוב את גווידיו בדמות ילד יפהפה, אותו לא חפצה להרוג. יומיים לפני האחד במאי זרקה אותו בתוך שק של עור אל הים, והוא ניצל בידי הנסיך אלווין מצפון וולס, אשר כינה את הילד בשם טאלייסין, כלומר 'מצח זוהר' – כינוי המזהה אותו עם השמש. למרדף של קרידוון אחרי גווידיו יש משמעות עונתית, והוא מזהה אותו עם אל השנה: הארנב והכלב מסמלים את עונת הציד של הסתיו; הדג מסמל את עונת הגשמים של החורף; הציפור והנץ מסמלים את עונת קינון הציפורים באביב; החיטה מסמלת את עונת הקציר של הקיץ. גווידיו בדמות גרגר חיטה לא יכול להימלט מהאלה, כי היא אלת האדמה והדגן שייך לה. היא הרה אתו ויולדת אותו מחדש, כפי שקורה לאל השנה בכל ראשית השנה.
האגדה הקלטית מספרת על המכשפה קרידוון, שרצתה לעשות את בנה המכוער לחכם ביותר בעולם. לשם כך בישלה את קדירת ההשראה והידע, והניחה לה לרתוח על האש במשך "שנה ויום" (השנה הקלטית הקדומה הכילה שלושה עשר חודשים בני עשרים ושמונה יום כל אחד, שהיוו שנה בת 364 ימים, ועוד יום נוסף כדי להשלים את שנת השמש המלאה). בכל עונה הוסיפה קרידוון לתבשיל מעשבי הקסם של אותה עונה. בעת שאספה את העשבים שמה להשגיח על הקדירה את ן הקטן, המזוהה עם האל-הילד של ראשית השנה. לקראת קץ שנת הבישול נשרו שלוש טיפות רותחות על אצבעו של גווידיו, הוא הכניסה לפיו כדי להקל על כאבו ומיד הבין וידע את כל הדברים בעבר, בהווה ובעתיד. כך הבין שעליו להיזהר מפני קרידוון, שהתכוונה להרגו בתום השנה. הוא נמלט על נפשו, וקרידוון דלקה אחריו בדמות זקנה שחורה צורחת. בכוח הקסמים של התבשיל הפך גווידיו את עצמו לארנב, וקרידוון הפכה לכלב ציד; הוא קפץ לנהר ושחה בדמות של דג, והיא הפכה לכלב מים ורדפה אחריו שם; הוא טס מעלה כציפור, והיא היתה לנץ דורס. לבסוף הפך גווידיו את עצמו לגרגר חיטה והתחבא בערמת חיטים, אבל קרידוון לבשה דמות של תרנגולת שחורה, ניקרה בערמת החיטים, מצאה את גווידיו הגרגר ובלעה אותו. כאשר חזרה לדמותה האנושית מצאה קרידוון את עצמה הרה, ולימים ילדה שוב את גווידיו בדמות ילד יפהפה, אותו לא חפצה להרוג. יומיים לפני האחד במאי זרקה אותו בתוך שק של עור אל הים, והוא ניצל בידי הנסיך אלווין מצפון וולס, אשר כינה את הילד בשם טאלייסין, כלומר 'מצח זוהר' – כינוי המזהה אותו עם השמש. למרדף של קרידוון אחרי גווידיו יש משמעות עונתית, והוא מזהה אותו עם אל השנה: הארנב והכלב מסמלים את עונת הציד של הסתיו; הדג מסמל את עונת הגשמים של החורף; הציפור והנץ מסמלים את עונת קינון הציפורים באביב; החיטה מסמלת את עונת הקציר של הקיץ. גווידיו בדמות גרגר חיטה לא יכול להימלט מהאלה, כי היא אלת האדמה והדגן שייך לה. היא הרה אתו ויולדת אותו מחדש, כפי שקורה לאל השנה בכל ראשית השנה.
ייסודה של העיר תביי
באותם ימים היתה היפה בנשי תבל כולה – אירופה בת אגאנור, מושל צידון אשר בפניקיה. אהבה הנערה לטייל על שפת הים ולשחק עם חברותיה, שליקטו פרחים ויצאו במחולות פעם אחת ראו על האחו פר לבן ונאה. שערו היה מבריק, קרניו מסועפות ורחבות ומבטו – כולו אומר תבונה. הוא טייל בין הפרחים והלך בעדינות כזאת עד שלא דרך אף על גבעול כשהוא אוכל מן העשב המפיץ ריח ניחוח. סובבו אותו הנערות, הגישו לו ירק עסיסי והוא אכל וליקק בלשונו את ידיהן הצחורות. בסוף ענדו זרים על ראשו ובת-המלכה אירופה התיישבה על עורפו. בו ברגע זינק, החל לרוץ – נפל הימה, הפליג למרחקים. היה זה זאוס בכבודו ובעצמו שהתאהב בעלמה היפהפיה. פוסידון יישר והחליק לפניו את המים, עד שהיו חלקים כלוח השולחן. הנאראידות רכבו על גבי הדולפינים ומחאו כפיים מרוב שמחה. בתוך צדף גדול שנרתמו אליו טריטונים נסערים, עמדה אפרודיטה וזרקה פרחים על אירופה. כך הגיעו עד לכרתים. זאוס הכין לאהובת נפשו דירה במערת-פלאים שעץ מצל הגן על פתחה. ובינתיים, בצידון הרחוקה התאבל אגאנור הישיש על אובדן בתו. הוא קרא לקאדמוס בנו וציווה עליו לחפש את אחותו, ויהי מה: אסור לו לחזור הביתה בלי שיביא את אירופה. הלך קאדמוס, אך לאחר נדודים ממושכים נואש מכל תקווה למצוא את האחות ועם זאת פחד מזעמו של אביו ומאן לשוב הביתה. הוא החליט אפוא להקים בית בנכר. אולם לפני כן ביקש בעצת המנבאה, באיזה מקום עליו לבנות את ביתו. נאמר לו, כי עליו ללכת בעקבות עגלה שיפגוש בשדה שומם ולהשאר במקום שהעגלה תעצור מלכת. וכך היה. העגלה הובילתהו דרך הרים ויערות – עד שעמדה מלכת, הסתכלה סביבה ושכבה לנוח בעשב. ואכן, היה זה מקום מצוין להקים בו עיר. רצה קאדמוס להודות לאלים ושלח את חבריו להביא מים הדרושים לקרבנות. אך משלא חזר איש מהם במשך שעות, הלך לחפש אותם. והנה בתוך היער, ליד המעיין, ראה לפתע דרקון ששתה בצמאון את דמם של בני לווייתו הנרצחים. קוצי זהב הסתמרו על גבו ובתוך לועו הבריקו שיניים טורפות, כשכל הגוף מתנפח מן הארס הממלא את קרביו. למראה קאדמוס החל הדרקון להתפתל באלפי פיתולים וחג עיגולי ענק בחללו של האוויר. הכין הגיבור את חניתו והטילה לעבר החיה הרעה. הוא קלע למטרה להפליא: הדרקון נהרג בו במקום. אחר עקר לו מלועו את כל שיניו החדות ונטען בתוך האדמה. כעבור חמישה ימים גדלה משיני הדרקון קבוצת גיבורי חיל חמושים שמיד נכנסו לקרב דמים איש עם רעהו. חמישה מהם בלבד נותרו בחיים, והללו היו לחבריו הנאמנים של קאדמוס, שבעזרתם כונן את העיר תביי.
באותם ימים היתה היפה בנשי תבל כולה – אירופה בת אגאנור, מושל צידון אשר בפניקיה. אהבה הנערה לטייל על שפת הים ולשחק עם חברותיה, שליקטו פרחים ויצאו במחולות פעם אחת ראו על האחו פר לבן ונאה. שערו היה מבריק, קרניו מסועפות ורחבות ומבטו – כולו אומר תבונה. הוא טייל בין הפרחים והלך בעדינות כזאת עד שלא דרך אף על גבעול כשהוא אוכל מן העשב המפיץ ריח ניחוח. סובבו אותו הנערות, הגישו לו ירק עסיסי והוא אכל וליקק בלשונו את ידיהן הצחורות. בסוף ענדו זרים על ראשו ובת-המלכה אירופה התיישבה על עורפו. בו ברגע זינק, החל לרוץ – נפל הימה, הפליג למרחקים. היה זה זאוס בכבודו ובעצמו שהתאהב בעלמה היפהפיה. פוסידון יישר והחליק לפניו את המים, עד שהיו חלקים כלוח השולחן. הנאראידות רכבו על גבי הדולפינים ומחאו כפיים מרוב שמחה. בתוך צדף גדול שנרתמו אליו טריטונים נסערים, עמדה אפרודיטה וזרקה פרחים על אירופה. כך הגיעו עד לכרתים. זאוס הכין לאהובת נפשו דירה במערת-פלאים שעץ מצל הגן על פתחה. ובינתיים, בצידון הרחוקה התאבל אגאנור הישיש על אובדן בתו. הוא קרא לקאדמוס בנו וציווה עליו לחפש את אחותו, ויהי מה: אסור לו לחזור הביתה בלי שיביא את אירופה. הלך קאדמוס, אך לאחר נדודים ממושכים נואש מכל תקווה למצוא את האחות ועם זאת פחד מזעמו של אביו ומאן לשוב הביתה. הוא החליט אפוא להקים בית בנכר. אולם לפני כן ביקש בעצת המנבאה, באיזה מקום עליו לבנות את ביתו. נאמר לו, כי עליו ללכת בעקבות עגלה שיפגוש בשדה שומם ולהשאר במקום שהעגלה תעצור מלכת. וכך היה. העגלה הובילתהו דרך הרים ויערות – עד שעמדה מלכת, הסתכלה סביבה ושכבה לנוח בעשב. ואכן, היה זה מקום מצוין להקים בו עיר. רצה קאדמוס להודות לאלים ושלח את חבריו להביא מים הדרושים לקרבנות. אך משלא חזר איש מהם במשך שעות, הלך לחפש אותם. והנה בתוך היער, ליד המעיין, ראה לפתע דרקון ששתה בצמאון את דמם של בני לווייתו הנרצחים. קוצי זהב הסתמרו על גבו ובתוך לועו הבריקו שיניים טורפות, כשכל הגוף מתנפח מן הארס הממלא את קרביו. למראה קאדמוס החל הדרקון להתפתל באלפי פיתולים וחג עיגולי ענק בחללו של האוויר. הכין הגיבור את חניתו והטילה לעבר החיה הרעה. הוא קלע למטרה להפליא: הדרקון נהרג בו במקום. אחר עקר לו מלועו את כל שיניו החדות ונטען בתוך האדמה. כעבור חמישה ימים גדלה משיני הדרקון קבוצת גיבורי חיל חמושים שמיד נכנסו לקרב דמים איש עם רעהו. חמישה מהם בלבד נותרו בחיים, והללו היו לחבריו הנאמנים של קאדמוס, שבעזרתם כונן את העיר תביי.
קצת הרחבה על הפיסקה האחרונה
מהנוסח שלי (גרייבס): "קאדמוס מצא עד מהרה את הפרה [עגלה בנוסח שלעיל], ועקב אחריה עם מלוויו עד לבואתיה, לפני שעצרה לנוח. אז אמר: "עלינו להקיז עליה מים קדושים לפני שנעלה אותה קורבן. הביאו לי מים מהמעיין הזה," והוא מסר להם את קסדתו. אותו מעין השתייך לארס, אל המלחמה, שהציב דרקון עצום לשמור עליו. כל אנשיו של קאדמוס נקטלו בידי הדרקון, עד שקאדמוס בא בעצמו ורוצץ את ראשו באבן. אז התפנה להקרבת הפרה. אתינה, שניחוח הבשר הצלוי הגיע לאפה, ירדה אז במעוף מהאולימפוס והודתה לו. אחר אמרה אליו: "עקור את שיניו של הדרקון, וזרע אותן כמו היו זרעים!" קאדמוס ציית, ולהפתעתו הופיעו מתוך האדמה במקום בו הטמין את הזרעים אנשים חמושים. "עכשיו השלך עליהם אבן!" הורתה אתנה. הוא ציית גם הפעם, והתחבא מאחורי סלע. האנשים החמושים מיד האשימו זה את זה בהשלכת האבן, והחלו להילחם זה בזה. בסופו של דבר נותרו רק חמישה, פצועים כולם. קאדמוס חבש אז את פצעיהם וטיפל בהם עד שנרפאו. כאות תודה, הם נשבעו להיות למשרתיו הנאמנים בשלום ובמלחמה. הוא הורה להם לבנות את העיר המעטירה תביי. כשארס התלונן על שהרגו את הדרקון החביב עליו, החליטה המועצה האולמפית כי קאדמוס יהיה למשרתו של האדס למשך תשעים-ותשעה חודשים. בסופם, לאחר שסייע לארס בכמה מלחמות, הוא שוחרר לחופשי ומשל על תביי. בינתיים היתה אירופה (בזכות נישואיה עם זאוס) לאמם של מינוס וראדאמאנתיס, שנועדו להיות שופטי המתים. היא גם העניקה את שמה ליבשת אירופה."
מהנוסח שלי (גרייבס): "קאדמוס מצא עד מהרה את הפרה [עגלה בנוסח שלעיל], ועקב אחריה עם מלוויו עד לבואתיה, לפני שעצרה לנוח. אז אמר: "עלינו להקיז עליה מים קדושים לפני שנעלה אותה קורבן. הביאו לי מים מהמעיין הזה," והוא מסר להם את קסדתו. אותו מעין השתייך לארס, אל המלחמה, שהציב דרקון עצום לשמור עליו. כל אנשיו של קאדמוס נקטלו בידי הדרקון, עד שקאדמוס בא בעצמו ורוצץ את ראשו באבן. אז התפנה להקרבת הפרה. אתינה, שניחוח הבשר הצלוי הגיע לאפה, ירדה אז במעוף מהאולימפוס והודתה לו. אחר אמרה אליו: "עקור את שיניו של הדרקון, וזרע אותן כמו היו זרעים!" קאדמוס ציית, ולהפתעתו הופיעו מתוך האדמה במקום בו הטמין את הזרעים אנשים חמושים. "עכשיו השלך עליהם אבן!" הורתה אתנה. הוא ציית גם הפעם, והתחבא מאחורי סלע. האנשים החמושים מיד האשימו זה את זה בהשלכת האבן, והחלו להילחם זה בזה. בסופו של דבר נותרו רק חמישה, פצועים כולם. קאדמוס חבש אז את פצעיהם וטיפל בהם עד שנרפאו. כאות תודה, הם נשבעו להיות למשרתיו הנאמנים בשלום ובמלחמה. הוא הורה להם לבנות את העיר המעטירה תביי. כשארס התלונן על שהרגו את הדרקון החביב עליו, החליטה המועצה האולמפית כי קאדמוס יהיה למשרתו של האדס למשך תשעים-ותשעה חודשים. בסופם, לאחר שסייע לארס בכמה מלחמות, הוא שוחרר לחופשי ומשל על תביי. בינתיים היתה אירופה (בזכות נישואיה עם זאוס) לאמם של מינוס וראדאמאנתיס, שנועדו להיות שופטי המתים. היא גם העניקה את שמה ליבשת אירופה."
יאסון
נכון, זה מדבר על זריעה ולאו דווקא של חיטה, אבל בכל זאת. ----------------------------------- יאסון נולד לאביו ואמו פולימדה ביולקוס שבתאסליה (העיר וולוס שביוון של ימינו). לאחר שאביו הודח מכסאו על ידי אחיו למחצה פליאס. מתוך חשש לחיי התינוק הבריחו אותו הוריו למערתו של הקנטאור כיירון והודיעו ברבים שהוא מת. הנער גדל והתחנך על בירכי המחנך הדגול, שהיה מחנכם של רבים מגיבורי יוון כמו: אכילס,תיזאוס ואסקלפיוס הרופא. בהיותו בן עשרים שב חזרה למולדתו.על דרכו נקרתה זקנה שביקשה שיעזור לה לחצות את הנהר. יאסון נחלץ לעזרתה ואיבד תוך כדי כך אחד מסנדליו. הזקנה הייתה האלה הרה שבחנה את טוב לבו ובעקבות עמידתו במבחן נטתה לו חסד מאותו רגע. הגבר הצעיר והיפה, הנועל סנדל אחד, הזכיר לפליאס נבואה שהזהירה אותו מעלם נעול סנדל אחד שיגיע מההרים. יאסון תבע את המלוכה חזרה לביתו ופליאס הסכים לכאורה אבל כתנאי דרש שיאסון יצא למשימה, שממנה חשב שאיש לא יכול לשוב בשלום. המשימה הייתה הבאת גיזת הזהב מקולכיס אשר בחצי האי קרים. יאסון ארגן קבוצת גיבורים והפליג על סיפון אונית ארגו לקולכיס (גאורגיה בימינו). המסע לקולכיס לווה בהרפתקאות רבות אבל האלים, וביחוד אתנה והרה היו בעזרתו והוא הגיע בשלום ליעדו. כתנאי להסכמתו למסירת גיזת הזהב הטיל אייטס, מלך קולכיס, על יאסון לרתום שני פרים רושפי אש, לחרוש שדה, לזרוע בו שיני דרקון ולהלחם בלוחמים שיצמחו מהן. גורלו של יאסון היה עגום לולא באה לעזרתו בת המלך מדיאה אשר ציידה אותו במשחה שתגן עליו מפני הפרים ובעצה כיצד לגרום ללוחמים להלחם איש ברעהו. ואכן כך היה, אולם עדיין היה עליו להתגבר על דרקון ששמר על גיזת הזהב ושוב באה מדיאה לעזרתו, ונתנה לו משחה אשר הרדימה את הדרקון. יאסון, מדיאה והארגונאוטים נסו מקולכיס. אייטס רדף אחריהם בספינתו אך עצר ושב לאחור כאשר גילה לזוועתו את נתחי גופת בנו הקטן, אפסירטוס, שבותר על ידי מדיאה. בשובם ליולקוס החייתה מדיאה בכשפיה את אביו הגוסס של יאסון. היא גרמה לבנותיו של פליאס להבין שתעזור להם להצעיר גם את אביהם וגרמה להם להמיתו. לאחר שהבינו את אשר עוללו באשמתה יצאו הבנות מדעתן. מאורע מחריד זה גרם לתושבי יולקוס לשנאה כלפי מדיאה. יאסון מלך במקומו של פליאס, עד אשר גבר פחדם של התושבים מכוחות הקסמים של מדיאה. השניים ומשפחתם הוגלו מיולקוס עד אשר הגיעו לקורינתוס.
נכון, זה מדבר על זריעה ולאו דווקא של חיטה, אבל בכל זאת. ----------------------------------- יאסון נולד לאביו ואמו פולימדה ביולקוס שבתאסליה (העיר וולוס שביוון של ימינו). לאחר שאביו הודח מכסאו על ידי אחיו למחצה פליאס. מתוך חשש לחיי התינוק הבריחו אותו הוריו למערתו של הקנטאור כיירון והודיעו ברבים שהוא מת. הנער גדל והתחנך על בירכי המחנך הדגול, שהיה מחנכם של רבים מגיבורי יוון כמו: אכילס,תיזאוס ואסקלפיוס הרופא. בהיותו בן עשרים שב חזרה למולדתו.על דרכו נקרתה זקנה שביקשה שיעזור לה לחצות את הנהר. יאסון נחלץ לעזרתה ואיבד תוך כדי כך אחד מסנדליו. הזקנה הייתה האלה הרה שבחנה את טוב לבו ובעקבות עמידתו במבחן נטתה לו חסד מאותו רגע. הגבר הצעיר והיפה, הנועל סנדל אחד, הזכיר לפליאס נבואה שהזהירה אותו מעלם נעול סנדל אחד שיגיע מההרים. יאסון תבע את המלוכה חזרה לביתו ופליאס הסכים לכאורה אבל כתנאי דרש שיאסון יצא למשימה, שממנה חשב שאיש לא יכול לשוב בשלום. המשימה הייתה הבאת גיזת הזהב מקולכיס אשר בחצי האי קרים. יאסון ארגן קבוצת גיבורים והפליג על סיפון אונית ארגו לקולכיס (גאורגיה בימינו). המסע לקולכיס לווה בהרפתקאות רבות אבל האלים, וביחוד אתנה והרה היו בעזרתו והוא הגיע בשלום ליעדו. כתנאי להסכמתו למסירת גיזת הזהב הטיל אייטס, מלך קולכיס, על יאסון לרתום שני פרים רושפי אש, לחרוש שדה, לזרוע בו שיני דרקון ולהלחם בלוחמים שיצמחו מהן. גורלו של יאסון היה עגום לולא באה לעזרתו בת המלך מדיאה אשר ציידה אותו במשחה שתגן עליו מפני הפרים ובעצה כיצד לגרום ללוחמים להלחם איש ברעהו. ואכן כך היה, אולם עדיין היה עליו להתגבר על דרקון ששמר על גיזת הזהב ושוב באה מדיאה לעזרתו, ונתנה לו משחה אשר הרדימה את הדרקון. יאסון, מדיאה והארגונאוטים נסו מקולכיס. אייטס רדף אחריהם בספינתו אך עצר ושב לאחור כאשר גילה לזוועתו את נתחי גופת בנו הקטן, אפסירטוס, שבותר על ידי מדיאה. בשובם ליולקוס החייתה מדיאה בכשפיה את אביו הגוסס של יאסון. היא גרמה לבנותיו של פליאס להבין שתעזור להם להצעיר גם את אביהם וגרמה להם להמיתו. לאחר שהבינו את אשר עוללו באשמתה יצאו הבנות מדעתן. מאורע מחריד זה גרם לתושבי יולקוס לשנאה כלפי מדיאה. יאסון מלך במקומו של פליאס, עד אשר גבר פחדם של התושבים מכוחות הקסמים של מדיאה. השניים ומשפחתם הוגלו מיולקוס עד אשר הגיעו לקורינתוס.
0Pandemonium0
New member
קראתי את שני הסיפורים הראשונים
בינתיים, והם יפים מאוד. לא הכרתי את סיפור החטיפה המלא של פרספונה, אז תודה. וגם הסיפור על קרידוון וגווידיו(ן?) יפה. אני ממליץ להכניס למאמרים.
בינתיים, והם יפים מאוד. לא הכרתי את סיפור החטיפה המלא של פרספונה, אז תודה. וגם הסיפור על קרידוון וגווידיו(ן?) יפה. אני ממליץ להכניס למאמרים.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.