חדשה בסביבה ../images/Emo142.gif
שלום לחבורה. גרושה מזה כשנה וקצת, מתגוררת עם החבר ("ילד") ועם ביתי המקסימה ("האור שבחיי"). הוא אצלי מאז שצנון ה-X עזב את הבית. הגירושין היו קלים מאד, בהסכמה הדדית וכמעט בלי מחלוקות. הרומן עם הילד התחיל תוך כדי הנישואין כרומן חשאי שהלך והתגלה עם הזמן. הילד הוא שלחץ על גירושין ומגורים יחדיו. הוא לא ידע אחרת לפני. גילו של הילד הוא ממוצע הגילים ביני לבין האור שבחיי. עמדנו בפני חתונה, אך הילד חזר בו כיוון שרצה שאסכים עם כך שהוא מוכן להתחתן רק בגללי, והוא בכלל אינו רוצה כעת. הוא צעיר, אתם מבינים. אני מנסה להרות, ללא הצלחה יתירה, והשעון טס לו במטורפות הזוייה. היחסים בין הילד לאור שבחיי מצויינים. היא מעריצה אותו והוא, כך נראה, אוהב אותה, למרות שמעולם לא אמר. הוא מחבק אותה, משחק איתה, עושה בשבילה. אך מעולם לא אמר שהוא אוהב. הוא אומר לה כל הזמן שאנו "משפחה", דרש לספר לה על הריון שהיה, וסיפר לה שאנו מתחתנים. בינתיים היתה הפלה אחת (שלא מרצון) וביטול נישואין (פעמיים). אני אוהבת אותו אהבה מטורפת ולא הגיונית. גם הוא, כך נדמה. אך החיים המשותפים קשים קשים קשים ומלאי מריבות וסכסוכים. איני מרגישה עזר כנגדי. איני מרגישה חלוקת אחריות. לעיתים אני מרגישה כאמא לשניים, אך רק מבחינת האחריות והמטלות. קשה לו לעשות בשביל הזולת. קשה לו לעשות דברים ש"גם אני יכולה". הוא מוכן ללחוץ על הקומקום כדי שהמים ירתחו, אך לא מוכן להכין תה. הוא לא מוכן לסדר/לנקות/לקנות כי לא צריך, ו"את חולת ניקיון וסדר". הוא חייב שאני אהיה לידו כשהוא אוכל, אך נדירים המקרים בהם חיכה לי לארוחה, הכין עבורי משהו או לא התחיל לאכול עוד בטרם מזגתי לי את חלקי. הוא אומר : "הדבר החשוב לי ביותר זה להיות שמח", ואני מבינה, אך עייפתי מהתבטלות השמחה שלי. חסרים לי חיי הנוחים מלפני הגירושין. חסרה לי עזרתו של צנון, בטיפוח הבית ובדאגה לילדה. חסר לי חשבון הבנק הפתוח וזה שלא היו מתחשבנים איתי על כל שקל שהוצא מהחשבון. ילד לא היה מוכן להשתתף בתחילה, ואני משלמת שכר דירה, ומשכורתי אינה גבוהה. אחרי מריבות רבות סוכם על סכום חודשי שהוא מעביר לי, ולטענתו גבוה בהרבה ממה שהוא צורך. משכורתי גבוהה יותר מסכום זה וכך גם מזונות הילדה. בתקופת שפל אצלו הודיע לי הילד כי הוא "מקצץ" בתשלומים במעל 25% כי הכנסתו פחתה. הדבר לא היה בהסכמה, אך מחאותי הדלות נדמו. אני יודעת כי קשה לו. אני יודעת כי לא היה רגיל. הוא היה נסיך בבית אימו, שרצה נחפזה למלא כל מוצא פיו, ולא היתה לה ולו דרישונת ממחמל ליבה. אך אני אינני אימו ואיני רוצה. בסיכום האחרון הסכים הוא הוא יהיה ממונה על הכביסות בבית, ועל הזבל. הוא סבור כי זו חלוקת עבודה מעל לצודקת. הוא משוכנע כי עושה הוא די והותר, וכי אנוכי, כפויית טובה שכמותי, איני מבינה זאת. הוא מוכן גם להוריד את צלחתו לכיור, אך חלילה לו מלשטפה. פעם, לעיתים, עוד הייתי מבקשת ממנו שאם הכנתי ארוחה לפחות ישטוף הוא את הכלים בסופה. אצבע משולשת היתה מנת חלקי. אתמול הוא כעס, קינטרתי אותו בבית אימו וסיפרתי על מעשה התה. כשיצאתי לעשן במרפסת, הוא הוריד עלי את התריס החשמלי. הוא השאיר אותי בחוץ למשך חמש סיגריות ועוד קצת. כשדפקתי בזעם על התריס הוא פתח ואמר ש"לא שמע". אמרתי לו אתמול שאני רוצה שילך. קשה לי. לעיתים מתחרטת על הכל.
שלום לחבורה. גרושה מזה כשנה וקצת, מתגוררת עם החבר ("ילד") ועם ביתי המקסימה ("האור שבחיי"). הוא אצלי מאז שצנון ה-X עזב את הבית. הגירושין היו קלים מאד, בהסכמה הדדית וכמעט בלי מחלוקות. הרומן עם הילד התחיל תוך כדי הנישואין כרומן חשאי שהלך והתגלה עם הזמן. הילד הוא שלחץ על גירושין ומגורים יחדיו. הוא לא ידע אחרת לפני. גילו של הילד הוא ממוצע הגילים ביני לבין האור שבחיי. עמדנו בפני חתונה, אך הילד חזר בו כיוון שרצה שאסכים עם כך שהוא מוכן להתחתן רק בגללי, והוא בכלל אינו רוצה כעת. הוא צעיר, אתם מבינים. אני מנסה להרות, ללא הצלחה יתירה, והשעון טס לו במטורפות הזוייה. היחסים בין הילד לאור שבחיי מצויינים. היא מעריצה אותו והוא, כך נראה, אוהב אותה, למרות שמעולם לא אמר. הוא מחבק אותה, משחק איתה, עושה בשבילה. אך מעולם לא אמר שהוא אוהב. הוא אומר לה כל הזמן שאנו "משפחה", דרש לספר לה על הריון שהיה, וסיפר לה שאנו מתחתנים. בינתיים היתה הפלה אחת (שלא מרצון) וביטול נישואין (פעמיים). אני אוהבת אותו אהבה מטורפת ולא הגיונית. גם הוא, כך נדמה. אך החיים המשותפים קשים קשים קשים ומלאי מריבות וסכסוכים. איני מרגישה עזר כנגדי. איני מרגישה חלוקת אחריות. לעיתים אני מרגישה כאמא לשניים, אך רק מבחינת האחריות והמטלות. קשה לו לעשות בשביל הזולת. קשה לו לעשות דברים ש"גם אני יכולה". הוא מוכן ללחוץ על הקומקום כדי שהמים ירתחו, אך לא מוכן להכין תה. הוא לא מוכן לסדר/לנקות/לקנות כי לא צריך, ו"את חולת ניקיון וסדר". הוא חייב שאני אהיה לידו כשהוא אוכל, אך נדירים המקרים בהם חיכה לי לארוחה, הכין עבורי משהו או לא התחיל לאכול עוד בטרם מזגתי לי את חלקי. הוא אומר : "הדבר החשוב לי ביותר זה להיות שמח", ואני מבינה, אך עייפתי מהתבטלות השמחה שלי. חסרים לי חיי הנוחים מלפני הגירושין. חסרה לי עזרתו של צנון, בטיפוח הבית ובדאגה לילדה. חסר לי חשבון הבנק הפתוח וזה שלא היו מתחשבנים איתי על כל שקל שהוצא מהחשבון. ילד לא היה מוכן להשתתף בתחילה, ואני משלמת שכר דירה, ומשכורתי אינה גבוהה. אחרי מריבות רבות סוכם על סכום חודשי שהוא מעביר לי, ולטענתו גבוה בהרבה ממה שהוא צורך. משכורתי גבוהה יותר מסכום זה וכך גם מזונות הילדה. בתקופת שפל אצלו הודיע לי הילד כי הוא "מקצץ" בתשלומים במעל 25% כי הכנסתו פחתה. הדבר לא היה בהסכמה, אך מחאותי הדלות נדמו. אני יודעת כי קשה לו. אני יודעת כי לא היה רגיל. הוא היה נסיך בבית אימו, שרצה נחפזה למלא כל מוצא פיו, ולא היתה לה ולו דרישונת ממחמל ליבה. אך אני אינני אימו ואיני רוצה. בסיכום האחרון הסכים הוא הוא יהיה ממונה על הכביסות בבית, ועל הזבל. הוא סבור כי זו חלוקת עבודה מעל לצודקת. הוא משוכנע כי עושה הוא די והותר, וכי אנוכי, כפויית טובה שכמותי, איני מבינה זאת. הוא מוכן גם להוריד את צלחתו לכיור, אך חלילה לו מלשטפה. פעם, לעיתים, עוד הייתי מבקשת ממנו שאם הכנתי ארוחה לפחות ישטוף הוא את הכלים בסופה. אצבע משולשת היתה מנת חלקי. אתמול הוא כעס, קינטרתי אותו בבית אימו וסיפרתי על מעשה התה. כשיצאתי לעשן במרפסת, הוא הוריד עלי את התריס החשמלי. הוא השאיר אותי בחוץ למשך חמש סיגריות ועוד קצת. כשדפקתי בזעם על התריס הוא פתח ואמר ש"לא שמע". אמרתי לו אתמול שאני רוצה שילך. קשה לי. לעיתים מתחרטת על הכל.
