student2290
New member
חדשה כאן
היי, אני בת 22 (תסלחו לי שאני לא נחשפת בשם, נכון?) וממש שמחתי לראות שנפתח הפורום הזה.
אני חולה במאניה דיפרסיה שאובחנה אצלי לפני כמעט שנה, אחרי שלוש אפיזודות דכאוניות ואפיזודה מאנית אחת (אחת מאובחנת, לדעתי הייתה עוד אחת)
מטופלת אצל פסיכולוג, פה ושם אצל פסיכיאטר. לוקחת דפלפט (מייצב) ואיקסל. אחרי תקופות ארוכות שלא הייתי מסוגלת לעבוד ולהרים את עצמי, פיטורים די טראומתיים מעבודה שממש אהבתי וכו', התחלתי ללמוד השנה. אני חושבת שעוד לפני הלימודים הייתי די בדכאון, והלימודים קצת שחררו אותי מזה, אבל לא לגמרי. היו לי הרבה ימים שהצלחתי ללכת ללימודים, להרים את עצמי ולהרגיש חלק, אבל פה ושם ויתרתי לעצמי ולקחתי כמה ימים בבית. בדרך כלל זה היה כל מיני בקרים שפשוט לא הצלחתי לצאת מהמיטה בבוקר.
מאוד מהר הבנתי שהלימודים לא מתאימים לי, מדובר בנושא אמנותי שמצריך ממני המון יצירתיות, שיש לו גם פן טכני שלא מתאים לי. פעם הייתי מעידה על עצמי שאני מאוד יצירתית, אבל במסגרת הזאת אני לא מצליחה ומרגישה ממש מחוץ. בנוסף יש לי המון חרדות מהמקצוע הזה בעתיד (אין כסף, אין עבודה.. וכו'- לא בדיוק מעניק יציבות שבעיני מאוד חשובה לחולים במאניה-דיפרסיה)
מצד אחד, ברור לי שאני לא אסיים את הלימודים האלה, וכבר חשבתי על תחום אחר שאני רוצה להתחיל בו בשנת הלימודים הבאה, אבל ההורים שלי והסביבה שלי ממש לוחצים עלי לסיים את השנה ואז להחליט. הבעיה היא שבמצב ה-די- דכאוני שאני נמצאת בו עכשיו אני לא מסוגלת לחשוב על רעיונות לעבודות וזה מאוד בולט אצלנו להיות בכיתה ולא להגיש את מה שצריך, אנחנו לומדים בקבוצות קטנות יחסית. גם המרצים שואלים פה ושם. אי אפשר להסתיר.
השאלה היא איך אני ממשיכה הלאה? איך אני ממשיכה ללמוד כשבסמסטר הבא צפויה לי מערכת הרבה יותר עמוסה, והרבה יותר דרישות שאין לי מושג איך למלא, ובמיוחד שאני כבר בטוחה שלא מתאימים לי הלימודים? איך אני אקים את עצמי בבוקר כדי ללכת ללימודים שלא מתאים לי?
ובכלל אני שואלת את עצמי הרבה שאלות, מה יהיה אם אני לא אצליח גם בלימודים הבאים שאני מתכננת.. וכו'.
היי, אני בת 22 (תסלחו לי שאני לא נחשפת בשם, נכון?) וממש שמחתי לראות שנפתח הפורום הזה.
אני חולה במאניה דיפרסיה שאובחנה אצלי לפני כמעט שנה, אחרי שלוש אפיזודות דכאוניות ואפיזודה מאנית אחת (אחת מאובחנת, לדעתי הייתה עוד אחת)
מטופלת אצל פסיכולוג, פה ושם אצל פסיכיאטר. לוקחת דפלפט (מייצב) ואיקסל. אחרי תקופות ארוכות שלא הייתי מסוגלת לעבוד ולהרים את עצמי, פיטורים די טראומתיים מעבודה שממש אהבתי וכו', התחלתי ללמוד השנה. אני חושבת שעוד לפני הלימודים הייתי די בדכאון, והלימודים קצת שחררו אותי מזה, אבל לא לגמרי. היו לי הרבה ימים שהצלחתי ללכת ללימודים, להרים את עצמי ולהרגיש חלק, אבל פה ושם ויתרתי לעצמי ולקחתי כמה ימים בבית. בדרך כלל זה היה כל מיני בקרים שפשוט לא הצלחתי לצאת מהמיטה בבוקר.
מאוד מהר הבנתי שהלימודים לא מתאימים לי, מדובר בנושא אמנותי שמצריך ממני המון יצירתיות, שיש לו גם פן טכני שלא מתאים לי. פעם הייתי מעידה על עצמי שאני מאוד יצירתית, אבל במסגרת הזאת אני לא מצליחה ומרגישה ממש מחוץ. בנוסף יש לי המון חרדות מהמקצוע הזה בעתיד (אין כסף, אין עבודה.. וכו'- לא בדיוק מעניק יציבות שבעיני מאוד חשובה לחולים במאניה-דיפרסיה)
מצד אחד, ברור לי שאני לא אסיים את הלימודים האלה, וכבר חשבתי על תחום אחר שאני רוצה להתחיל בו בשנת הלימודים הבאה, אבל ההורים שלי והסביבה שלי ממש לוחצים עלי לסיים את השנה ואז להחליט. הבעיה היא שבמצב ה-די- דכאוני שאני נמצאת בו עכשיו אני לא מסוגלת לחשוב על רעיונות לעבודות וזה מאוד בולט אצלנו להיות בכיתה ולא להגיש את מה שצריך, אנחנו לומדים בקבוצות קטנות יחסית. גם המרצים שואלים פה ושם. אי אפשר להסתיר.
השאלה היא איך אני ממשיכה הלאה? איך אני ממשיכה ללמוד כשבסמסטר הבא צפויה לי מערכת הרבה יותר עמוסה, והרבה יותר דרישות שאין לי מושג איך למלא, ובמיוחד שאני כבר בטוחה שלא מתאימים לי הלימודים? איך אני אקים את עצמי בבוקר כדי ללכת ללימודים שלא מתאים לי?
ובכלל אני שואלת את עצמי הרבה שאלות, מה יהיה אם אני לא אצליח גם בלימודים הבאים שאני מתכננת.. וכו'.