חיה בתוך בועה
New member
חדשה כאן
תשע עשר פעמים. תשע עשר. אתה קולט כמה זה? אני אפילו לא חיה תשע - עשר שנים, זה אפילו לא פעם לשנה. איך יכולת לעשות לי את זה? הייתי כל - כך קטנה, חודשיים לפני בת מצווה, ואתה היית ה"גדול" בין שנינו, גדול בשנה וחצי, אבל גדול. ועליך הכי סמכתי בעולם, ובך הכי בטחתי בעולם. הייתה החבר הכי טוב שלי, היית כל החיים שלי. כולם אמרו שנתחתן... גם אני חשבתי שנתחתן, לא תיארתי לעצמי מה הולך לקרות. חודשיים לפני בת - מצווה. כל - כך קטנה ושברירית, עוד לא התאוששתי מהמוות של סבא. ואתה - כל - כך תמכת בי. הבאת אותי לביתך לישון. זה היה דבר שבשיגרה. לא יכולתי לדמיים בחלומות הכי פרועים שלי שהלילה הזה הולך לשנות לי את כל החיים. כבר הייתי חצי רדומה. הערת אותי בנשיקה. על השפתיים. זה היה אסור, נבהלתי וצעקתי. הבאת לי כוס יין, אדום. אדום כמו דם הבתולין שלי שניגר על מיטתך מספר דקות אחר - כך. לא כך דמיינתי את יחסי המין הראשונים שלי. ברוטליים, אלימים, כואבים. בלי לשמוע "אני אוהב אותך", עם בגדים קרועים וסימני חבלה - בגוף ובנפש. עוד שבע - עשר פעמים כאלו היו אחר כך. עם המון איומים שאני לא אעיז לספר. ולא סיפרתי. סבלתי את כל הכאב הזה בשקט. הרגת אותי. רצחת אותי. יום - אחר יום. הרגשתי כמו זונה. האשמי את עצמי. ניסיתי להתאבד. חתכתי את עצמי (כולי מצולקת בגללך). לא יכולתי יותר. ולא יכולתי לספר לאיש, ידעתי איך תעניש אותי. לא עבר זמן רב וברחתי מבית הספר, אחרי שמונה עשר פעמים שחדרת לתוכי באחזריות וגנבת ממני את הבתולן שלי (ולמה דווקא ממני, שיגעת שכל - כך חשוב לי להיות בתוללה בליל כלולותי, שידעת שאתה תהיה זה שיהיה בן זוגי בליל כלולתיי?), גנבת ממני את שמחת החיים, את האושר שלי, את הרצון לחיות. לא רק שהתנהגת כמו נבלה בלילות (ופעם אחת בשירותים של בי"ס), בימים המשכת להתנהג כאילו כלום... חייכת וצחקת והכל כרגיל. הייתי חייבת לברוח הרי זה לא הגיוני להמשיך לחיות במצב צבירה כזה. ברחתי. דפוס שקיבלתי ממך הכל מהאונס הראשון. וגם מהחיים שלי ניסיתי לברוח. אתה יודע כמה פעמים ניסיתי להתאבד? כמה תרופות בלעתי, כמה רעלים שתיתי, כמה חתכים חתחתי, כמה לילות ביליתי על הכביש, מתה שיבוא רכב לדרוס אותי. אבל החיים היו חזקים ממני. ושנתיים אחרי. יום אחרי יום הולדת ארבע- עשר זה בא שוב. פעם אחרונה (אני מקווה). נפגשנו שוב בפעילות משותפת ברדיו של בתי הספר. שוב אונס חד וכואב בתחנה המרכזית מאחורי הזיחים. שוב הכל חוזר ונפתח כמו משום מקום מגיח. כל הבועה שבניתי לי (חיה בתוך בועה...) התנפצה. שוב פעם חזרתי לחתכים ולפציעות וללילות בלי שינה, לסיוטים, לכאב. להרעבה עצמית. והכי נורא - לפחד. שוב פעם לא דיברתי על זה עם איש. פחדתי שאני אספר בטעת, אז גם מהחברים התחרחקתי. התמכרתי למוסיקה - אתם לא יודעים כמה מוניקה סקס יכולים להכאיב כשהם שרים "...כל החברה עבר בתוכך כאילו שאת רכוש ציבורי ...". עברתי כמעט שנה כזו של פציעה ושנאה עצמית עד שהתאשפזתי בבי"ח פסיכאטרי. וזה לא כי אני חולה - זה רק כי אתה חולה... ורק בזמן האחרון אני מעיזה לדבר על זה (עם אנשים שלא מכירים אותך ובלי שמות)... את החיים שלי לקחת. והלוואי שתמות. אתה מפלצת וחלאה. ולא מגיע לך לחיות, ואם כבר לחיות אז לפחות תחיה ביסורים כמו שאני חיה בהם. זה לא הגיע לי. היית הכי קרוב אלי, בגללך אני לא מסוגלת להאמין לאף אחד. את כולם אני מרחיקה ממני. ארבע שנים שלא הצלחתי להרגיש.... ואתה... מוקף בחברים "מלך הכיתה", "אלוף בזיונים"... אם רק היו יודעים איך השגת את הזיון הראשון שלך, ועל חשבון מי... ~ ואתה יודע מה הכי עצוב? שאני מתה לחזור להיות יעלי הקטנה שלך שכל - כך דאגתה לה ~
תשע עשר פעמים. תשע עשר. אתה קולט כמה זה? אני אפילו לא חיה תשע - עשר שנים, זה אפילו לא פעם לשנה. איך יכולת לעשות לי את זה? הייתי כל - כך קטנה, חודשיים לפני בת מצווה, ואתה היית ה"גדול" בין שנינו, גדול בשנה וחצי, אבל גדול. ועליך הכי סמכתי בעולם, ובך הכי בטחתי בעולם. הייתה החבר הכי טוב שלי, היית כל החיים שלי. כולם אמרו שנתחתן... גם אני חשבתי שנתחתן, לא תיארתי לעצמי מה הולך לקרות. חודשיים לפני בת - מצווה. כל - כך קטנה ושברירית, עוד לא התאוששתי מהמוות של סבא. ואתה - כל - כך תמכת בי. הבאת אותי לביתך לישון. זה היה דבר שבשיגרה. לא יכולתי לדמיים בחלומות הכי פרועים שלי שהלילה הזה הולך לשנות לי את כל החיים. כבר הייתי חצי רדומה. הערת אותי בנשיקה. על השפתיים. זה היה אסור, נבהלתי וצעקתי. הבאת לי כוס יין, אדום. אדום כמו דם הבתולין שלי שניגר על מיטתך מספר דקות אחר - כך. לא כך דמיינתי את יחסי המין הראשונים שלי. ברוטליים, אלימים, כואבים. בלי לשמוע "אני אוהב אותך", עם בגדים קרועים וסימני חבלה - בגוף ובנפש. עוד שבע - עשר פעמים כאלו היו אחר כך. עם המון איומים שאני לא אעיז לספר. ולא סיפרתי. סבלתי את כל הכאב הזה בשקט. הרגת אותי. רצחת אותי. יום - אחר יום. הרגשתי כמו זונה. האשמי את עצמי. ניסיתי להתאבד. חתכתי את עצמי (כולי מצולקת בגללך). לא יכולתי יותר. ולא יכולתי לספר לאיש, ידעתי איך תעניש אותי. לא עבר זמן רב וברחתי מבית הספר, אחרי שמונה עשר פעמים שחדרת לתוכי באחזריות וגנבת ממני את הבתולן שלי (ולמה דווקא ממני, שיגעת שכל - כך חשוב לי להיות בתוללה בליל כלולותי, שידעת שאתה תהיה זה שיהיה בן זוגי בליל כלולתיי?), גנבת ממני את שמחת החיים, את האושר שלי, את הרצון לחיות. לא רק שהתנהגת כמו נבלה בלילות (ופעם אחת בשירותים של בי"ס), בימים המשכת להתנהג כאילו כלום... חייכת וצחקת והכל כרגיל. הייתי חייבת לברוח הרי זה לא הגיוני להמשיך לחיות במצב צבירה כזה. ברחתי. דפוס שקיבלתי ממך הכל מהאונס הראשון. וגם מהחיים שלי ניסיתי לברוח. אתה יודע כמה פעמים ניסיתי להתאבד? כמה תרופות בלעתי, כמה רעלים שתיתי, כמה חתכים חתחתי, כמה לילות ביליתי על הכביש, מתה שיבוא רכב לדרוס אותי. אבל החיים היו חזקים ממני. ושנתיים אחרי. יום אחרי יום הולדת ארבע- עשר זה בא שוב. פעם אחרונה (אני מקווה). נפגשנו שוב בפעילות משותפת ברדיו של בתי הספר. שוב אונס חד וכואב בתחנה המרכזית מאחורי הזיחים. שוב הכל חוזר ונפתח כמו משום מקום מגיח. כל הבועה שבניתי לי (חיה בתוך בועה...) התנפצה. שוב פעם חזרתי לחתכים ולפציעות וללילות בלי שינה, לסיוטים, לכאב. להרעבה עצמית. והכי נורא - לפחד. שוב פעם לא דיברתי על זה עם איש. פחדתי שאני אספר בטעת, אז גם מהחברים התחרחקתי. התמכרתי למוסיקה - אתם לא יודעים כמה מוניקה סקס יכולים להכאיב כשהם שרים "...כל החברה עבר בתוכך כאילו שאת רכוש ציבורי ...". עברתי כמעט שנה כזו של פציעה ושנאה עצמית עד שהתאשפזתי בבי"ח פסיכאטרי. וזה לא כי אני חולה - זה רק כי אתה חולה... ורק בזמן האחרון אני מעיזה לדבר על זה (עם אנשים שלא מכירים אותך ובלי שמות)... את החיים שלי לקחת. והלוואי שתמות. אתה מפלצת וחלאה. ולא מגיע לך לחיות, ואם כבר לחיות אז לפחות תחיה ביסורים כמו שאני חיה בהם. זה לא הגיע לי. היית הכי קרוב אלי, בגללך אני לא מסוגלת להאמין לאף אחד. את כולם אני מרחיקה ממני. ארבע שנים שלא הצלחתי להרגיש.... ואתה... מוקף בחברים "מלך הכיתה", "אלוף בזיונים"... אם רק היו יודעים איך השגת את הזיון הראשון שלך, ועל חשבון מי... ~ ואתה יודע מה הכי עצוב? שאני מתה לחזור להיות יעלי הקטנה שלך שכל - כך דאגתה לה ~
