חדשה בפורום-מגמגמת כבדה
שלום לכולם, אני כל כך מתביישת בבעיית הגמגום שיש לי שהתלבטתי רבות אם להכנס לפורום או לא למרות שאף אחד לא מכיר אותי. אני בת 40 מגמגמת כבדה מאז היותי בת 3, כל כך קשה לי עם זה שלפעמיים אני חושבת שעדיף להיות חרשת או אילמת מאשר להיתקע בחיים עם בעיית הגמגום שאין ספק בכלל שהיא מהווה מכשול גדול מאוד בחיים, ובכל תחום. נכון שהכל בראש ותלוי איך מקבלים את זה אבל לי קשה מאוד לקבל את עצמי בגלל הבעיה הזאת למרות שאני כיום בת 40 זה מלווה אותי יום יום ליליה לילה דקה וכל שנייה מחיי לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה. כשאני נמצאת בחברת אנשים אני משתדלת שלא לדבר בכלל רק להוציא מילים בודדות שחס וחלילה לא יגלו את הבעיה שלי כי יש אנשים שמסתכלים עליך כמו על איזה חייזר, לי זה נורא מפריע למרות שבבת מודע שלי אני יודעת שיש אנשים עם בעיות יותר גרועות משלי לא מצליחה להשתחרר מהתחושה. אני יודעת שזה ילווה אותי עד סוף חיי, ושאין שום תרופה לזה ופשוט אין מה לעשות אנחנו נועדנו לסבול עם הבעיה.
שלום לכולם, אני כל כך מתביישת בבעיית הגמגום שיש לי שהתלבטתי רבות אם להכנס לפורום או לא למרות שאף אחד לא מכיר אותי. אני בת 40 מגמגמת כבדה מאז היותי בת 3, כל כך קשה לי עם זה שלפעמיים אני חושבת שעדיף להיות חרשת או אילמת מאשר להיתקע בחיים עם בעיית הגמגום שאין ספק בכלל שהיא מהווה מכשול גדול מאוד בחיים, ובכל תחום. נכון שהכל בראש ותלוי איך מקבלים את זה אבל לי קשה מאוד לקבל את עצמי בגלל הבעיה הזאת למרות שאני כיום בת 40 זה מלווה אותי יום יום ליליה לילה דקה וכל שנייה מחיי לא מצליחה להפסיק לחשוב על זה. כשאני נמצאת בחברת אנשים אני משתדלת שלא לדבר בכלל רק להוציא מילים בודדות שחס וחלילה לא יגלו את הבעיה שלי כי יש אנשים שמסתכלים עליך כמו על איזה חייזר, לי זה נורא מפריע למרות שבבת מודע שלי אני יודעת שיש אנשים עם בעיות יותר גרועות משלי לא מצליחה להשתחרר מהתחושה. אני יודעת שזה ילווה אותי עד סוף חיי, ושאין שום תרופה לזה ופשוט אין מה לעשות אנחנו נועדנו לסבול עם הבעיה.