חדשה כאן...
- פותח הנושא קרן משם
- פורסם בתאריך
ברבורה לבנה
New member
ברוכה הבאה קרן...../images/Emo140.gif
משם או מכאן - מה זה משנה??? העצבות היא בגלל העבודה החסרה או בגלל הגלות???? בואי, צ'מעי אותנו מקטרים ותרגישי חלק, גם בוירטואליה נוצרות "משפחות" כי אחרי הכל - פעם אחות תמיד אחות. אני יכולה להבין שכאמא לשלישיה קשה לחזור לעבודה? האם זו הסיבה? איך אפשר לשמח אותך? לספר לך שהשבוע היו לי שני פנצ'רים ונאלצתי לעבוד לבד? או... שהמשכורות שלנו יורדות? או... ששוק העבודה כאן לא כל כך אייי ייי ייי יייי ??? בכל מקרה אני שמחה שהגעת.
משם או מכאן - מה זה משנה??? העצבות היא בגלל העבודה החסרה או בגלל הגלות???? בואי, צ'מעי אותנו מקטרים ותרגישי חלק, גם בוירטואליה נוצרות "משפחות" כי אחרי הכל - פעם אחות תמיד אחות. אני יכולה להבין שכאמא לשלישיה קשה לחזור לעבודה? האם זו הסיבה? איך אפשר לשמח אותך? לספר לך שהשבוע היו לי שני פנצ'רים ונאלצתי לעבוד לבד? או... שהמשכורות שלנו יורדות? או... ששוק העבודה כאן לא כל כך אייי ייי ייי יייי ??? בכל מקרה אני שמחה שהגעת.
../images/Emo51.gif, אני מודה שלא קל בגלות...
ומהרבה סיבות... עבדתי לפני הלידה 4 שנים בHR והיה נפלא, כשחזרתי לאחר שנה {!!} לעבודה הועברתי לפנימית ב'... המשכורת היתה הדבר הפחות חשוב מבחינתי, למרות שהיינו זקוקים נורא לכסף, היה לי צורך לעבוד ולהתאוורר [גם כן איוורור קיבלתי בפנימית], את יודעת, לצאת מהבית להתקשקש עם קולגות שחלקם היו לחברים טובים שלי. לפני הילדים הייתי הקולבוייניק [ככה כותבים?] של המחלקה,,,,אחרי הילדים לא ניסו להתחיל איתי אפילו. דבר נוסף הוא שלפני הילדים ואחרי 4 שנות עבודה מדוייקות פוטרתי, תשאלי למה? [את בטח מנחשת] בגלל שלא רצו לתת קביעות... ובכ"ז חזרתי לאותו מקום עם חוזה מחודש ונורא פגועה. פה אין סיכוי שאעבוד במקצוע, המשמרות הם של 12 שעות והמשכורת רעב, אשב לי בשקט ואגדל את ילדיי, אבל איך שלא אסתכל על זה הדינמיקה של העבודה שלנו היא משהו שחסר נורא ברגע שזה איננו... אני זקוקה לדחף של אדרנלין....יש לך?
ומהרבה סיבות... עבדתי לפני הלידה 4 שנים בHR והיה נפלא, כשחזרתי לאחר שנה {!!} לעבודה הועברתי לפנימית ב'... המשכורת היתה הדבר הפחות חשוב מבחינתי, למרות שהיינו זקוקים נורא לכסף, היה לי צורך לעבוד ולהתאוורר [גם כן איוורור קיבלתי בפנימית], את יודעת, לצאת מהבית להתקשקש עם קולגות שחלקם היו לחברים טובים שלי. לפני הילדים הייתי הקולבוייניק [ככה כותבים?] של המחלקה,,,,אחרי הילדים לא ניסו להתחיל איתי אפילו. דבר נוסף הוא שלפני הילדים ואחרי 4 שנות עבודה מדוייקות פוטרתי, תשאלי למה? [את בטח מנחשת] בגלל שלא רצו לתת קביעות... ובכ"ז חזרתי לאותו מקום עם חוזה מחודש ונורא פגועה. פה אין סיכוי שאעבוד במקצוע, המשמרות הם של 12 שעות והמשכורת רעב, אשב לי בשקט ואגדל את ילדיי, אבל איך שלא אסתכל על זה הדינמיקה של העבודה שלנו היא משהו שחסר נורא ברגע שזה איננו... אני זקוקה לדחף של אדרנלין....יש לך?
night mistress
New member
המשכורות יורדות?../images/Emo12.gif
לא ידעתי שהן עלו..
ברוכה הבאה
ניסית לעבוד בהונגריה?
לא ידעתי שהן עלו..
ברבורה לבנה
New member
../images/Emo3.gif אוף...
איך אומרים "נגסו לנו בלוקש" נשמע יותר טוב?? יש אפשרות לבקש לא להוריד לנו פנסיה? אנחנו נחסוך לבד?
איך אומרים "נגסו לנו בלוקש" נשמע יותר טוב?? יש אפשרות לבקש לא להוריד לנו פנסיה? אנחנו נחסוך לבד?
חדר 214
משמרת לילה אחת, עבר כמה זמן מאז...אני אחת הדמויות בסיפור כמובן. "עגלת החייאה דחוף", נשמעה קריאה חזקה מחדר 214 ואני שמכירה את המחלקה ככף ידי מיד הבנתי על מי מדובר. בת 42 היתה תמר כשבושרה לראשונה שתהליך תופס מקום השתלט על ריאותיה, מאותו היום חלפו 10 שנים של מלחמה במחלה הארורה שהיא היתה כה נחושה להביסה. לפני שבועיים היא אושפזה עם כאבים שהשתלטו על כל גופה, היא הרגישה חולשה, חשה שגופה בוגד בה, חרף כל הנרקוטיקה שנטלה היא לא עמדה יותר בכאב ואיבדה את הכרתה בביתה. למחלקה היא הגיעה כשבעלה וחמשת ילדיה לצידה מחזיקים בידה, מתפללים ומקווים בשבילה שהכאב יעלם. במשך השבועות האחרונים היא היתה מטושטשת מתרופות משככי כאבים שאמורים היו להקל עליה כמה שניתן. למרות כל הנרקוטיקה שקיבלה היא ידעה מה קורה איתה ומסביבה והכירה כל אחד ואחת מהצוות בשמו. היא ידעה מתי בוקר ומתי לילה ובאיזה שעות מתחלפות המשמרות, היא הכירה את הרוטינה של המחלקה וידעה לומר מה מתאים לה כעת ומה לא. ברגעים הקשים ביותר שלה היא קראה בשמות אנשי הצוות הסיעודי וידעה לזהותם לפי ריחות, קולות ונגיעות. רוב הזמן היתה שכובה עם פנים לקיר, לא סבלה תנוחות אחרות מזאת הם גרמו לה לכאבים עזים. כשאני עברתי במסדרון היא קראה בשמי שאבוא לסדר לה את הכרית, כששאלתי: "תמר, אך ידעת שאניעברתי כעת במסדרון?" היא השיבה בבטחון: "הקפקפים קרן, אני מזהה את הליכתך". את חנה האחות השניה במשמרת היא זיהתה לפי הקנזו שפיזרה בנדיבות, חושיה היו מחודדים למרות הסבל, למרות החולשה, למרות הכל! אבל ברגע ההוא כשנכנסתי לחדר עם עגלת ההחייאה היא כבר לא ידעה מה קורה איתה, מחוסרת הכרה ללא דופק וללא נשימה. הרופא וחנה מנשימים ומעסים ואני מכינה את הדפיברילטור, תוך שניות הרופא יבקש לעשות משהו קיצוני יותר. במצב חירום כל אחד יודע בדיוק את תפקידו ואך להתנהג, הרגשות נעלמים למקום אחר והאדרנלין זורם בדם בכמויות אדירות. מדהים שהבן אדם שהתחברת אליו נמצא כעת על ערש דווי ואתה מוסיף לעשות עבודתך ´כרובוט´. "הדפיברילטור מוכן?" שואל הרופא "כן" עניתי והגשתי לו אותו. מכה ראשונה ואין תגובה ממשיכים הלאה ומעלים את עוצמת המכה הבאה ואין תגובה שוב, המוניטור מראה מה שלרוב רואים רק בסרטים-קו ישר. אנחנו לאחר רבע שעה של החייאה מסיבית ואין סימנים חיוניים מינימלים ומין יאוש אופף אותנו. נכון, היא סבלה מאוד אבל לא בידינו להחליט האם מוטב לה למות או לנסות ולהמשיך בהחייאה ולהצילה ´כמעט בכל מחיר´. מחוץ לחדר ממתינים בעלה וחמשת ילדיה משותקים מפחד, מחכים לאות, מחכים לקרוא סימן על פנינו. הם סעדו אותה, תמכו בה והיו לצידה עד הרגע הזה למרות שלפעמים היא היתה רוטנת, היא היתה אישה קשה אבל אי אפשר לשפוט אותה על כך שהרי מעולם לא חווינו את הסבל הנוראי הזה. הרופא הוציא תרשים מהמוניטור ואומר: "תרשמי בדו"ח חצות" ויצא מהחדר, אני וחנה נותרנו מסתכלות על האישה ששוכבת מולינו ללא רוח חיים, זו שמחר תובא למנוחת עולמים, האישה שהשאירה אחריה משפחה שלמה ונזכרות אך היא קראה לנו, אך היא הרגישה, אך היא ידעה הכל ושומעות מחוץ לחדר את צעקות ובכיות המשפחה. משפחה שהיתה איתה יום יום כמעט בכל שעה נתונה ולמדנו להכיר כל אחד מהם, אין מילים לנחם ודמעות זולגות מעיניי, מעולם לא הצלחתי להסתיר את הקושי הנפשי שלי במצבים האלה ואני יוצאת מחדר 214 ישירות לתחנת האחיות. 4 שעות לאחר מכן השקט חזר לשרור במשמרת הלילה ללא עדות למה שהתרחש לא מכבר. פתאום השקט נשמע נוראי, לפתע נשמע זימזום פעמון והמערכת מראה שזה מחדר 214, אני הולכת לחדר וניגשת ללאה ששכבה כל העת ההיא ליד תמר ולאה מבקשת: "אחות, אני רוצה יחס כמו לחולה שלידי", בת 73 היא היתה ולא הבינה מה קרה קודם ומה קורה כעת, "בסדר לאה", אני עונה לה חרישית ומוסיפה: "אני בטוחה שכולנו נקבל בסוף את היחס הזה". אני סוגרת את האור בחדר 214 וממשיכה בעבודתי ספק כרובוט שהרי המחשבות והדמעות הם רגשות כבדים שמעולם לא הצלחתי להסתירם. קרן
משמרת לילה אחת, עבר כמה זמן מאז...אני אחת הדמויות בסיפור כמובן. "עגלת החייאה דחוף", נשמעה קריאה חזקה מחדר 214 ואני שמכירה את המחלקה ככף ידי מיד הבנתי על מי מדובר. בת 42 היתה תמר כשבושרה לראשונה שתהליך תופס מקום השתלט על ריאותיה, מאותו היום חלפו 10 שנים של מלחמה במחלה הארורה שהיא היתה כה נחושה להביסה. לפני שבועיים היא אושפזה עם כאבים שהשתלטו על כל גופה, היא הרגישה חולשה, חשה שגופה בוגד בה, חרף כל הנרקוטיקה שנטלה היא לא עמדה יותר בכאב ואיבדה את הכרתה בביתה. למחלקה היא הגיעה כשבעלה וחמשת ילדיה לצידה מחזיקים בידה, מתפללים ומקווים בשבילה שהכאב יעלם. במשך השבועות האחרונים היא היתה מטושטשת מתרופות משככי כאבים שאמורים היו להקל עליה כמה שניתן. למרות כל הנרקוטיקה שקיבלה היא ידעה מה קורה איתה ומסביבה והכירה כל אחד ואחת מהצוות בשמו. היא ידעה מתי בוקר ומתי לילה ובאיזה שעות מתחלפות המשמרות, היא הכירה את הרוטינה של המחלקה וידעה לומר מה מתאים לה כעת ומה לא. ברגעים הקשים ביותר שלה היא קראה בשמות אנשי הצוות הסיעודי וידעה לזהותם לפי ריחות, קולות ונגיעות. רוב הזמן היתה שכובה עם פנים לקיר, לא סבלה תנוחות אחרות מזאת הם גרמו לה לכאבים עזים. כשאני עברתי במסדרון היא קראה בשמי שאבוא לסדר לה את הכרית, כששאלתי: "תמר, אך ידעת שאניעברתי כעת במסדרון?" היא השיבה בבטחון: "הקפקפים קרן, אני מזהה את הליכתך". את חנה האחות השניה במשמרת היא זיהתה לפי הקנזו שפיזרה בנדיבות, חושיה היו מחודדים למרות הסבל, למרות החולשה, למרות הכל! אבל ברגע ההוא כשנכנסתי לחדר עם עגלת ההחייאה היא כבר לא ידעה מה קורה איתה, מחוסרת הכרה ללא דופק וללא נשימה. הרופא וחנה מנשימים ומעסים ואני מכינה את הדפיברילטור, תוך שניות הרופא יבקש לעשות משהו קיצוני יותר. במצב חירום כל אחד יודע בדיוק את תפקידו ואך להתנהג, הרגשות נעלמים למקום אחר והאדרנלין זורם בדם בכמויות אדירות. מדהים שהבן אדם שהתחברת אליו נמצא כעת על ערש דווי ואתה מוסיף לעשות עבודתך ´כרובוט´. "הדפיברילטור מוכן?" שואל הרופא "כן" עניתי והגשתי לו אותו. מכה ראשונה ואין תגובה ממשיכים הלאה ומעלים את עוצמת המכה הבאה ואין תגובה שוב, המוניטור מראה מה שלרוב רואים רק בסרטים-קו ישר. אנחנו לאחר רבע שעה של החייאה מסיבית ואין סימנים חיוניים מינימלים ומין יאוש אופף אותנו. נכון, היא סבלה מאוד אבל לא בידינו להחליט האם מוטב לה למות או לנסות ולהמשיך בהחייאה ולהצילה ´כמעט בכל מחיר´. מחוץ לחדר ממתינים בעלה וחמשת ילדיה משותקים מפחד, מחכים לאות, מחכים לקרוא סימן על פנינו. הם סעדו אותה, תמכו בה והיו לצידה עד הרגע הזה למרות שלפעמים היא היתה רוטנת, היא היתה אישה קשה אבל אי אפשר לשפוט אותה על כך שהרי מעולם לא חווינו את הסבל הנוראי הזה. הרופא הוציא תרשים מהמוניטור ואומר: "תרשמי בדו"ח חצות" ויצא מהחדר, אני וחנה נותרנו מסתכלות על האישה ששוכבת מולינו ללא רוח חיים, זו שמחר תובא למנוחת עולמים, האישה שהשאירה אחריה משפחה שלמה ונזכרות אך היא קראה לנו, אך היא הרגישה, אך היא ידעה הכל ושומעות מחוץ לחדר את צעקות ובכיות המשפחה. משפחה שהיתה איתה יום יום כמעט בכל שעה נתונה ולמדנו להכיר כל אחד מהם, אין מילים לנחם ודמעות זולגות מעיניי, מעולם לא הצלחתי להסתיר את הקושי הנפשי שלי במצבים האלה ואני יוצאת מחדר 214 ישירות לתחנת האחיות. 4 שעות לאחר מכן השקט חזר לשרור במשמרת הלילה ללא עדות למה שהתרחש לא מכבר. פתאום השקט נשמע נוראי, לפתע נשמע זימזום פעמון והמערכת מראה שזה מחדר 214, אני הולכת לחדר וניגשת ללאה ששכבה כל העת ההיא ליד תמר ולאה מבקשת: "אחות, אני רוצה יחס כמו לחולה שלידי", בת 73 היא היתה ולא הבינה מה קרה קודם ומה קורה כעת, "בסדר לאה", אני עונה לה חרישית ומוסיפה: "אני בטוחה שכולנו נקבל בסוף את היחס הזה". אני סוגרת את האור בחדר 214 וממשיכה בעבודתי ספק כרובוט שהרי המחשבות והדמעות הם רגשות כבדים שמעולם לא הצלחתי להסתירם. קרן
ברבורה לבנה
New member
../images/Emo7.gif אוי...
... ואנחנו ממשיכים... ואת מתגעגעת למילים... למשפטים .... כמה מוכר. כמה כואב כל פעם מחדש. אנחנו מכאן ואת בכלל איתנו.
... ואנחנו ממשיכים... ואת מתגעגעת למילים... למשפטים .... כמה מוכר. כמה כואב כל פעם מחדש. אנחנו מכאן ואת בכלל איתנו.
../images/Emo7.gif פשוט חונק בגרון.
כשעבדתי במחלקה פנימית , ניסיתי להיות "גיבורה" ולהחניק את הדמעות - ללא הועיל . המועקה היתה מלווה אותי עוד ימים ארוכים. היתה אחות ותיקה שתמיד היתה אומרת - את עוד תתרגלי ... אני שמחה שעד היום לא "התרגלתי" . אני מאד מזדהה עם הסיפור שלך. פשוט מרגש . וזה לדעתי הסיעוד בהתגלמותו.
כשעבדתי במחלקה פנימית , ניסיתי להיות "גיבורה" ולהחניק את הדמעות - ללא הועיל . המועקה היתה מלווה אותי עוד ימים ארוכים. היתה אחות ותיקה שתמיד היתה אומרת - את עוד תתרגלי ... אני שמחה שעד היום לא "התרגלתי" . אני מאד מזדהה עם הסיפור שלך. פשוט מרגש . וזה לדעתי הסיעוד בהתגלמותו.
ברבורה לבנה
New member
../images/Emo57.gif לקחת לי את...
המילים מהנשמה.. לעולם לא אתרגל... איני רוצה להתרגל... כי או אז - אאבד את הדבר הכי יחודי שלי כאחות... את הרגשות וההכרה... ואיני רוצה לעבוד בלי הכרה.. את כל כך צודקת.
המילים מהנשמה.. לעולם לא אתרגל... איני רוצה להתרגל... כי או אז - אאבד את הדבר הכי יחודי שלי כאחות... את הרגשות וההכרה... ואיני רוצה לעבוד בלי הכרה.. את כל כך צודקת.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.