הטיפ שלי:
לזרוק לפח את הסטיגמה של "בעיית פריון" - זה הכל בראש שלך.
אני עונה בדיוק לקריטריון שנתת - מאוד רוצה הריון ומצד שני סרבנית טיפולים. במקרה הספציפי שלי ידעתי שיש לי שחלות פוליציסטיות אמנם, אבל אחרי שנים של תפקוד תקין לא היה לי ספק שאין אצלי שום בעיה אמיתית (גם הרופאים הגדירו אותנו כ"סיבה לא ידועה"). אבל וואלה, משהו בעצם הנסיונות והציפייה והאכזבה משנה אותנו, הגוף מתנהג אחרת, ואפילו שידעתי לזהות ביוץ באמצעים טבעיים - חצי שנה לא קרה כלום, ואני הייתי כבר בת 36.
פניתי ל"טיפול" אבל דרשתי לא לעשות כלום, רק מעקב. 3 חודשים הייתי במעקבי זקיקים, סתם נדקרת פעמיים בשבוע, סתם מקבלת בדיקות וגינליות עם אולטרסאונד פעמיים-שלוש בשבוע, כלום לא זז.
בסוף הבנתי שאני טומנת את הראש בחול. עשיתי עם עצמי עבודה להבין מה כל כך מפריע לי בעצם ברעיון הזה של "לקבל טיפול". ראיתי שם הרבה פחד - פחד מאיבוד שליטה, פחד שדברים לא ילכו כמו שצריך (כלומר, כמו שאני חושבת שהם אמורים ללכת...), קצת אגו, קצת סטיגמות. ואז הבנתי שכל המסע הזה לעבר ההריון הוא סוג של הכנה ללידה ולגידול הילדים. יש נשים - אני לגמרי לגמרי ביניהן - שצריכות לקבל את השטוזה הזאת לפרצוף של "את לא באמת בשליטה, אין לך מה לנסות אפילו". ראיתי איך התפישה הזאת שלי, של איך דברים אמורים להיות, הולכת ונמתחת מההריון ועד לבגרות של הילד המשוער. ברור שזאת תהיה התעברות טבעית. וברור שיהיה הריון תקין כי אני אעשה הכל כמו שצריך. וברווווווור שלידה טבעית! ובמים! ובבית! ובלי תרופות! ובטח בטח בטח שלא בניתוח, פויה. ומן הסתם אני אניק. מה, שנים אני אניק! וחינוך ביתי. אה-הא. הכל בולשיט אחותי. הכל סרטים שאנחנו מריצות במוח, וכל הטריפ הזה של הריון ולידה באים להראות לנו כמה אנחנו חיות בסרט. ראיתי כמה אני מפחדת מזה שאולי חס וחלילה משהו יקרה ואני אצטרך כן לעשות קיסרי. מה זה אומר עלי? נכשלתי! כנראה עשיתי משהו לא בסדר. משהו יקרה ואני לא אוכל להניק. כנראה פספסתי משהו, אני אמא נוראית, הילד ידפק. תלי תלים של ציפיות, ומהנסיון שלי - דווקא שם דברים באמת משתבשים. כי איפה שאנחנו מפעילות לחץ - החיים מפעילים לחץ נגדי. זה חוק פיזיקלי בסיסי.
 
אז איך אני חוזרת מכל ההסחפות הזאת למה שניסיתי להגיד לך?
שבסוף שחררתי מכל הציפיות. אני יודעת שזה לא תלוי בי, ואני יודעת שאין לי שליטה. הסכמתי לקחת טיפול, והתרופה השנייה שניסינו, יחד עם הזרעה, שזה רעיון שזיעזע אותי כל כך לפני כן, הביאה את ההריון שחיכיתי לו במשך 16 חודשים (בדיוק סיימתי שבוע 20 אתמול). מסתבר שההורמונים שלי היו טיפה לא מאוזנים סביב הביוץ, וגרמו לביצית להבשיל לפני שרמת האסטרוגן טיפסה מספיק גבוה. זהו.
 
אז אני לא אומרת לך ללכת עכשיו ולעשות הפריית מבחנה כן?
אבל תפטרי את הקול הזה שלוחש לך סטיגמות על "בעיות פריון", ופשוט תעשי מה שצריך. האל"ף בי"ת זה בדיקת זרע לבעלך - השקעה של כמה דקות מצדו ויש לכם חלק ממש חשוב בתמונה הכללית. הרי אם יש מצב שאתם עובדים על ריק כל החודשים האלה, לא היית רוצה לדעת בהקדם האפשרי?
בהנחה שהכל בסדר אצל שניכם את יכולה לעשות מעקבי זקיקים, שפשוט יראו לך בצורה ברורה מתי הביוץ, ותוכלו לתזמן קיום יחסים ממש לשעות שבהן זה יהיה הכי אפקטיבי. זה גם נותן לך עוד הרבה מידע. אולי תגלי שם שהרירית שלך דקה מדי ובגלל זה לא נקלט כלום? אולי הביציות מבשילות מוקדם מדי כמו אצלי? יש מלא איזונים קטנים שאפשר לעשות כדי לעזור לדברים האלה, והידיעה תמיד עדיפה על חוסר הידיעה.
אה ובמקביל את יכולה לעשות טיפולים מהסוג המשלים, במיוחד רפלקסולוגיה ודיקור שידועים כמאוד עוזרים בנושא.
 
אז כאמור, הטיפ שלי - שחררי כל ציפייה לאיך שההתעברות שלכם צריכה לקרות, ופשוט תעשי מה שצריך. יש מצב שרק שינוי הגישה הזה כבר ישפיע על הגוף לשתף פעולה.
 
