הצעקה השקטה
New member
חדשה ומפחדת
היי...
לא, אין לי דכאון קליני (לפחות ללפי מה שנראה לי).
תקופה כזאת, שהכל לא מצליח, וגורם לי לדעוך. חשבון נפש ארוך שקורה בלי שארצה. מחשבות... למה לא קורה לי שומדבר טוב? אני מאכזבת את ההורים שלי בזה שאני לא מסודרת בחיים שלי. אני מאכזבת את עצמי באיך שאני מתנהלת, נראית מדברת.... אחותי קטנה ממני כמעט בעשור. החיים שלה מאירים לה פנים. התחתנה, מצפה לתינוק עובדת ושמחה. אצלי.. מלחמות. אכזבות. חיפושים. אפים ודאונים. ההורים כל כך מרוצים ממנה, שמחים ומלאי נחת. אני מרגישה שאני כל כך מאכזבת אותם. עד שלעיתים הם לא שמים לב שהם מוציאים את זה כלפיי בזלזול וביטול.
לפני חודשים נפרדתי מחבר שהיה שם ארבעה חודשים. היה קשר גרוע, אבל נקשרתי. ושוב פרידה. ושוב התמודדות כמו עם אבל. אבל הפעם, צצו אל תוך האבל הזה כל מיני רגעים של חשבון נפש. סיכום של 30 שנה של מלחמות וטעויות. כאלה שניצחתי את העצב והצלחתי לקום. וכאלה שהדחקתי ובאים עכשיו בעוצמה חזקה יותר.
אני בוכה המון. מסכת השמחה בכיס, ואני שמה אותה כשצריך- עם חברים, סטטוסים בפייס, לעיתים עם המשפחה. אבל כואב לי כבר השריר ביד מלהוציא את המסכה. ולאט לאט זה מתרופף ומי שמתאמץ יכול לראות את המרמור, העצב, הכאב, העיניים הלאות מהדמעות.
מרגישה שאני דועכת...ששומדבר לא מעניין אותי. אני מתפקדת...הולכת לעבוד, כי צריך. אוכלת, קצת פחות אבל עדיין. שומעת מוזיקה כי זה עושה לי קצת טוב. אבל דועכת. מרזה (מה שלא טוב לי..) נראת רע. הבנק צועק הצילו, אז גם לטפל בעצמי אני לא ממש מצליחה... קיצור... מתה מפחד שזהו בור ללא תחתית... שזה רק יחמיר. שכל דבר שקורה יעיף אותי. מרגישה שאין מי שיכול להבין או לעזור. לכן כותבת כאן... לא מצפה לפתרונות... מה כבר אפשר לעשות עם המצב הזה. זה בטח נראה לכם איזה שברון לב וזה יעבור. אבל יש לי תחושה שזה כבר לא קשור קשר ישיר לפרידה. שהפרידה הייתה טריגר למשהו שגם ככה היה שם. מפחדת שעם הגיל הדברים יהיו יותר קשים, התמודדיות שוברות יותר.... האמון באנשים דועך. הרצון לא להיות בעולם (לא, לא אפגע בעצמי) גובר. לא יודעת איך אני יוצאת מזה.....
היי...
לא, אין לי דכאון קליני (לפחות ללפי מה שנראה לי).
תקופה כזאת, שהכל לא מצליח, וגורם לי לדעוך. חשבון נפש ארוך שקורה בלי שארצה. מחשבות... למה לא קורה לי שומדבר טוב? אני מאכזבת את ההורים שלי בזה שאני לא מסודרת בחיים שלי. אני מאכזבת את עצמי באיך שאני מתנהלת, נראית מדברת.... אחותי קטנה ממני כמעט בעשור. החיים שלה מאירים לה פנים. התחתנה, מצפה לתינוק עובדת ושמחה. אצלי.. מלחמות. אכזבות. חיפושים. אפים ודאונים. ההורים כל כך מרוצים ממנה, שמחים ומלאי נחת. אני מרגישה שאני כל כך מאכזבת אותם. עד שלעיתים הם לא שמים לב שהם מוציאים את זה כלפיי בזלזול וביטול.
לפני חודשים נפרדתי מחבר שהיה שם ארבעה חודשים. היה קשר גרוע, אבל נקשרתי. ושוב פרידה. ושוב התמודדות כמו עם אבל. אבל הפעם, צצו אל תוך האבל הזה כל מיני רגעים של חשבון נפש. סיכום של 30 שנה של מלחמות וטעויות. כאלה שניצחתי את העצב והצלחתי לקום. וכאלה שהדחקתי ובאים עכשיו בעוצמה חזקה יותר.
אני בוכה המון. מסכת השמחה בכיס, ואני שמה אותה כשצריך- עם חברים, סטטוסים בפייס, לעיתים עם המשפחה. אבל כואב לי כבר השריר ביד מלהוציא את המסכה. ולאט לאט זה מתרופף ומי שמתאמץ יכול לראות את המרמור, העצב, הכאב, העיניים הלאות מהדמעות.
מרגישה שאני דועכת...ששומדבר לא מעניין אותי. אני מתפקדת...הולכת לעבוד, כי צריך. אוכלת, קצת פחות אבל עדיין. שומעת מוזיקה כי זה עושה לי קצת טוב. אבל דועכת. מרזה (מה שלא טוב לי..) נראת רע. הבנק צועק הצילו, אז גם לטפל בעצמי אני לא ממש מצליחה... קיצור... מתה מפחד שזהו בור ללא תחתית... שזה רק יחמיר. שכל דבר שקורה יעיף אותי. מרגישה שאין מי שיכול להבין או לעזור. לכן כותבת כאן... לא מצפה לפתרונות... מה כבר אפשר לעשות עם המצב הזה. זה בטח נראה לכם איזה שברון לב וזה יעבור. אבל יש לי תחושה שזה כבר לא קשור קשר ישיר לפרידה. שהפרידה הייתה טריגר למשהו שגם ככה היה שם. מפחדת שעם הגיל הדברים יהיו יותר קשים, התמודדיות שוברות יותר.... האמון באנשים דועך. הרצון לא להיות בעולם (לא, לא אפגע בעצמי) גובר. לא יודעת איך אני יוצאת מזה.....
