חדשה כאן...אשמח לשתף ולהשתתף.

[להתחיל מחדש13]

חדשה כאן...אשמח לשתף ולהשתתף.

שלום לכולכם/ן..
גיליתי במקרה את הפורום, ולאחר קריאה מעמיקה בהיסטוריה, החלטתי להצטרף ולשתף, ולהסתייע בעזרתכם/ן .
אלמנה מזה כמעט 4 שנים + 3 ילדים בגלאי 5-14. בזוגיות טובה קרוב לשנתיים. גרים מעל חצי שנה יחד .
הילדים קבלו בצורה נהדרת את הבן זוג. , והיחסים בינהם טובים.. (כולל כעסים וויכוחים...כמו בכל בית נורמאלי

).
המשפחה המורחבת שלי קבלה אותו נפלא, כולל ההורים והאחים של בעלי ז"ל. גם המשפחה שלו קבלה אותי ואת הילדים נהדר, ובמיוחד אימו ששמחה לקבל "נכדים חדשים" .
(כך היא מגדירה אותם).
בן הזוג גרוש, עם ילדים גדולים יותר , 13,16,20 הגרים עם אימם. (נפרדו לפני 7 שנים).
הבן הצעיר מגיע אלינו בצורה די סדירה ,מסתדר לא רע עם הבנים שלי..מסתדר טוב איתי ואני איתו, ונסענו כבר לשתי חופשות משותפות יחד איתו.
הבת הגדולה, מגיעה פעם ב..אבל נראה לי שזה קשור בעיקר לגיל...
הבן האמצעי אינו מוכן להפגש איתנו בכלל ונפגש עם אביו רק מחוץ לבית.
אני מאמינה שיבוא יום וגם הוא יסכים להפגש איתנו..וזה תהליך, ומאוד מבינה את כל האמוציות סביב הנושא של : "אבא שלי גר עכשיו עם אישה שהיא לא אמא שלי ויש שם גם 3 ילדים אחרים ".
הגרושה אינה מפרגנת לקשר,בלשון המעטה.. וזה לא מקל על המורכבות כמובן...(ואפילו אותה אני מנסה להבין...ברגעים הטובים יותר שלי

)
לכאורה, בתור משפחה מורכבת..מצבנו לא רע. למעט בנו האמצעי, כולם מסתדרים פחות או יותר בסדר, מודעים לקשיים הנלווים מהמורכבות ומתמרנים בינהם.
אבל....
לאחרונה מתחילות לצוץ כל מיני בעיות שאנחנו מתמודדים איתם בתנועה, ואין עם מי להתייעץ...ולכן אני פה.

מאחר שהאמצעי לא מוכן להפגש איתנו, נוצר מצב שאי אפשר לחגוג יחד אירועים משפחתיים שלהם (הייתה בר מצווה לבן, ולא יכולנו לבוא.., מפגשים משפחתיים אצל המשפחה המורחבת וכו' ..)
ובעוד שהילדים שלו תמיד מוזמנים לכל האירועים והמפגשים של משפחתי , אני וילדיי לא יכולים להגיע לצד השני, אלא אם הבן האמצעי שלו לא מגיע.
קיווינו שזה יהיה עניין של לוותר לזמן קצר, אבל זה לא קורה בינתיים.. (ואנחנו כבר זמן לא מבוטל יחד..). בן זוגי מרגיש קרוע בין הרצון שלו לכבד את הרגשות של בנו, לבן הרצון להיות איתי באירועים הללו...וכל פעם מחדש נשאר טעם לוואי לשמחות המשפחתיות בשל כך..
(חשוב לציין שהיו גם מקרים שהוא בחר שאני והילדים נגיע, למרות שידע שזה אומר שבנו לא יגיע ).
גם בני האמצעי כבר שאל אותי פעם למה הבן שלו מצטרף אלינו לכל אירוע וכל חופשה, וההיפך לא קורה...
כמובן שהסברתי להם..אבל בתור ילדים שאיבדו את אביהם ועדיין חיים ,מתפקדים ומאושרים..וקיבלו גבר חדש לביתם בפתיחות רבה, הם מתקשים להבין את הסיטואציה..
לשנינו חשובה טובת הילדים . גם שלנו וגם של בן/בת הזוג. מנגד..לשנינו חשובה הזוגיות שלנו . מרגישים שהצורך לתמרן נעשה מכביד יותר עם הזמן שעובר...
אני מאוד רוצה לנסוע לחופשה בחגים. הייתי שמחה אם היינו יכולים לנסוע כולם יחד (איתו ועם ילדיו..) אבל כרגע לא נראה באופק כאפשרות....
הבן זוג עדיין מקווה שזה יקרה, ולכן תכנון החופשה נדחה ונדחה...
מנגד, הוא יוצא עוד מעט לחופשה של כמה ימים רק עם ילדיו.
בתיאוריה , ברור לי שאי אפשר שלכולם יהיה טוב כל הזמן, כשיש ניגודי אנטרסים ...וצריך לבחור בכל פעם את מי שמים במקום הראשון..ולנסות לאזן בבחירות.
אבל אני לא תמיד יודעת איך עושים את זה בפועל...
אשמח ללמוד מנסיונכם/ן..ולקבל תובנות , עצות, השקפות ודעות מכיוונים אחרים ....
תודה למי שהגיע/ה עד הלום ...

 

[יולאלי]

ברוכה הבאה.. עושים מה שאת עושה

מנסים לרקוד בין הטיפות , מתפשרים הרבה !!! מעלימים עין - הרבה !!! ובסה"כ מבינים שההתנהלות לא יכולה להיות על בסיס פייר או לא פייר.
את ובן זוגך קובעים את אופי הזוגיות שלכם ובה אתם אחראים לקבוע את הכללים ואת החוקים, והסביבה ( הילדים בעיקר ) צריכים להתיישר לפי מה שהחלטתם כי אתם ההורים ואתם מחליטים. בכל מה שנוגע למשפחה המורחבת שלך או שלו לטעמי אין צודק או לא צודק נכון ולא נכון .
מה שיש באופן מאוד ברור : זה מתבגר בן עשרה שמנסה להפגין את כוחו ולשמור על תחושת "שליטה " בארועים , בעלך החליט או יחד החלטתם (במודע או לא במודע) לאפשר לו את הכוח הזה .. זו החלטה שלכם.

אין פה המלצה לפעולה - רק להגיד שאני באופן אישי לא אוהבת שנותנים לילדים כל כך הרבה כוח.
לטעמי, זה לא בריא עבורם כי זה מקנה להם תחושה מעוותת של מקומם בעולם. וגם אין להם את היכולת לראייה לטווח ארוך ולהשפעה של ההחלטות הילדותיות שלהם על הסביבה.

בהצלחה

 

[להתחיל מחדש13]

תודה , ואני בדיוק באותה השקפת עולם

לגבי חינוך הילדים ומקומם בקבלת ההחלטות, רק שהוא לא הילד שלי... ובבית שבו הוא גר, אין הרבה גבולות (אם בכלל..). והנורמה היא שהילדים מחליטים...
אני משתפת את הילדים שלי ומקשיבה להם, אך בהחלט לא מניחה להם לנהל את חיי. גבולות = ביטחון. זו תפיסתי...
לבעלי ז"ל ולי הייתה גישה שונה לחלוטין לגבי גידול הילדים, גבולות וחינוך, מזו של בן הזוג וגרושתו, אבל אני מנסה לא להיכנס לשם.
הוא מכבד את גישתי ומשתדל לא לסתור אותי ליד ילדיי, ואני בהחלט עומדת על כך שיכבדו אצלי בבית את החוקים שלי, אבל אני לא מחנכת את ילדיו.
יש להם אמא ואבא וזה תפקידם. ( כשבן הזוג מבקש את דעתי, עונה בשימחה, ולפעמים גם אומרת את דעתי מבלי שהתבקשתי...אבל לא פונה ישירות אליהם בעניינים מסוג זה ).
כאמור, קיווינו שזה יהיה מצב זמני...אבל מסתבר שאין קבוע כמו הזמני.. ושנינו מבינים שזה לא יכול להימשך כך.
ולכן אני פה...

 

[מנסה ומתנסה]

אני חושבת שתפקידכם...

לעזור לילד למצוא את מקומו.
שזה מצד אחד לעזור לו להבין שהוא לא
במקום של לקבל החלטות עבור משפחה שלמה
(את, אביו וילדיך), ומצד שני לעזור לו להשתלב
במקומו החדש במשפחה המורכבת שהוא חלק
ממנה (ירצה או לא ירצה).

ודוקא במקום הזה של השתלבות במשפחה החדשה,
עם כל הקושי המובן, הייתי שוקלת לדחות את החופשה המשפחתית
המשותפת. חופשה, מטבע הדברים זה מקום שיכול שיהיה יותר
קשה להשתלב בו. האינטנסיביות של השהות זה בקירבת זה,
הצרכים השונים של בני המשפחה שצריכים להסתדר איתם וכו'.
לכן, ייתכן שהילד לא ייענה לאתגר מתוך חשש, ואז הויתור שלו
יהיה גדול ויתפרש מצידו שאתם מוותרים עליו.

לכן, אולי לא הייתי מתחילה "לירות בכל התותחים", שזה מצב שאולי
נקלעתם אליו אחרי תקופה של ויתורים, אלא מנסה ליצור
הזדמנויות "בקטנה" בהן הילד יוכל להשתלב. אולי הצעה ל"גיחה" אליכם,
כשבסיומה מובטח לו שאבא יקח אותו חזרה הביתה, או בילוי
קצר של שלושתכם (את אבא והוא) או לחילופין אבא וכל הילדים
(גם שלך) או כל הרכב אחר שאתם מאמינים שיעזור לו להתרגל.

מציעה שבעלך יערוך עם הילד שיחות במטרה לנסות ולהבין
מה מפריע לו, לתת לו הזדמנות להביע את רגשותיו, לא בתפקיד
"הילד הרע", אלא מתוך הבנה של התהליך שהילד עובר. ייתכן
גם שנדרש ערוב של איש מקצוע, כי הסירוב המתמשך של הילד
להיות מעורב, מעבר לחוסר הנוחות שהוא מסב לכם, מעיד על
הקושי שלו בהתמודדות.

לגבי שיחות עם ילדייך, הפליאה שלהם שהם לא משתתפים בארועים
אצל בעלך, יכולה להיות מוסברת בכך שמדובר בתהליך. גם אתם אמורים
להבין שמדובר בתהליך, שאמור לקדם לשיתוף. חצי שנה זה זמן מאוד
קצר כדי שהשיתוף יהיה מוחלט. הילדים שלך נמצאים במצב בו הם
צמאים כנראה לדמות אב ומשפחה מורחבת, מה שיכול להקל עליהם
את התהליך, אבל זאת הזדמנות טובה להבין שדברים לוקחים את
הזמן שלהם עבור כל אחד ואחד. שזה כמובן לא להבין מצב
בו ילד אחד מכתיב עבור משפחה שלמה את ההתנהלות, אלא להבין
את הבחירות של הילד ברמת המעורבות שלו.

בכל מקרה, לגביכם, אתם אמורים לעשות את הבחירות שלכם, כלומר -
להשתתף בארועים בהם אתם מוצאים לנכון להשתתף ולתת לילד את
הבחירה (והעידוד !) להשתתף בהם גם הוא.
כלומר - מצד אחד הילד לא מכתיב, מצד שני - אתם לא מוותרים עליו,
אתם אמורים להחזיר אותו למקום של ילד עם כל הנובע מכך -
מצד אחד אתם מעודדים אותו, מחפשים איתו (ובעצמכם) דרכים בהן הוא יוכל
להשתלב ולקחת חלק, אבל בשום אופן לא תלויים ב"החלטתו" לגבי ניהול
חייכם.

 

[להתחיל מחדש13]

תודה על התגובה .

אין ספק שהילד זקוק לטיפול רגשי. הוא היה זקוק לו עוד לפני שנכנסנו לחיי אביו...( הקשיים הרגשיים באים לידי ביטוי גם בבית הספר..) אבל אמא שלו החליטה שהוא לא צריך, ושכנעה גם אותו שזה מיותר.
בן זוגי ניסה שוב ושוב לשכנע אותו שכדאי, אפילו שילכו שניהם יחד. בינתים ללא הואיל.
בכל מקרה, ברור לי לחלוטין שההתנהגות שלו נובעת מפחד וקושי להתמודד, הרבה יותר מרצון לשליטה בנו..ואולי בשל כך אני סבלנית יותר..

(רק שתי הערות למען הסדר הטוב..

..אומנם גרים "רשמית" 8 חודשים יחד, אבל מתנהלים כמו משפחה מורכבת לפחות שנה וחצי. ובן זוגי אינו בעלי...לפחות לא כרגע

. לא אמור לשנות...אבל הרבה פעמים לסמנטיקה הזו יש משמעות, במיוחד עבור ילדים ).

 

[מנסה ומתנסה]

אוקי, אז...

ראשית, הייתי הולכת לטיפול ויעוץ "במקומו". כלומר - שהאבא
(האמא כנראה "לא בעניין") ואולי בהמשך גם את, ילכו להתייעץ
בעניינו ובהתנהלות איתו. (אני עשיתי את זה כשבתי לא הסכימה ללכת לטיפול וזה
עבד פלאים).

שנית, מחזקת אותך על הסבלנות וההבנה. זה ממש לא מובן מאליו,
ובהחלט עשוי לחזק ולעזור.

בנוסף (מפסיקה את הספירה

) גם אם הילד לא רוצה לשלוט בכם, או לפחות
לא מודע לכך, עדיין יעזור לו (ולא רק לכם), אם לא תתנו בידיו שליטה שאינה
מותאמת לו. כלומר - עם כל הסבלנות (המבורכת, כאמור) לא רצוי שתמשיכו
לנהל את חייכם לפי הקשיים שלו (גם אם לא נקרא לכך שליטה).
כלומר - גם אם הילד נמנע מדברים מתוך רצון או לשלוט במצב ו/או מתוך חרדה
ופחד, ההימנעות שלכם תחזק את תחושתו שאמנם רצוי להימנע מהדברים.

לגבי ההערות - לדעתי ומנסיוני "הספירה" אכן מתחילה מארועים כמו מגורים
משותפים ו/או נישואין (לכשיבואו, אם יבואו). וכן - יש משמעות גם לדעתי לא
רק לסמנטיקה אלא גם לבחירה אם להינשא. (וסליחה על "הנישואין המאולצים"

. )

 

[להתחיל מחדש13]

לקחתי את ההצעה ללכת לטיפול בלעדיו ...

אדבר עליה עם בן הזוג.
אני יודעת שזה עובד בטיפול זוגי, אז אולי גם במקרה הזה יכול לכוון אותנו ולו במעט ...

 

[מנסה ומתנסה]

מצויין... בהצלחה

 

[זהב טה ו ר]

תגובה מהירה

אצלנו האמצעית של הזוגי היתה כך בהתחלה, גם היא בגיל דומה.
פשוט הודענו שיש ארוע, מפגש, ארוחת ערב, והשארנו לה את האפשרות להצטרף.
בהתחלה היא סירבה.
אח"כ כששמעה מהאחים שלה שלא היה נורא והילדים שלי לא טורפים, נרגעה. לא מזמן הגענו גם לבת המצוה המשפחתית של אחותה הצעירה. סביר להניח שהיתה שמחה יותר לו לא היינו מגיעים, אבל זאת המדיניות שלנו.
ממשיכים קדימה, ממשיכים בעשיה, ומי שלא רוצה, שלא ישתתף.
אין מצב שילד בגיל ההתבגרות יכתיב את הקשר שלנו.

 

[וכשאני לעצמי]

אם הנורמה היא שאת מגיעה עם הילדים

בסוף האמצעי יוותר על הפוזה
חופשה זו הזדמנות מצויינת להתחיל, תתכננו, בלי לדחות
תבהירו לו שהוא מוזמן, תתנו לו תאריך שעד אליו הוא יכול להודיע לכם אם הוא מצטרף
אני מעריך שאם זה יהיה המצב בכל החופשות ובכל האירועים, בסוף הוא יצטרף.
לעומת זאת אם בן הזוג מעדיף חופשה \ אירוע רק עם ילדיו זה עניין אחר
וגם לך מותר מדי פעם, זה לא בדיוק פשע

 

[להתחיל מחדש13]

אכן זה לא פשע...

ואפילו נחוץ .
חשוב שיהיה להם זמן איכות עם אבא שלהם ,רק ארבעתם, וגם אני דואגת ליצור מפגשים שהם רק אני והילדים . (למרות שככל שהם גדלים הם כבר פחות מתלהבים מבילוי עם אמא

)
שוחחנו היום על עניין החופשה וזה בדיוק מה שסיכמנו. לתכנן, להציג את התכנון, להזמין את כולם ולהגדיר תאריך למתן תשובה מי מצטרף.
מקווה שיבין בקרוב שאני והילדים לא כאלו מפחידים.. (טוב נו, אני לפעמים קצת..אבל הילדים מקסימים

).

 

[איל85]

זמן ועוד זמן

בקר טוב
קראתי באהבה רבה את שכתבת, ומבקש ברשותך לציין אתכם לשבח.

כאדם עם משפחה מורכבת יודע כמה קשה לתמרן בין כולם, והחשוב, כל מה שכתבת

ואהבתי, זה השיח והדיאלוג עם בן זוגך. זה ממש לא ברור, ואם היה כך, היו פחות גירושים.

הדיאלוג בניכם הוא הכח והוא החכמה. כעקרון מסכים עם קודמיי, זה יחלוף, זמן ועוד זמן.

צאו לכם לחופש, בלו ותיהנו. תמיד תזמינו את כל הילדים, בסוף זה יקרה. החיים חזקים יותר,

ועצם היכולת של שניכם להכיל את השוני ולפרגן זו נוסחת הקסם, והיא גם זו שתכריע בסוף

את הילדים. מול אהבה וכנות קשה לעמוד לאורך זמן. יישר כח. אשמח אם תסכימי מידי פעם

לשתף במה קורה אתכם, נראה לי שאתם יכולים להוות אור להרבה זוגות מתחבטים. יום טוב

 

[להתחיל מחדש13]

וואו..תודה. חממת את ליבי...

זכיתי לחוות זוגיות נהדרת במשך 18 שנים עם בעלי ז"ל , וזכיתי מחדש לאהוב שוב ולהיות נאהבת שוב, וזה בכלל לא מובן לי מאליו.
הגעתי לזוגיות הזו ממקום של כוח. יודעת שטוב לי יותר להיות בזוג, אבל כבר לא מפחדת מלהיות לבד..
למדתי להתעקש על החשוב לי ומצד שני לעגל פינות בדברים הפחות מהותיים..
וכן, בלי דיאלוג מתמיד זה לא הולך....
אהבתי את שכתבת שמול אהבה וכנות אי אפשר לעמוד לאורך זמן. מקווה שאתה צודק...

 

[איל85]

כל הכבוד

כל הכבוד על הדרך שלך. אם אני צודק?, זו לא השאלה ��, את ובן זוגך צודקים, והזמן יראה שאתם צודקים יותר. ב ה צ ל ח ה

 

[סולמותוחבלים]

ברוכה הבאה למועדון !!!

ראשית, מסכים עם רוב הדברים של מנסה ושל זהב.
שנית - אתם לא לבד. הרבה אנשים נמצאים באותו מצב שבו המורכבות המשפחתית וגיל ההתבגרות מתנהלים במקביל וקשה להפריד אילו התנהגויות נובעות ממה וכיצד לפעול.
תמונת הנער המתואר מראה ככל הנראה שילוב של כל הנושאים כאשר ה"בעיות" בבית הספר יכולות להיות ביטוי לכמה דברים, בין היתר צעקת "הצילו" למבוגרים כדי שישימו לב שמשהו אצלו בעולם הרגש מטולטל יתר על המידה. יכול גם להיות שהנער מצליח לפרוץ גבולות אצל אימו וגם איתכם ולכן לא מוצא עוגן בטוח מספיק בעולם המבוגרים וכתוצאה מכך מגדיל את עוצמות צעקת ההצילו עד שמישהו יעשה משהו.
OK, איך יודעים? עם תיקון קטן לעצות שניתנו כאן - הנער צריך לדעת שפתוחה בפניו הדלת לגשת לייעוץ בעצמו, שאם ייגש לייעוץ הדבר יהיה בתהליך בלעדי בינו לבין המטפל / מטפלת שלו וייתכן שיעיזור לו להחליט אם יידע שגם אתם מתייעצים כי אינכם כל יכולים.
והמשך לתיקון - אתם, מומלץ שתגשו יחד לפסיכולוג/ית שהתמחותם נוער ומבוגרים. לא טיפול זוגי ! לא ! כי אתם זקוקים לתובנות כיצד מתנהל עולמו הרגשי של הנער הספציפי וגם של כל יתר הילדים באירוע. אתם זקוקים להגיע למישהם ופשוט להניח לפניהם את הדברים כמות שהם - מה ההתנהגויות, מה האמירות, מה הצעקות, מה שפת הגוף - ללא אינטרפטציה שלכם. אתם תראו שאם אכן ברצונכם לבנות יחד ויש בכם פתיחות מספקת הפרקטיקה של מה לעשות תצמח מתוך ההבנה.
כמובן, שאפשר לפנות ליועצים נמוכים יותר בשרשרת המזון של המקצועות הרכים ולקבל "עשה" ו"אל תעשה" אבל אם אתם מכוונים רחוק, עדיף לרכוש כלים והבנה ועליהם לבנות את העשייה.....
מהר מאד תגלו שיש הרבה דברים שהם "הפוך על הפוך":
- למשל, נראה שהמתבגר מבקש לשלוט בכם ואתם דוגלים בכך שהוא "לא ינהל אתכם"? ובכן, המתבגר מבקש למצוא את נקודת המשען בהתפתחותו ובפיתוח הנפרדות שלו כמבוגר. את זה הוא יכול לעשות רק עם מישהו עקבי, ברור, בעל ערכים מוצקים. כלומר - תפקידו לנסות אתכם, ותפקידכם להגדיר במילים ברורות את הערכים ומשם להיות עיקביים. היו מנהיגים ולא מנהלים.....
- למשל, נראה שהמתבגר מבקש לטלטל אתכם בהיבט של תכנון פעילויות משפחתיות מורכבות ומעורר אתלכם את ה- "הוא לא ינהל אותנו"? ובכן, כמו קודם, ובמיוחד אם עולמו אצל אמו נעדר נקודת משען (ואולי קצת מתווספת לו "דחיפה" מצידה), הוא בודק את מעמדו במורכבות, הוא בודק כמה אפשר לסמוך עליכם לאור יתר המבוגרים שהכזיבו אותו בצרכים האמיתיים שלו בגיל הזה ובאירוע הזה. ולכן, חשוב שיידע שהוא רצוי, שדעתו נשמעת כמו של האחרים (כל עוד הוא פועל בגבולות המותרים) והכל תוך כדי ההנהגה (ולא הניהול) שלכם.
את כל זה, ואת רזי גיל ההתבגרות המודרני והחיבור הלא תמיד מוצלח שלו עם שינויים משפחתיים כ"כ עמוקים, תוכלו ללמוד מאנשי המקצוע. שם אפשר יהיה גם לבחון את מצבם הרגשי של הילדים האחרים (כלומר - "לא צועק" לא בהכרח = "אין בעיה" כי גם השקט הוא לפעמים צעקה) ולטכס עיצה כוללנית להובלת כל השבט למקומות טובים יותר....

בנוסף, נאמר כאן שסביר שהחוויות הרגשיות של הילדים משני הבתים שונות, ואני רוצה קצת להעמיק כדי להבהיר נקוה ומתנצל מראש אם זה קצת עמוק מדי. מחד, ילדים שחוו אובדן הורה וייתכן שכמו בכל התרחקות של הורה מילדיו יש בהם כעס וחוייה של "נטישה" / "הזנחה" ולכן החיבור שלהם עם בן הזוג מהיר יותר. מאידך, ילדים שחווים פערי בטחון קשים בין בתים, ייתכן וקצת "נשענים" עליהם רגשית באחד הבתים והם חווים חוויות של אובדן בטחון במבוגרים, ("אני אסתדר לבד") וכדומה. זה יכול גם להתחבר לא טוב עם החיבור המהיר של ילדייך עם אביהם....
ולכן, יש כאן צורך בעיון של אנשי מקצוע בתמונה כולה (לא רק בנער הנדון) כדי לסייע לכם לקרוא את כל התמונה הרגשית ולהצליח להנהיג ולפעול כך שכל אחד מהילדים יקבל את צרכיו, יתפתח במישור שבו נחוץ לו להתפתח ואת הכל אפשר יהיה לתכלל יחד....
מסובך? כן, אבל מעניין, מאתגר וגם עובד (מנסיון אישי עם ילדים שבכל פעם חויים נפילה חדשה ממבוגר, כולל אלימות מסוגים שונים) ....
אז, קדימה ! קבלו עידוד וצאו לדרך יחד, תלמדו מה שצריך, תיבנו אצלכם את היכולת להבין את העולם הרגשי של הילדים ולהנהיג את השבט בחוכמה (ולא דווקא בצדק של מי ינהל את מי). מהר מאד תראו שבשקט ובעשייה העיקבית ע"פ מסרים וגבולות ברורים וערכים ברורים יש כוח אדיר שסוחף את הילדים, כל אחד בתהליך שלו...
בהצלחה !!!!

 

[להתחיל מחדש13]

אכן מועדון מאתגר ...

ויש הרבה מן האמת במה שכתבת...
אתחיל בזה שלא ציינתי בהודעות הקודמות עובדה שאני מאמינה שמאוד משפיעה על התנהלותי בעולם, והיא שאני עצמי גדלתי במשפחה מורכבת. התיימתי מאבי בגיל ינקות, אימי נישאה מחדש, נולדו לי אחים מהאב החדש (שאימץ אותי בהמשך..) ובהמשך אימי התגרשה ממנו ומאוחר יותר החלה בזוגיות עם גבר נוסף שגם לו 3 ילדים ...
הווה אומר שחווית המורכבות אינה זרה לי.

מה שכן, אמי בחרה לעבור את כל האירועים הדרמטים בחייה לבד, ללא עזרה מקצועית, ואני מאמינה שלו הייתה עושה זאת, החיים שלה ושל כולנו היו נראים אחרת.
אני מאוד מאמינה בסיוע של עזרה מקצועית !!! ברגע שגילינו על המחלה של בעלי ז"ל התחלתי ללכת לפסיכולוגית והמשכתי ללכת אליה עוד זמן רב לאחר שנפטר. גם עם הילדים הלכתי לפסיכולוג שמתמחה בתהליכי אובדן אצל ילדים, והתייעצתי איתו גם כשהרגשתי מוכנה לזוגיות חדשה. אני רואה בקבלת עזרה מקצועית חוזק ולא חולשה, אבל לצערי יש הרבה שרואים בכך בושה, או הצהרה של חוסר מסוגלות. (וכנראה שבן זוגי גדל במשפחה שהעבירה לו מסר שכזה..).
שוחחנו אתמול על האפשרות שילך / נלך לטיפול. כרגע הוא "מעכל" את העניין. ראיתי שזה לא קל לו... (ולא התכוונתי לטיפול זוגי, אלא ממוקד בילד/ים ובהתנהלותינו כמשפחה..)
יש לי נסיון רב בעבודה עם ילדים שעברו חוויות אכזבה ,נטישה והתעללות מצד הוריהם, כך שאני בהחלט מודעת להשפעות, השלכות והביטויים השונים של ההתנהגות...ועדיין, כל משפחה היא מורכבות בפני עצמה, עולם של של אנשים שונים עם רצונות,צרכים רגשות ומבנים אישיותיים שונים, כך שאני מנסה לא להשליך יותר מדי ממה שאני יודעת...ולנסות ללמוד אותנו מחדש.
אני יודעת מהחוויה האישית שלי שהתמודדות עם אובדן היא לא תהליך לינארי (ולא משנה עם זה אובדן בשל מוות או תחושת אובדן משפחה בעקבות גירושים ). יש עליות ומורדות ובאמצע לומדים לחיות לצד האובדן. הוא תמיד יהיה שם, ברקע...
אני לא מאמינה באמרה "החיים ממשיכים" . אבל בהחלט מאמינה ב"להתחיל מחדש..." .