tutifruti82
New member
חדשה כאן ורוצה קצת לפרוק מה-../images/Emo23.gif...
כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת... הלב לא הרגיש אף פעם כזו אהבה. הראש בעננים מאושר. אבל משהו בתוכי פוחד. והפחד הזה, הוא משתק אותי. אני נמצאת בתקופת ביניים בחיים שלי. תקופה של בין תחילת לימודים אקדמאים, לכלום. לריק הזה, לחלל הזה שנוצר עד לתחילת הלימודים. מרגישה מצד אחד כמה שטוב לי, כמה שאני מוצלחת. ומצד שני, מרגישה כ"כ מפסידנית. מפסידנית, כי אני נוטה לוותר בקלות על דברים. נוטה לאבד את הכוח מלהילחם. ואני יודעת שלפעמים, אין ברירה, אלא להילחם. אבל אולי אין בי את הכוחות הדרושים. אולי אין לי את המוטיבציה שתניע אותי. מרגישה שמשהו חסר לי בחיים שלי. שטוב לי בחיים, אבל חסר לי משהו. חסרה לי העצמאות שלי, חסר לי החופש שלי. לפעמים אני מרגישה שאני נאבדת בתוך כל העולם הזה. לפעמים אני מרגישה שהכל כ"כ גדול עליי. וכמה שאני לא מנסה, אני פשוט לא מצליחה לשנות את הדפוס. אני פשוט לא מצליחה להפסיק לפחד. הפחד מכישלון, הפחד מלאכזב(את עצמי, את המשפחה/חברים), הפחד מפגיעה. אבל יותר מהכל אני כועסת על עצמי, כועסת שבגלל הפחד הזה, אני מפספסת כ"כ הרבה דברים יפים בדרך. בגלל הפחד הזה, אני מאבדת דברים שעושים לי טוב. כמו עבודה למשל, כמו עצמאות למשל, כמו החופש שלי. מתגעגעת לתחושת בחופש הזאת. מתגעגעת לתחושת העצמאות הזאת. מתגעגעת למה שהרגשתי פעם... מתגעגעת לאיך שהייתי פעם... אבל גם לא מתגעגעת. לא יודעת מה בעצם אני רוצה להגיד, אבל מרגישה צורך לפרוק... תודה לכל מי שקרא עד כאן, נורית.
כותבת ומוחקת, כותבת ומוחקת... הלב לא הרגיש אף פעם כזו אהבה. הראש בעננים מאושר. אבל משהו בתוכי פוחד. והפחד הזה, הוא משתק אותי. אני נמצאת בתקופת ביניים בחיים שלי. תקופה של בין תחילת לימודים אקדמאים, לכלום. לריק הזה, לחלל הזה שנוצר עד לתחילת הלימודים. מרגישה מצד אחד כמה שטוב לי, כמה שאני מוצלחת. ומצד שני, מרגישה כ"כ מפסידנית. מפסידנית, כי אני נוטה לוותר בקלות על דברים. נוטה לאבד את הכוח מלהילחם. ואני יודעת שלפעמים, אין ברירה, אלא להילחם. אבל אולי אין בי את הכוחות הדרושים. אולי אין לי את המוטיבציה שתניע אותי. מרגישה שמשהו חסר לי בחיים שלי. שטוב לי בחיים, אבל חסר לי משהו. חסרה לי העצמאות שלי, חסר לי החופש שלי. לפעמים אני מרגישה שאני נאבדת בתוך כל העולם הזה. לפעמים אני מרגישה שהכל כ"כ גדול עליי. וכמה שאני לא מנסה, אני פשוט לא מצליחה לשנות את הדפוס. אני פשוט לא מצליחה להפסיק לפחד. הפחד מכישלון, הפחד מלאכזב(את עצמי, את המשפחה/חברים), הפחד מפגיעה. אבל יותר מהכל אני כועסת על עצמי, כועסת שבגלל הפחד הזה, אני מפספסת כ"כ הרבה דברים יפים בדרך. בגלל הפחד הזה, אני מאבדת דברים שעושים לי טוב. כמו עבודה למשל, כמו עצמאות למשל, כמו החופש שלי. מתגעגעת לתחושת בחופש הזאת. מתגעגעת לתחושת העצמאות הזאת. מתגעגעת למה שהרגשתי פעם... מתגעגעת לאיך שהייתי פעם... אבל גם לא מתגעגעת. לא יודעת מה בעצם אני רוצה להגיד, אבל מרגישה צורך לפרוק... תודה לכל מי שקרא עד כאן, נורית.
על פחד מהצלחה- קטונתי..אבל אנחנו מדברים על זה הרבה בפורום