../images/Emo63.gif סיפור על הבוקר ../images/Emo91.gif
הכל לטובה . בכפר קטן בהודו חי איש מבוגר ועני, שנהג לזמר לפרנסתו פרקי דת, מתוך הוודות הקדושות. העוברים והשבים היו זורקים לעברו מפעם לפעם פרוטה, או שהיו מזמינים אותו לזמר פרק מיוחד בשבילם, ואז היו מכפילים את שכרו. הוא ואשתו חיו מן היד אל הפה והתייקמו בקושי רב. יום אחד הגיעה לכפר חבורת נערים פוחזים מכפר שכן. הם היו בריונים וחורשי רע. ראו את האיש הזקן יושב בככר הראשית של הכפר ומזמר בלחש. פנו אליו ואמרו לו: 'היי, זקן מצומק, שיר לנו את פרק ההודיה והשבח לאלים'. הביט בהם האיש הזקן, והם לא מצאו חן בעיניו. לא אשיר בשבילם דבר, החליט. הוא סרב, וסירובו עורר את חמתם. הם החלו מכים אותו ובועטים בו. וכאילו זה לא הספיק, תפסו אותו, גילחו את שיער ראשו, מרחו את קרקפתו במיץ של ליים (סוג לימון), הפכו דוכן פירות וירקות סמוך, ולקחו את הפרי והירק שהתגלגל על הרצפה. הם השחילו את הפירות והירקות על חוט ועשו מהם מחרוזת, כמו מחרוזות הפרחים שההינדים משתמשים בהם בשעת תפילה. הם תלו את מחרוזת הפירות על צווארו כדי להשפילו. אחר כך העלו אותו על החמור שלהם, אבל במהופך, כשפניו אל אחורי החמור, וידיו אוחזות בזנבו, וככה הובילו אותו במין תהלוכה של קלון ברחבי הכפר, כדי שכל התושבים יראו מה קורה למי שמסרב לעשות כרצונם. כשסיימו לכלות בו את זעמם, בעטו בו לקרן רחוב והסתלקו מן המקום. אשתו חשה אליו בוכיה ומושפלת, והוא צחק בעליצות וניחם אותה: 'על מה בוכה, אשה? ראי איך הכל יצא לטובה: שיערי היה ארוך וסבוך, ובגלל שלא היה כסף - לא הלכתי לספר. הנה קיבלתי תספורת חינם. וחוץ מזה, היו לי קשקשים, ועכשיו מיץ הליים ירפא את עור קרקפתי, אלמלא הם לעולם לא היתה ידינו משגת לקנות את הליים היקר. מחרוזת הפירות והירקות תשמש לנו אוכל, לא רק לארוחה אחת אלא לכמה וכמה, קומי, הזדרזי ובשלי לנו משהו טעים. אלמלא הפוחזים הללו, היינו גוועים היום ברעב. והכי חשוב, את זוכרת שכשהתחתנו, לא היה לנו מספיק כסף לשכור חמור ולנסוע רכובים עליו בתהלוכה של שמחה מסביב לכפר? אז הנה, זכיתי לתהלוכה שלי היום, שלושים שנה אחרי הזמן, וכולי מלא אושר. את רואה שהכל לטובה?
